חוק הקטסטרופה עובד../images/Emo91.gif
מאת נחמיה שטרסלר ב-6 באוגוסט 2001, חודש לפני ההתקפה על מגדלי התאומים, הוצג לנשיא ארצות הברית דו"ח מודיעיני מיוחד בעניין תוכניות לפיגועים וחטיפת מטוסים על ידי אל-קאעדה. כותרת הדו"ח היתה: "בן לאדן נחוש לתקוף בארה"ב". אבל ג'ורג' בוש האזין ולא עשה דבר. ואם היה פועל: עוצר פעילים איסלאמים, מונע הזרמת כסף לארגוניהם, מחייב את חברות התעופה לחפש בכליו של כל נוסע, עוצר אנשים בלא משפט, יוצא למלחמה באפגניסטאן - ואפילו מצליח להרוס את אל-קאעדה. במקרה כזה היו אומרים, שהוא השתגע. שהוא רואה צל הרים כהרים, שהוא נגוע בשנאת זרים, מוסלמים בעיקר, ושהקריב במלחמה מיותרת בחורים אמריקאים צעירים. איש לא היה מאמין לו שהוא מנע פיגועי תופת בניו יורק ובוואשינגטון - כי הקטסטרופה לא היתה מתרחשת. מגדלי התאומים היו נשארים על מכונם. זה מה שקרה לבנימין נתניהו. הוא קיבל בתחילת 2003 משק במשבר עמוק, לאחר שנתיים וחצי של אינתיפאדה קשה, שהבריחה תיירים, רוקנה את הקניונים וחוללה מיתון עמוק, מלווה בסגירת מפעלים, פיטורים, הורדות שכר, בלימת השקעות ואובדן מוחלט של הביטחון הכלכלי. המשבר היה כה עמוק, שנגיד בנק ישראל הביע חשש מפני אפשרות קריסתו של בנק גדול, והחשב הכללי אמר שאי אפשר ללוות בחו"ל אפילו דולר אחד נוסף. בתקציב היה גירעון ענקי בשיעור של 6% מהתוצר, הדולר איים לעבור את מחסום חמשת השקלים, וכל מי שהיה יכול הבריח מיליונים לחו"ל. המשק היה קרוב למשבר נוסח ארגנטינה, שמשמעותו עוני ומחסור בקנה מידה אדיר. ברגע הקריטי הזה הגיע נתניהו. הוא הגיע במקרה. אריאל שרון ייעד לו את תפקיד שר האוצר כדי להכשילו, אבל נתניהו הצליח דווקא. הוא ביצע תוכנית קלאסית: קיצוצים בתקציב, הורדת שכר ומסים, קיצוץ בקצבאות והנהגת שורה ארוכה של רפורמות. התוכנית חילצה את המשק מהבור העמוק והובילה אותו לצמיחה של 5% ולירידה חדה באבטלה: 170 אלף ישראלים נוספו לשוק העבודה בשנתיים וחצי האחרונות. אבל אין טוב בלי רע. הפערים התרחבו והעוני גדל עקב הפגיעה בקצבאות (כי נדרש זמן לשכנע את הציבור לצאת לעבודה). אך הואיל וקופת האוצר התמלאה (עקב הצמיחה) ניתן וצריך לבצע היום תוכנית תיקון, שתצמצם פערים ותילחם בעוני על ידי סבסוד ועידוד היציאה לעבודה והגדלת קצבאות לכל מי שאינו יכול לעבוד. התגובה הציבורית על הישגי נתניהו מוכיחה, שחוק הקטסטרופה עובד. נתניהו נהפך לשם נרדף לכישלון. הוא המציא את העוני. לפניו חי הציבור בעושר ובאושר. תוקפים אותו מימין ומשמאל, מהליכוד ומהעבודה - זה כנראה גורלו של מי שלא חיכה לקטסטרופה, אלא מנע אותה . נניח, שעמיר פרץ היה שר האוצר בתחילת 2003. מה היה הוא עושה? פרץ התנגד לתוכנית ההצלה של נתניהו. הוא הציג אלטרנטיווה: גיוס 5.5 מיליארדי שקלים מהציבור באמצעות העלאת מס ההכנסה, הגדלת דמי הביטוח הלאומי והטלת מלווה חובה על כלל האזרחים. באמצעות הכסף הנוסף הוא תיכנן להגדיל את פעילות הממשלה. אם התוכנית של פרץ היתה מתממשת, היה המשק היום בתהום עמוקה. משקיעים היו בורחים, המיתון היה מתרחב, האבטלה היתה מתגברת והעוני היה נחלתן של שכבות הרבה יותר רחבות מאשר היום. לכן פרץ כן מפחיד. יש חשש, שהוא ירצה להחזיר את המדינה למשק סוציאליסטי מוכוון מלמעלה, ובו שיעורי מס גבוהים, מעורבות ממשלתית גוברת, הגנות, סובסידיות וביורוקרטיה אינסופית. אם זה יקרה, הסקטור הפרטי ייפגע ויתכווץ, ושכר המינימום לא רק שלא יגדל, הוא אף יקטן - כי הקופה פשוט תשוב ותתרוקן
מאת נחמיה שטרסלר ב-6 באוגוסט 2001, חודש לפני ההתקפה על מגדלי התאומים, הוצג לנשיא ארצות הברית דו"ח מודיעיני מיוחד בעניין תוכניות לפיגועים וחטיפת מטוסים על ידי אל-קאעדה. כותרת הדו"ח היתה: "בן לאדן נחוש לתקוף בארה"ב". אבל ג'ורג' בוש האזין ולא עשה דבר. ואם היה פועל: עוצר פעילים איסלאמים, מונע הזרמת כסף לארגוניהם, מחייב את חברות התעופה לחפש בכליו של כל נוסע, עוצר אנשים בלא משפט, יוצא למלחמה באפגניסטאן - ואפילו מצליח להרוס את אל-קאעדה. במקרה כזה היו אומרים, שהוא השתגע. שהוא רואה צל הרים כהרים, שהוא נגוע בשנאת זרים, מוסלמים בעיקר, ושהקריב במלחמה מיותרת בחורים אמריקאים צעירים. איש לא היה מאמין לו שהוא מנע פיגועי תופת בניו יורק ובוואשינגטון - כי הקטסטרופה לא היתה מתרחשת. מגדלי התאומים היו נשארים על מכונם. זה מה שקרה לבנימין נתניהו. הוא קיבל בתחילת 2003 משק במשבר עמוק, לאחר שנתיים וחצי של אינתיפאדה קשה, שהבריחה תיירים, רוקנה את הקניונים וחוללה מיתון עמוק, מלווה בסגירת מפעלים, פיטורים, הורדות שכר, בלימת השקעות ואובדן מוחלט של הביטחון הכלכלי. המשבר היה כה עמוק, שנגיד בנק ישראל הביע חשש מפני אפשרות קריסתו של בנק גדול, והחשב הכללי אמר שאי אפשר ללוות בחו"ל אפילו דולר אחד נוסף. בתקציב היה גירעון ענקי בשיעור של 6% מהתוצר, הדולר איים לעבור את מחסום חמשת השקלים, וכל מי שהיה יכול הבריח מיליונים לחו"ל. המשק היה קרוב למשבר נוסח ארגנטינה, שמשמעותו עוני ומחסור בקנה מידה אדיר. ברגע הקריטי הזה הגיע נתניהו. הוא הגיע במקרה. אריאל שרון ייעד לו את תפקיד שר האוצר כדי להכשילו, אבל נתניהו הצליח דווקא. הוא ביצע תוכנית קלאסית: קיצוצים בתקציב, הורדת שכר ומסים, קיצוץ בקצבאות והנהגת שורה ארוכה של רפורמות. התוכנית חילצה את המשק מהבור העמוק והובילה אותו לצמיחה של 5% ולירידה חדה באבטלה: 170 אלף ישראלים נוספו לשוק העבודה בשנתיים וחצי האחרונות. אבל אין טוב בלי רע. הפערים התרחבו והעוני גדל עקב הפגיעה בקצבאות (כי נדרש זמן לשכנע את הציבור לצאת לעבודה). אך הואיל וקופת האוצר התמלאה (עקב הצמיחה) ניתן וצריך לבצע היום תוכנית תיקון, שתצמצם פערים ותילחם בעוני על ידי סבסוד ועידוד היציאה לעבודה והגדלת קצבאות לכל מי שאינו יכול לעבוד. התגובה הציבורית על הישגי נתניהו מוכיחה, שחוק הקטסטרופה עובד. נתניהו נהפך לשם נרדף לכישלון. הוא המציא את העוני. לפניו חי הציבור בעושר ובאושר. תוקפים אותו מימין ומשמאל, מהליכוד ומהעבודה - זה כנראה גורלו של מי שלא חיכה לקטסטרופה, אלא מנע אותה . נניח, שעמיר פרץ היה שר האוצר בתחילת 2003. מה היה הוא עושה? פרץ התנגד לתוכנית ההצלה של נתניהו. הוא הציג אלטרנטיווה: גיוס 5.5 מיליארדי שקלים מהציבור באמצעות העלאת מס ההכנסה, הגדלת דמי הביטוח הלאומי והטלת מלווה חובה על כלל האזרחים. באמצעות הכסף הנוסף הוא תיכנן להגדיל את פעילות הממשלה. אם התוכנית של פרץ היתה מתממשת, היה המשק היום בתהום עמוקה. משקיעים היו בורחים, המיתון היה מתרחב, האבטלה היתה מתגברת והעוני היה נחלתן של שכבות הרבה יותר רחבות מאשר היום. לכן פרץ כן מפחיד. יש חשש, שהוא ירצה להחזיר את המדינה למשק סוציאליסטי מוכוון מלמעלה, ובו שיעורי מס גבוהים, מעורבות ממשלתית גוברת, הגנות, סובסידיות וביורוקרטיה אינסופית. אם זה יקרה, הסקטור הפרטי ייפגע ויתכווץ, ושכר המינימום לא רק שלא יגדל, הוא אף יקטן - כי הקופה פשוט תשוב ותתרוקן