אין כמו צובה בימים
למרות החששות הראשוניים החלטתי לצאת. שני רוכבים מנוסים וחזקים ממני הצטרפו (אם ירצו יכתבו...). עד צובה חימום, קצב רכיבה שאני רגיל אליו מרכיבות אחרות בעלייה להראל ויער הנשיא.
העלייה לצובה קשה מנס הרים לדעתי. את נס הרים עליתי בפעם הראשונה לפני כשלושה שבועות ולא היה קל, אבל צובה זה סיפור אחר. השיפועים חדים יותר, ובאופן אישי אני מעדיף עלייה ממושכת מעלייה תלולה יותר עם אמבטיה. הכביש מאוד שונה ממה שזכרתי אותו (לפני כמה שנים במכונית). יש רק קטע קצר ללא שוליים, ולא היו הרבה מכוניות ואופנועים. אבל אולי פספסתי כי המבט היה קבור בגלגל הקדמי.
אני רוכב הרבה באיזור, ועד עכשיו הסתדרתי עם הקסטה 12-25 (וקומפקט), למרות שידעתי שזה מאט אותי. בנס הרים וצובה, שלא במפתיע, המגבלה כבר לא הייתה רק מגבלת מהירות. בנס הרים הופיעו כאבי גב בשיפועים החדים (שתודות לזכרון הקצר שלי שכחתי מהם בשנייה שהם עברו). בצובה בחלק הראשון השיפוע מגיע ל-18% ובחלק השני ל-20%. בשיפועים האלו הקדנס איים להפוך לחד ספרתי; הרכיבה פחות חלקה (הגב והידיים משתתפים במאמץ) והמהירות כמעט גורמת לי ליפול מהאופניים. לכל אורך העלייה אני מנסה לשמור שהדופק לא יעלה לגבהים שיכריחו אותי לנוח. אני רוכב עם מד דופק, כי בניגוד כנראה לרוכבים אחרים, אני לא באמת מבחין בין מאמץ קל למאמץ גדול. רק כשאני מתחיל להתנשף אני מבין מה קורה. במבחן התוצאה הצלחתי, לא הייתי זקוק למנוחה לאורך כל העלייה.
אז באו הירידות, פה ושם עליות קצרות. התאוששות נחמדה. ואח"כ שוב עלייה לבר בהר. הזהירו אותי שלא לזלזל בעלייה הזאת. אולי אם באמת הייתי מפנים שלא מדובר בעלייה כמו יער הנשיא, אלא בעלייה רצינית, אז הייתי מוותר ומחליט לרדת דרך צובה. עד לעלייה הזאת הרוכבים האחרים לא התרחקו ממני יותר מדי. לקראת העלייה לבר בהר הם החליטו לשים גז, ומהר מאוד נעלמו, למרות המאמץ שלי להדביק את הקצב שלהם. הקטע הזה עד בר בהר הבהיר לי שלמרות השיפור ביכולת שלי מאז הפעם הקודמת שרכבתי איתם, לפני כשלושה חודשים, הם נמצאים בערך 7 רמות מעלי (קודם היו 9).
העלייה לבר בהר לקחה לי כ-35 דקות (לפי הסטראבה, אני לא ממש שם לב לזמנים בזמן הרכיבה). בקטע הזה היו כבר הרבה מכוניות ואופנוענים, לא נעים, לא נורא. בזמן העלייה, כמו בכל עלייה קשה, אני מנסה לחשוב למה אני אוהב את העליות הממושכות האלו. תמיד היה לי ברור שלא מדובר בתחושת הישג על סיום העלייה או משהו דומה, אבל לא הבנתי למה. כאן, בקטע הזה סוף סוף הבנתי. אבל הפוסט הזה ארוך מדי גם ככה, אז אשאיר את זה להזדמנות אחרת.
כשהגעתי לבר בהר, שותפי לרכיבה קמו משנת הצהריים, אכלנו משהו ויצאנו שוב לדרך. מכאן? כמעט ורק ירידות. עד בר בהר המעביר הקדמי עבד חלק, מבר בהר לא יכולתי להעלות הילוכים לגלגל"ש הגדול מקדימה. אבל לא באמת צריך אותו. זה לא שאני שואף להגיע ל-70 קמ"ש בירידות. שוב החבר'ה מחכים לי בסוף הירידה, ומכאן רוכבים דרך עוקף בית שמש (?) עד לצומת שמשון.
בעלייה ליער הנשיא כבר הייתי עייף, כנראה בגלל ניהול תזונה לקוי ולא בגלל העליות, כי הרגליים לא מרגישות כבדות במיוחד. הגעתי כמה דקות אחריהם לתחנת הדלק בנחשון.
סה"כ 75 ק"מ, 1500 מטר טיפוס מצטבר, כ-4 שעות. הטלפון מדד 1800 מטר טיפוס מצטבר, אני מאמין יותר לפולאר. השיפור העיקרי ברכיבות הארוכות בחודש האחרון (90-120 ק"מ), מלבד המהירות, הוא שאחרי רכיבות כאלו אני כבר לא מגיע עייף מאוד הביתה, ואני יכול להמשיך ביום שלי כרגיל.
מסקנות: צריך להחליף קסטה. יהיה קל יותר וכנראה מהיר יותר בעליות.
עפ"י הסטטיסטיקה ברכיבה הזאת, חולצה לבנה מוסיפה מהירות. אופניים אדומים הם איטיים יותר.
היה כיף, צריך לעשות את זה עוד כמה פעמים, להתרגל לעליות האלו ולהינות מהנוף. ברכיבת שבת הבאה אחזור לנס הרים.
