חזרה לעבר

[WinnieThePooh]

חזרה לעבר

שלום, זו פעם ראשונה שלי כאן, אז אני מקווה שזה בכלל המקום הנכון, ואם לא עמכם הסליחה. בת זוגתי עוברת לאחרונה פלאשבקים איומים מן הארוע ההוא (שקרה לפני כמה שנים בהיותה כבר בוגרת) עם זה, אנחנו עוד יחסית יכולים להתמודד (ובאמת קשה לי להשתמש במילה הזאת). אבל יש משהו אחר שאנחנו לא יודעים אפילו מהו. אני אקרא לזה "חזרה לעבר" אבל לא לזמן האירוע , אלא לגיל ההוא. כלומר היא אחרי הפלשבק, נשארת בגיל ההוא לכמה שעות, אבל במצב רוח לכאורה טוב ונורמלי. זה עובר אחרי כמה שעות (אחרי שינה וכאב ראש נוראי שאחריה). אין מן הסתם צורך להסביר כמה זה קשה ומפחיד. מישהו יכול לעזור בקצת מידע, מה זה? זה "נורמלי"... תודה על העזרה. א´.

 

[צוות מקום]

"חזרה לעבר"

ברוך הבא, ואני מקווה שאוכל לענות על השאלה שלך, כי היא מאוד במקום, אבל התשובה לה מעט מורכבת, ומצריכה הרבה יותר מאשר רק החלפת הודעות אחת. אנסה להתחיל ולתת לך מעט חומר לקריאה, ואשמח אם תחזור ותשאל שאלות נוספות. אז לעניין עצמו; אני אתחיל שני צעדים אחורנית. כשילד עובר פגיעה, אחת הדרכים שהוא מפתח לעצמו, ככלי להתמודדות, היא "ניתוק" מהמקום ומהמציאות כפי שהיא נחווית באותו רגע, ובמקומה, מגיעה דמות אחרת, יציר המוח של אותו ילד, שמקבלת על עצמה את התפקיד של לסבול ולהיות במקום ההתעללות, בזמן ההתעללות. אחרי הארוע עצמו, הילד חוזר מהניתוק שכפה על עצמו, ובצורה כזו, יכול להבטיח לעצמו התמודדות יותר קלה עם הזוועות שהוא חווה. למעשה, המנגנון הזה, נועד לפצל את הכוחות של הילד, כך שכל אחת מהדמויות נושאת חלק מההתמודדות. והזיכרון המלא, מודחק / מפוצל על פני כמה דמויות שונות. על המנגנון הזה (דיסוציאציה) והשימוש בו, אתה יכול להמשיך ולקרוא כאן. כשהילד גדל, המנגנון לא נעלם, לעיתים אין בו שימוש, ולעיתים, לומדים ילדים אלו להסתיר אותו, ומתרגלים לתפקד איתו ביחד. פעמים רבות, אנחנו נתקלים באנשים, שמתחילים את ההתמודדות עם השדים מהעבר, בסביבות גיל ה- 20+ - 30+, כשיש איזושהיא יציבות בחיים, והשדים יכולים לעלות, וניתן להתמודד איתם. לפעמים, המנגנונים הישנים יחשפו ביחד עם השדים. בכל מקרה, ישנן רמות שונות של דיסוציאציה, וישנן רמות שונות של מודעות למנגנון - אצל השורד שמשתמש במנגנונים שכאלו. ציינת שהחברה שלך הותקפה בבגרותה, ומצד שני אתה אומר שהיא אחרי הפלאשבק - נותרת בגיל ההוא. [יותר צעיר?], האם היא מודעת לאופן שאתה חווה אותה אחרי הפלאשבק? גם כאב הראש שאתה מציין שמצטרף לחוויה הקשה, אופייני לאנשים שמשתמשים במנגנון הזה של דיסוציאציה. אני מניח שהדברים שאני אומר, הם מבלבלים, ומצד שני גם יכולים דווקא לסדר כמה דברים וארועים אחרים שקרו אצלכם. אני מציע שתקרא עוד בדף הזה, ואם יהיו שאלות נוספות, אני בשמחה אענה עליהן. ועוד דבר נוסף, כן. זה נורמלי. מדובר בעוד מנגנון נורמלי, להתמודדות עם חוויה טראומטית שהיתה רחוקה אלפי מילין מלהיות נורמלית.

 

[לי סהר]

ומן הנסיון...

ואולי דוקא במצבים פשוטים לדוגמה, אני לא הייתי מחוברת לגופי באופן מוחלט כלומר כשהיה כאב אני לא הרגשתי אותו כי פרט לאונס בילדותי הייתי נתונה גם לאלימות. וכך כעבור שנים, כבר הייתי בהריון ורצתי אחרי האוטובוס הנהג חיכה לי ואני שמיהרתי לעלות נפלתי, השתטחתי אפיים, מיהרתי לקום לא חשה בשום כאב ובכלל כאילו זו לא אני שנפלתי ניגשתי לשלם לנהג ואנשים הביטו מזועזעים מושיטים יד לעזור לי ואני לא מבינה בכלל על מה המהומה ואז גיליתי שאני פצועה ודם שותת מהברך שלי הסנטר שלי פצוע ומדמם ...ואני כלום כאילו זו לא אני. וזו רק דוגמה שעלתה לי לראש כשקראתי את דבריך. היום אני חשה כאב באופן ברור ומוחלט (לפעמים אני מצטערת שהתחלתי להרגיש כאן ועכשיו...) כלומר עם השנים והעבודה שעשיתי עם עצמי, כמובן מהרגע שהרגשתי שאני רוצה לטפל. אני חושבת שאני יכולה להגיד בבטחה שאני מחוברת לגופי ורגשותי לעומת שנים רבות של ניתוק. לבנה

 

[WinnieThePooh]

תודה

תודה, עכשיו שהכל נראה אבוד והיאוש גואה יחד עם הכאב והפחד, זה מעודד לשמוע שיש עתיד, שדברים יכולים להסתדר. תודה. א´.

 

[WinnieThePooh]

מה עושים ?

ראשית תודה על התגובה, זה עוזר ! עברתי על החומר המצורף בעיון, ואכן אני חש הזדהות רבה עם המתואר. אשפוך מעט אור על המתרחש: שנינו בשנות העשרים המאוחרות לחיינו, מנהלים אורח חיים נורמלי לכאורה, הכולל לימודים, קריירה, משפחה חברים וכן הלאה. האירוע קרה לבת זוגתי, לפני כמעט עשר שנים, בהיותה בגיל 20. פלשבקים איומים, ניתוק, דיכאון וכן הלאה, התרחשו בשנה הראשונה לאירוע. ומאז למעט מקרים בודדים, התנהלו החיים באורך נורמלי. לפני כמה שבועות היא החלה להרגיש חרדה, מדוכאת, מותשת, מיואשת (לא באופן גורף, אלא בעיקר בערבים, בלילות, סופי שבוע, אך עדיין החיים מתנהלים לכאורה כסדרם). לפני כשבוע החלו הפלשבקים, שאין בפי לתאר עד כמה הם נוראים וקשים. מספר פעמים התרחשו החזרות לעבר - קריא היא התנהגה באופן נורמלי לכאורה, אך הייתה בגיל 20 - עם כל המשתמע מכך. חברתי לא עברה טיפול מעולם, ולא דיברה על כך מעולם עם משפחתה וחברייה. אם זה משנה משהו אז כן, המשטרה יודעת את פרטי המקרה. אני זקוק לעזרה כיצד לעזור לה ולי להתמודד. היא אינה מוכנה לפנות לאף גורם, ואני מכבד זאת. האם תוכלו להפנות אותי לגורם כזה ? האם ישנו עוד חומר כתוב המתאר כיצד יש להתנהג בזמן הפלשבקים והחזרות לעבר ? א´.

 

[צוות מקום]

מה אפשר לעשות ../images/Emo35.gif

אכן לפי מה שאתה מתאר, הדברים תואמים. הרבה פעמים, אנשים מצפים שאלו שעברו דברים קשים, יתנהגו מוזר, יראו מוזר, לא יצליחו לתפקד ולחיות חיים רגילים ומלאים, אני יכול להמשיך ולמנות כאן שורה שלמה של סטיגמות ודעות קדומות. במיוחד, כשמדברים על מנגנונים כדוגמת דיסוציאציה, שאנשים ישר רצים לדבר על פיצול אישיות, וחושבים על סיביל כעל מודל לחיקוי. אבל מניסיון, האנשים שעברו חוויות של תקיפה מינית, הם אנשים רגילים לחלוטין, שמצליחים לתפקד, לעיתים מעל לנורמה, ולכן אני בכלל לא מתפלא על הדברים שסיפרת. יחד עם זאת, העולם הפנימי, וההתמודדויות הקשות שבכל זאת לא נעלמות מהשטח, נמצאות שם, ומעיבות ומקשות על התפקוד. וזה שהקושי מגיע עכשיו שוב, זה כנראה מכיוון שהיתה תקופה של רוגע ויציבות, שאיפשרה לדברים הלא מעובדים מהעבר, לעלות, בסביבה בטוחה ורגועה. [אני מצרף כאן מאמר, שמיועד לאלו שעוזרים, ומתייחס לשלבים בעיבוד הטראומה - אני מניח שתוכל למצוא בו את חברתך, והשלבים שהיא עוברת]. ההתייחסות של חברתך, כפי שאתה מתאר, תואמת את שלב ההכחשה. מעבר לעובדה שהיא פנתה למשטרה, ואין לי מושג מה התפתח עם הפניה הזו, אבל זה פחות רלוונטי להתמודדות שלה עם מה שקרה, נשמע שהיא שמה את הדברים מאחוריה, ופנתה לחיות את החיים. קדימה. בשלב של ההכחשה, הרצון הוא להמשיך הלאה, ולכן גם טיפול, נראה התעסקות בעבר, במה שקרה, ולא תואם את הרצון להתגבר על הטראומה. כי הטיפול נותן לו מקום. עכשיו, כשהטראומה צפה שנית על פני השטח, ולא ניתן להתעלם ממנה אני מקווה שהיא תוכל להרשות לעצמה לקבל את הנוכחות [הכפויה אולי] של הטראומה שהיא עברה, ולהתייחס אליה, ולהשפעות שלה עליה - קרי - לפנות לטיפול. השלב של לפנות לטיפול צריך לבוא ממנה. אני מניח שאתה בוודאי יודע זאת. לא רק זאת, אלא שזו צריכה להיות החלטה שלה, לשים את הטראומה על השולחן בחדר הטיפולים. זאת אומרת להכיר בזה שהבלגאנים שהיא חווה עכשיו, קשורים ישירות למה שקרה שם, ולהיות מוכנה לעבוד על זה עם המטפלת. זה קשה מאוד, ושוב, מחייב אותה להכיר במה שקרה, ובהשלכות. לגבי הפניה לגורמים שיכולים לעזור - החל מ- 1202, מרכז הסיוע באזור שלכם, דרך כתיבה באחד הפורומים / קריאה בו כנקודת התחלה, ועד מציאת מטפל פרטי, או דרך מכון שמתמחה בנושא, הכל עומד לרשותה, אבל תלוי ברצון שלה להודות בכך שהיא זקוקה לעזרה, וברצון שלה להסתייע. בהחלט יש אפשרות שאתה תפנה, אבל בעיקר עבור עצמך, ובכדי לקבל מידע עבורך, איך אתה יכול לסייע לה, אבל לא במקומה. זה חלק מורט עצבים, שהיא חייבת לבחור בו בעצמה. ולגבי פלאשבקים וחזרות לעבר - כאן תוכל למצוא חומר נוסף, שיוכל לסייע לשניכם, בזמנים הקשים.

 

[WinnieThePooh]

EMDR ושיטות טיפול נוספות

תודה על תשובתך המפורטת. עברתי על החומר שהפנת אותי (אגב הערה: חלק מהקישורים שבאתר אינם עובדים...), בין היתר נתקלתי בשיטת EMDR. לכאורה זו נראית כאין מעין תרופת פלא, האמנם ? האם מבצעים טיפולים בשיטה זו בארץ ? איזה שיטות נוספות קיימות לצורך טיפול בטראומה ? הסיבה שאני מתעניין היא ראשית כמובן לדעת מהן שיטות הטיפול הקיימות (שאותם עם הזמן אני מציג ואציג לחברתי), וכמובן שמידת המוכנות לעבור טיפול קצר לכאורה דוגמת EMDR מרתיעה אותה הרבה פחות.

 

[צוות מקום]

על EMDR ועוד

ראשית, לגבי הקישורים - כן, אנחנו מודעים לעניין, הוא בעיקר נוצר בשל מצב האתרים בכלל כרגע באינטרנט, אבל אנחנו עובדים על לעדכן תמידית את הקישורים, ולעקוב אחר שינוי מקום וכתובת של כל אתר ואתר. רק שלצערי זה לוקח זמן רב. ולענייננו: אם אנחנו כבר עוסקים בטראומה באופן ספציפי, ובשיטות לטיפול בטראומה, הרשה לי לשלוח אותך לקרוא מעט כאן. ולפני שנפתח את הדיון על EMDR, יתרונות וחסרונות, הרשה לי להפנות אותך לסקירה בנושא. [כפי שבטח ראית, ישנם מטפלים בארץ בשיטה זו.] ועכשיו, אחרי שיש מעט חומר קריאה וידע בנושא, אני חוזר לנקודה הבסיסית, והיא החשובה. הסכמתה שלה, והנכונות שלה ללכת לטיפול. אני מבין שאתה מנסה את הדרך הקצרה, שבה אולי היא תסכים - וזה ללכת לטיפול קצר מועד, בשיטת EMDR, ולאו דווקא טיפול ארוך טווח. אז הנה כמה דברים נוספים; על פי רוב כשמדובר בטראומה, ובטיפול בשיטת EMDR - מדובר על כלי אחד שעושים בו שימוש בתוך פסיכותראפיה, ואמנם הטיפול ב- EMDR, יכול להיות קצר, אבל לא עומד בפני עצמו. הטראומה היא קשה, ומטפל שיסכים לחשוף ולעבד אותה נקודתית, בלי לתת סביבה טיפולית תומכת, יחשוף את חברתך למצב קשה, מבלי לתת לה כלים להתמודד איתו. דבר נוסף, לא בכדי, תשמע רבים בתחום אומרים לך, שזו צריכה להיות החלטה שלה, להגיע לטיפול. אני מכיר לצערי, אנשים רבים, שהגיעו לטיפול בעקבות לחץ של הסביבה שלהם, ולא מצאו שום תועלת בטיפול. וזאת, מכיוון שלא השתמשו בטיפול בתבונה. הטיפול לא נועד לתקן אותם / לעשות עבורם את העבודה. לא מספיק להגיע פעם פעמיים בשבוע לחדר הטיפולים. החלק הקשה והמחייב - בשביל שהטיפול יצליח, הוא נכונות לחשוף את הגיהינום הפנימי בפני איש מקצוע. וזו משימה שאין לאף אחד זכות לדרוש אותה, מאדם אחר. אני יודע עד כמה קשה ומתסכל להיות מהצד, לדעת שיש אפשרות לסייע, ושחברתך דוחה את האפשרות הזו. אבל שוב, נסה להבין, מה זה אומר עבורה ללכת לטיפול. [באופן שיהיה טיפול משמעותי עבורה]. מדובר בלשבת מול אדם זר [לפחות בהתחלה], ולדבר על הדברים הכי אינטימיים וכואבים ומטורפים שמתחוללים בתוכה. מכיוון שכך, ההשתהות שלה ברורה, ההתלבטות שלה ברורה, וזה תלוי אך ורק בה, מתי היא תסכים לעשות את הצעד ולפנות לטיפול. לעיתים, הדחיפה שלטיפול, מגיעה כשהמצב מתדרדר כל כך, והאדם מבין שאין ביכולתו לסייע לעצמו, ושזה לא הולך לחלוף מבלי סיוע חיצוני. ועצוב וחבל שצריך להגיע לתחתית הבור, בכדי לפנות לטיפול, אבל לפעמים זה המצב. בינתיים, אני מאחל לך הרבה סבלנות וכוחות, לחלק המורט עצבים הזה. לא שלאחר שהיא תתחיל את הטיפול, תפקידך יסתיים, אבל אני יודע עד כמה זה יכול לתסכל, להגיש עזרה ולהיתקל בחומות ההגנה המבוצרות.