מחשבות על חזרה לשגרה
הי לך אלמונית מאזור הדרום.
את שואלת איך אפשר לחזור לשגרה, ולמעשה בתוך השאלה מסתתרת שאלה אחרת - איך אני יכולה לחזור לעצמי? אפילו הבן שלי לא עוזר לי לקום.
אני כותבת לך א זה בזהירות מתוך הנסיון הפרטי שלי - יש התמודדויות בחיים שמשנות את הנפש, ושאחריהן אי אפשר לחזור למה שהיה קודם לכן. לא כי אף פעם לא תשמחי שוב חלילה, או שהמצב הנוכחי יישאר כמות שהוא לתמיד (שוב חלילה) - אלא כי יש התנסויות שגורמות לשינוי עמוק בפרספקטיבה על החיים בכלל, על האופן בו אנו מתהלכים על האדמה הזו, ובפרט כאשר מאחורריך 4 הפלות - על מה שוודאי ולא וודאי בחיים האלה. וכרגע נושא הילודה נמצא במוקד אי הוודאות, וביחד איתו האמון בגוף, הבטחון בעתיד, היכולת לתכנן קדימה, וכמובן משליך על ההנאה השוטפת מחיי היומיום - אני בטוחה שאת אוהבת מאד את הבן שלך, אבל הנה, אפילו הוא לא יכול 'להרים' אותך מהמקום בו את נמצאת כרגע.
אז סיכמנו שעכשיו הכל מאד כבד ושחור ונמוך, 4 אובדנים בהחלט יכולים לרסק גם נפש חזקה ויציבה ואופטימית מאד - השתמשת במילים קשות שאני בטוחה שמדייקות את התחושות הפנימיות שלך - "מרוסקת על סף התמוטטות" זה לא 'קצת בדיכי' - יאללה, בואי נוסיף לזה ריצה לממ"ד נון-סטופ וחוסר וודאות פיזי ממש - השלמות הפיזית שלך מעורערת כל הזמן על רקע האזעקות התכופות.
איך אפשר לחזור לשגרה ככה???
כותבת לך את המחשבות שלי, שכמובן נשענות רק על הנסיון הפרטי שלי והשקפת עולמי כפי שהתגבשה עד כה.
לעניין האזעקות אין לי שום הצעה חוץ מלעבור לאזור אחר בארץ אם זה אפשרי. אני לא מתרשמת שאנחנו קרובים לפתרון בר קיימא בעניין עזה.
לעניין ההפלות יש לי כמה הצעות.
קודם כל ובאופן הכי דחוץ שאת יכולה - למצוא לך מטפל/ת. פינה פרטית משלך לעיבוד הטלטלות הכל כך כואבות ומרובות שספגת בתחום הילודה. לספר למישהו שפנוי לגמרי רק אלייך בדיוק מה את מרגישה. כמה את עצובה. כמה אחרת חשבת שיכול להיות. אבל הוא תהליך ממושך, הוא לא זבנג וגמרנו. אם אני קמה בבוקר ומצליחה לתפקד - זה ממש לא אומר שהאבל שלי נגמר. לרוב זה אומר שעברתי למצב אוטומט תפקודי, שהצבתי את היומיום מעל הצרכים הרגשיים שלי (כי 'צריך' לתפקד, זה מה שמלמדים אותנו, נכון?) וקיוויתי שבעזרת ה'תפקוד' הנפש כבר תחזור למקום הרגיל שלה, כי אם אני מצליחה לקום כרגיל, לארגן את הילד כרגיל, ללכת לעבודה כרגיל, לאכול ארוחת ערב כרגיל, אז כנראה שאני כרגיל.
ממש ממש לא. לרוב כל מה שזה אומר הוא שהדחקתי את הצרכים הנפשיים שלי כדי להתגבר כמה שיותר מהר ולחזור לעצמי. זה כמובן בסדר גמור, ובהמון מצבים הדחקה היא הדבר הנכון לעשות, כי העומס הרגשי הוא כזה שהוא עלול למוטט. אבל לאורך זמן הנפש תמצא את דרכה אל פני השטח, ומקומות לא מעובדים ולא מטופלים יצופו. אחרי 4 אובדנים אני מאמינה שההדחקה פשוט לא תצליח. תחושבת הריקנות לא תיעלם. האוטומטיזציה לא תפתור כלום. מה גם שההתמודדות שלך היא בכל כך הרבה מישורים בבת אחת - אבל על אובדני ההריון, אבל על אובדן אב, מצב בטחוני בלתי אפשרי. אין לך חזית ללא חוסר וודאות, ומן הסתם כל התחומים הללו מתערבים זה בזה והופכים למין גוש ענק שתקוע בגרון.
מעבר למציאת מטפל טוב - בתנועה, בדיבור, באמנות - כל סוג טיפול שמדבר אלייך - אני ממליצה לך בחום לחשוב על טיפול תרופתי. נעזרתי בו אחרי שני האובדנים שלי כשפשוט לא יכולתי לנשום מרוב כאב. לתפקד דווקא יכולתי, אפילו לא רע בכלל, אבל ההרגשה שלי היתה כאילו אני בכלל לא שם, כאילו איזו רובוטית שנראית כמוני מסתובבת בעולם ועושה מה שצריך, ואני נבולה וכאובה וקטנטנה מכווצת בפינה פצפונת, חסרת אונים, בלי תקווה, בלי הנאה משום דבר (כולל לא מהילדים שלי), בלי עניין בכלום, בלי טעם לאוכל, חלמתי על מוות כמעט כל לילה. בקיצור, המצב היה רחוק מאד מלהיות מזהיר. ולא היו לי אזעקות. וגם לא 4 אובדנים. ובכל זאת. הכדורים אפשרו לי להוריד חלק ממשא החרדה, הם לא העלימו את הכאב אבל הם עזרו לעמעם אותו, לעט לאט לאוכל היה טעם, פתאום הייתי משחקת עם הילדה ושוכחת שנייה לחשוב על האובדן והיה לי גם רגע של שמחה אמיתית (לא שמחה מזוייפת בשביל הילדה). לקחתי את הכדורים במקביל לטיפול נפשי אינטנסיבי (פעמיים בשבוע בתקופה הזו) ולאט לאט חזרו לחיי טעמים וצבעים וגם הנאה ואח"כ תקווה ולאורך זמן החלמתי.
לא שכחתי, אבל הצלחתי לחזור לעצמי, השונה מזו שהייתי לפני האובדן, כמובן, אבל הצלחתי לחבר את האשה המתפקדת לאשה עם הרגש, עד שהן הפכו לאותה אחת. הריקנות לא נעלמה וגם לא הכמיהה לילד נוסף, אבל לפחות לא הרגשתי שאני הולכת עם מסכה כל הזמן. ולא הרגשתי מזוייפת.
אני שולחת לך חיבוק ענק על כל מה שאת עוברת. אנחנו פה. בואי. כמה שאת רוצה.
