חושב לרדת למחתרת

[adiavn]

חושב לרדת למחתרת

הגישה שלי בנוגע לאימוץ תמיד הייתה פתוחה לגמרי. אני לא מסתובב עם שלט "אני מאמץ", אבל בשיחה על ילדים ומוצא, אם הנושא עולה, אין לי כל בעייה לספר שהילד מאומץ.
התגובות, כמו שכולם בוודאי חוו, נעות בין "כל הכבוד לכם, עשיתם מעשה טוב", ל"גם אחיינית של בת דודה רחוקה מדרגה שמינית שלי אימצה!", ל"בוא אספר לך על מישהי שאני מכירה שאימצה ילד שעשה לה צרות מהרגע הראשון, ועכשיו, בגיל 15, הוא מצטרף כחבר של קבע בליגת הרשע".

והיות שכל ראיון/כתבה מגמתיים בתקשורת מגדילים את הסיכוי לשמוע את הסיפור השלישי, נראה לי שאפסיק לחלוק את נושא האימוץ.
למה שהילדים שלי יצטרכו להתמודד עם הסטיגמות האיומות והמכלילות שמפיצים בעלי עניין בתקשורת כדי לקדם את האג'נדה שלהם?

וכאן הבעייה: מה עם הילד?
הרי הגישה המודרנית אומרת לספר לילד את נושא האימוץ מגיל אפס. וילדים, באופן טבעי, חולקים דברים כאלה עם סביבתם. אז אולי אני אפסיק לחלוק את נושא האימוץ, אבל איך אמנע מהילד לעשות את זה?

 

[KallaGLP]

אני לא חושבת שזה מעשי או נכון

לנסות לשלוט בילדיך ובמה ולמי הם מספרים. נכון, אני מסכימה שחלק גדול מהראיונות והכתבות בתקשורת הם פוגעניים ומזיקים לילדים ולאימוץ ויוצרים סטיגמות איומות. יחד עם זאת, מי שהכי מסוגל לפגוע בנו ולהשפיע על האופן שבו אנחנו תופסים דברים אלה האנשים הקרובים לנו ביותר. אם ילדיך ירגישו שאתה, אביהם, כל כך חושש מדיבור על אימוץ, הם עלולים לחשוב שזה באמת סוד מביש שיש להסתיר. זה כאילו שאתה משתף פעולה עם התקשורת ומזדהה עם המסר שלה, ולדעתי זה ממש לא מה שאתה רוצה לעשות. אם לעומת זאת תגרום להם להרגיש טבעי וטוב עם זה שהם אומצו, יש סיכוי שהם ייפתחו עמידות בפני פגיעה מבחוץ. אני ממש לא אומרת שצריך לעודד אותם לספר לכל העולם ואשתו שהם מאומצים סתם ככה ללא שום סיבה (כמו שלא הייתי מעודדת ילדים לספר דברים אישיים מכל סוג שהוא לאנשים זרים ללא סיבה ממש טובה), אך גם בשום אופן לא הייתי נותנת להם להרגיש, בהתנהגות או במילים, שזה איזה סוד מביש ומלוכלך שצריך להסתיר בכל מחיר מכולם, אפילו מחברים קרובים. הייתי פשוט מנסה לפתח בהם ביטחון ולגרום להם להתייחס לזה כמו לפרט אישי שחולקים אותו עם אנשים קרובים שאיתם חולקים גם פרטים אישיים אחרים, בלי לעשות מזה עניין אך בשום אופן גם בלי להתבייש בזה.
כמו כן, אני לא יודעת בני כמה ילדיך, אך ככל שהם גדלים כך השליטה שלך במה שהם בוחרים לעשות או להגיד פוחתת. הם יצטרכו לחיות עם הידיעה שהם מאומצים כל ימי חייהם, ועדיף להפוך את המחשבה על כך למשהו חיובי ולא שלילי, ולתת להם כלים להתמודד ולהיות חזקים וגאים במי שהם במקום לעודד אותם להתחבא, להסתיר ולהתבייש.

 

[יסמין@]

 

[אבי351]

נותנים לילד להחליט בעצמו למי מתי ואיך לספר

 

[Noga Lavie]

זה אף פעם אינו מומלץ

איני יכולה להבטיח שילדך לא יתקל באנשים שיפסלו אותו על סמך סטיגמות לא מוצדקות, אך חוששתני שהשלכות של הסתרה יהיו בהכרח בעלות השלכות קשות.
כאשר מביאים שוקלים השלכות שאולי יהיו לא מוצלחות בגילוי לב לעומת השלכות שככל הנראה יהיו גרועות בחוסר גילוי לב, נראה לי כי הבחירה ברורה מאליה. עדיף לבחור בצרה שאולי תתרחש ואפשר להתמוד איתה, לעומת בחירה בצרה שתתרחש בוודאות גדולה.
מה גם שסודות ככלל נוטים לצור עלינו לחץ, מה שגורם לאיכות חיים לא נעימה בלשון המעטה, וזה שווה ערך לחיים לא נעימים בגלל יחס לא סימפטי. אבל בעוד שמיחס לא סימפטי אפשר להתעלם, אפשר להתרחק, אפשר למצוא חברה אחרת מקבלת וסמפטית, הרי חיי הסתרה בעלי סודות מלווים אותך לכל מקום ומקום. למען האמת, אם ברצונך להסתיר את האימוץ, זה גורר אחריו צורך בניתוק מגע עם כל מי שאי פעם שמע הירהור על אימוץ מצדך. הרי אחד מהם עלול לומר משהו למישהו חדש שלא שמע על האימוץ ישירות ממך, ואותו מישהו יראה בכך הוכחה למה שהוא שומע בחדשות - אימוץ זה משהו להתבייש בו.
וכל זה עוד לפני הגעת הילד עצמו.