קוראת אותך ומעניין אותי לבדוק..
כשקראתי את שכתבת הייתי מעט מוטרדת כי חשוב לי להבין טוב יותר, ממה את חוששת בעולם ללא אלימות?, נדמה לי שאת קצת מודאגת שללא הקושי, הכאב, והתוקפנות לא נוכל להעריך את הרוך את העונג ואת השמחה?. את חוששת, כיוון שמהכרותך עם העולם האנושי נדמה לך שאלו מרכיבים הכרחיים בהתפתחות או בהסתגלות שלנו?. אם אני חושבת מהי בעצם "אלימות"?, זהו ביטוי אומלל וקשה של צרכים לא מסופקים שאנחנו לא מאמינים שנמצא אפשרות אחרת לספקם או שאנחנו לא מכירים דרך אחרת. אני מעריכה שאם היינו מוצאים דרכים יעילות יותר לספק צרכים אלו היינו משתמשים פחות בדרך ההרסנית הזאת (לעצמנו במיוחד). מצד שני התוקפנות היא הרי מולדת, ממש כמו הסיפוק/העונג,ויש לנו צורך לשחרר מתחים שמצטברים בנו, השאלה אם לא ניתן להביע את התוקפנות הזאת בדרך בה אנו לוקחים אחריות על הקושי והמצוקה שבנו, ולא משליכים אותו באופן אוטומטי על העולם שמסביבנו. תסכולים כנראה נחווה תמיד, השאלה איך נפענח אותם בתוכנו. כמשהו שחיב להיות מסופק?, כדבר שמישהו אחר חייב לספקו?. נדמה לי שתוקפנות כלפי חוץ וכלפי העצמי נובעת מהאמונה שצרכי צריכים להיות מסופקים תמיד. ואנשים צריכים לעזור לי לספקם. זה כשלעצמו מקור לסבל רב. עוד הרהור. אשמח לשמוע איך זה בשבילך.
