אומרים שהיקום נמצא בנפילה אינסופית. ירחים, כוכבים, שמשות וגלקסיות שלמות נופלות ונופלות לתוך חורים שחורים, שגם הם עצמם נופלים לתוך חורים שחורים, שנופלים לתוך חורים שחורים, שנופלים לתוך חורים שחורים, שנופלים לתוך חורים שחורים, שנופלים לתוך חורים שחורים… ואי-שם, בפרברים הרדומים של היקום, כשמימינה ומשמאלה נופלות גלקסיות, וגם היא עצמה נופלת ונופלת, סבתא שלי בישלה מרק עוף. האדים (מעוררי התיאבון) של המרק היו כל כך חסרי משקל, עד שהם נפלו לאט יותר משאר היקום, ונדמה היה לסבתא שהם עולים למעלה. סבתא: כשהיתה בת 9, ראתה את אמא שלה מכינה לה עוגת יום הולדת לקראת יום המחרת, ואז היא עדיין חשבה שבגיל 10 הכל פתאום יראה אחרת, שהכל יהיה שונה. היא לא ישנה כל הלילה, הביטה בתמונה של סבתא שלה (סבתא של סבתא!!!) על הקיר, בתמונה של סטאלין, וחיכתה שהבוקר כבר יגיע. מבעד לחלון היא ראתה את הירח והכוכבים, היקום שנופל יחד איתה. למחרת הגיע גיל 10. המעבר היה כל כך טבעי וחלק… חוץ מהעוגה, שום דבר לא השתנה. 65 שנה אחר כך, כששנת 1999 עמדה להסתיים, היא עדיין חשבה שבשנת 2000 הכל פתאום יראה אחרת, שהכל יהיה שונה. אבל היא כבר לא הפגינה התרגשות כלפי חוץ. כשרוב האנושות היתה עסוקה בחגיגות, ריקודים, ספירות לאחור, נשיקות (וגם פחדים מהתפוצציות, התרסקויות, ותקלות במחשב) סבתא הכניסה עוד גזר למרק העוף. הלילה עבר לאט לאט, היא שוב פעם לא ישנה, הסתכלה בכוכבים, בתמונה של סבתא שלה על הקיר, בתמונה של עזר וייצמן… שנת 2000 הגיענ, ושוב – המעבר נראה כל כך טבעי וחלק. חוץ מהמרק, שום דבר לא השתנה. 15 יום לפני המוות, היא עדיין לא הרגישה שהיקום נופל. היא עדיין חשבה שאחרי המוות, הכל פתאום יראה אחרת… 13 יום לפני המוות, באתי לבקר אותה בפינה הקטנה שלה ביקום, בנקודה פיצ-פיצ-פיצפונת בגלקסית שביל החלב, שנקראת רובע ג` באשדוד. היא נתנה לי לאכול מהמרק, שהיא עצמה אפילו לא טעמה ממנו, ושאלה אותי על הלימודים באוניברסיטה, החברים, החברות. אני שאלתי אותה על ה… על מה כבר יכולתי לשאול אותה? על המרק. ``ברוסיה, כשאבא שלך היה ילד הוא מאד אהב מרק עוף. הוא אהב במיוחד את הגזרים. הייתי צריכה לשים המון גזרים במרק בשביל שהוא לא יתלונן. הוא היה מתגנב בלילה למטבח, מוציא את הגזרים מהמרק ואוכל רק אותם. סבא שלך היה ממש מתעצבן, כי גם הוא אהב את הגזרים. עכשיו ינואר, וקר, תמיד טוב שיש מרק עוף בבית.`` היא התחילה ללחוץ שאני אקח איתי את המרק הביתה. תיקח, תיקח. לא יכולתי לסרב. נסעתי באוטובוס מאשדוד לתל-אביב עם סיר מלא במרק עוף על הברכיים. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. יום לפני המוות סבתא הרגישה פתאום את הנפילה של היקום. היא הסתחררה, התעלפה ונפלה על הרצפה. את הלילה היא עברה שם, חסרת הכרה, אבל בחיים. חלמה על ירחים, כוכבים, סבתא שלה, ואלוהים. המעבר משם למוות, היה טבעי וחלק. אני מביט עכשיו בנר נשמה, שאבא הדליק לכבוד יום ההולדת שהיה אמור להיות לה. שיש לה. הנר כל כך שברירי, כל משב רוח קליל, אפילו הבל פה, יכול לכבות אותו. והנר נופל, ומסביבו נופל כל היקום, אבל הוא לא כבה. כשהוא יכבה, הוא יכבה מעצמו.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.