חזרה מהגולה.
שבע שנים עסקנו במחקר לאחר שנודע לי שאני אומצתי ע'י קרובי משפחה שנתנו לי את חיי. שבע שנים וחמישה קלסרים עווי קרס עם מסמכים,מכתבים,תמונות,ומה לא.רק לאחרונה כל הסיפור שלי שכבר נכתב כאן קיבל תפנית של 190 מעלות,חוקר משפחות שגר בדורטמונט בא לעזרתי, הוא יליד אותה עיירה ופתח לפני עולם שלא היכרתי.הוא הפגיש ביני לבין אישה שהוריה היו שכנים להורי ואותי היכירה מלידה.לפני חודשיים צלצל אלי חוקר המשפחות ונקרא בשמו אלפרד והזמין אותי לבא לגרמניה לברלין למפגש של כל אלה שנשארו בחיים וגרו בפרוסיה המזרחית.(ופה אני חייב לציין שלא רק היהודים נרדפו אלא גם קתולים ונוצרים ותיכף אני אפרט.)כמובן שתשובתי היית מיד שלילית והוא ענה לי שכך הוא חשב.אך אזבאה תפנית שזה היה הקש ששבר את גבי.ואז באה ההודעה ממנו אל אותה קריסטה שהוריה גרו לידינו,היא הכירה אותי מלידה. ולומר את האמת כל הלילה ההוא לא עצמתי עיין היו לי לבטים קשים ביותר עם לנסוע או לא. אך פה היית נקודת שבירה והחלטתי לנסוע,בכל אותה העת שיתפתי את אשתי וילדי הם עודדו אותי ונתנו לי את ברכת הדרך,ושניים מהם אף ליוו אותנו לשדה התעופה פן אתחרט ברגע האחרון ואחזור הביתה.שכנתי שגרה מולי אף באה לקראתי היא פקחית טיסה והיא ליותה אותנו עד ליציאה לכיוון המטוס היא נגשה לאחראית אחת המחלקות ושדרגה לנו את הכרטיסים למחלקת עסקים ללא תמורה ולאחר שדלתות המטוס נסגרו קיבלתי בפעם הראשונה פרפרים בבטן. נחתנו בפרנקפורט,שם שהינו יומים,ומשם אספו אותנו חברים לדמשטט.אצלם היינו יומים והמשכנו לקולון.גם שם היינו יומיים ביקנו בעיר והמשכנו למיין,גם שם היינו יומיים,ומשם נסענו לדורמונט נסיעה של 3 שעות. כל מילה שלישית שלי היית בעברית כמובן ימח שמם בדורמונט היינו 6 ימים התארחנו אצל אלפרד אנשים נפלאים סיירנו בעיר ולמחרת החלו פגישות ,ביקרנו בבית הכנסת של הקהילה שמונה כ 400 איש רובם יוצאי ברית-המועצות שוחחנו אם רבים מהם שיודעים את השפה העברית,אך שמתי גם לב שבזמן שיש פעילות בבית-הכנסת נידת של המשטרה עומדת דרך קבע בחוץ.מדורטמונט נסענו לברלין מרחק קטן רק 700 ק'מ אך מה נעימה היית הנסיעה במרצדס חדישה,מזג האוויר היה 22 מעלות לפי הזמנה בדרך לברלין עצרנו במחנה ההשמדה ברגן בלזן שממנו לא נשאר זכר אך שם נבנה מוזאון לתפארת, לאחר עשר דקות שהייתי בפנים בקשתי ממארחי סליחה ויצאתח החוצה לא הייתי מסוגל יותר לראות את התמונות.משם נסענו אל אותה קריסטה ,פה היית לי שבירה קטנה,לפני שדפקתי בדלת עמדתי אם עצמי וניסיתי להיות חזק אך כנראה שלרגשות אין גבולות ואז כשהדלת נפתחה התחבקנו ולקח לשנינו זמן מה להיתאושש.כמובן שכל הסיפור שלה תועד ברשם קול ועל גבי מסרטה,בין היתר היא ידעה לספר לי שגם הנוצרים והקטולים ברחו מהנאצים ובתחנת הרכבת כאשר הם הגיעו הרסים והגרמנים ירו בהם ואחותה נפצעה .היינו שם יום אחד ומשם דרך קובלנץ,בון,ועוד שתי ערים שאנני זוכר את שמן הגענו לברלין,בבללין היינו יומים עשינו סייור מורחב בעיר באוטובוס תירים קומותיים בלי גג סיירנו גם בבלין המזרחית ועדיין ניתן לראו את ההבדלים בין שתי הערים,עברנו בצ'ק פוסט צ'רלי שם עדיין עומדים חילים אמרקאים אך זה רק כדי לא לשכח את העבר ביקרנו בבית העיריה במשכן הנשיא,והמשכנו לברלין הלה זה האולם הענקי שבו הטלר ימח שמו הכריז בשנת 44 על הפתרון הסופי. היו שם אני מאריך כ 2000 איש שבאו מכל העולם,באולם היו מסודרים שולחנות וספסלים ומעל כל 3 שולחנות היה שלט העיר.כך שיצא לי לשבת אם אנשים שמעבר למסך הברזל ובכל שולחן היה ספר אורחים שבכמה מהם אשתי רשמה את כתובתינו במידה וימצא משהוא שיכול לתת מידע שהוא.גם נפגשתי אם אישה אחת שגרה בעיר הולדתי שסיפרה לי שהיא מכירה שתי נשים שנולדו בעיר ועדיין חיות היא תהיה עימי בקשר עם יהיו לה ידעות שהן, למחרת היה לנו יום חופשי בחרנו להישאר במלון לנוח,ובלילה חזרנו הבייתה. בסך הכל זו היית נסיעה מאד ענינית פוריה אך גם עצובה,שמחתי לישון שוב במיתתי. יהודה א.
שבע שנים עסקנו במחקר לאחר שנודע לי שאני אומצתי ע'י קרובי משפחה שנתנו לי את חיי. שבע שנים וחמישה קלסרים עווי קרס עם מסמכים,מכתבים,תמונות,ומה לא.רק לאחרונה כל הסיפור שלי שכבר נכתב כאן קיבל תפנית של 190 מעלות,חוקר משפחות שגר בדורטמונט בא לעזרתי, הוא יליד אותה עיירה ופתח לפני עולם שלא היכרתי.הוא הפגיש ביני לבין אישה שהוריה היו שכנים להורי ואותי היכירה מלידה.לפני חודשיים צלצל אלי חוקר המשפחות ונקרא בשמו אלפרד והזמין אותי לבא לגרמניה לברלין למפגש של כל אלה שנשארו בחיים וגרו בפרוסיה המזרחית.(ופה אני חייב לציין שלא רק היהודים נרדפו אלא גם קתולים ונוצרים ותיכף אני אפרט.)כמובן שתשובתי היית מיד שלילית והוא ענה לי שכך הוא חשב.אך אזבאה תפנית שזה היה הקש ששבר את גבי.ואז באה ההודעה ממנו אל אותה קריסטה שהוריה גרו לידינו,היא הכירה אותי מלידה. ולומר את האמת כל הלילה ההוא לא עצמתי עיין היו לי לבטים קשים ביותר עם לנסוע או לא. אך פה היית נקודת שבירה והחלטתי לנסוע,בכל אותה העת שיתפתי את אשתי וילדי הם עודדו אותי ונתנו לי את ברכת הדרך,ושניים מהם אף ליוו אותנו לשדה התעופה פן אתחרט ברגע האחרון ואחזור הביתה.שכנתי שגרה מולי אף באה לקראתי היא פקחית טיסה והיא ליותה אותנו עד ליציאה לכיוון המטוס היא נגשה לאחראית אחת המחלקות ושדרגה לנו את הכרטיסים למחלקת עסקים ללא תמורה ולאחר שדלתות המטוס נסגרו קיבלתי בפעם הראשונה פרפרים בבטן. נחתנו בפרנקפורט,שם שהינו יומים,ומשם אספו אותנו חברים לדמשטט.אצלם היינו יומים והמשכנו לקולון.גם שם היינו יומיים ביקנו בעיר והמשכנו למיין,גם שם היינו יומיים,ומשם נסענו לדורמונט נסיעה של 3 שעות. כל מילה שלישית שלי היית בעברית כמובן ימח שמם בדורמונט היינו 6 ימים התארחנו אצל אלפרד אנשים נפלאים סיירנו בעיר ולמחרת החלו פגישות ,ביקרנו בבית הכנסת של הקהילה שמונה כ 400 איש רובם יוצאי ברית-המועצות שוחחנו אם רבים מהם שיודעים את השפה העברית,אך שמתי גם לב שבזמן שיש פעילות בבית-הכנסת נידת של המשטרה עומדת דרך קבע בחוץ.מדורטמונט נסענו לברלין מרחק קטן רק 700 ק'מ אך מה נעימה היית הנסיעה במרצדס חדישה,מזג האוויר היה 22 מעלות לפי הזמנה בדרך לברלין עצרנו במחנה ההשמדה ברגן בלזן שממנו לא נשאר זכר אך שם נבנה מוזאון לתפארת, לאחר עשר דקות שהייתי בפנים בקשתי ממארחי סליחה ויצאתח החוצה לא הייתי מסוגל יותר לראות את התמונות.משם נסענו אל אותה קריסטה ,פה היית לי שבירה קטנה,לפני שדפקתי בדלת עמדתי אם עצמי וניסיתי להיות חזק אך כנראה שלרגשות אין גבולות ואז כשהדלת נפתחה התחבקנו ולקח לשנינו זמן מה להיתאושש.כמובן שכל הסיפור שלה תועד ברשם קול ועל גבי מסרטה,בין היתר היא ידעה לספר לי שגם הנוצרים והקטולים ברחו מהנאצים ובתחנת הרכבת כאשר הם הגיעו הרסים והגרמנים ירו בהם ואחותה נפצעה .היינו שם יום אחד ומשם דרך קובלנץ,בון,ועוד שתי ערים שאנני זוכר את שמן הגענו לברלין,בבללין היינו יומים עשינו סייור מורחב בעיר באוטובוס תירים קומותיים בלי גג סיירנו גם בבלין המזרחית ועדיין ניתן לראו את ההבדלים בין שתי הערים,עברנו בצ'ק פוסט צ'רלי שם עדיין עומדים חילים אמרקאים אך זה רק כדי לא לשכח את העבר ביקרנו בבית העיריה במשכן הנשיא,והמשכנו לברלין הלה זה האולם הענקי שבו הטלר ימח שמו הכריז בשנת 44 על הפתרון הסופי. היו שם אני מאריך כ 2000 איש שבאו מכל העולם,באולם היו מסודרים שולחנות וספסלים ומעל כל 3 שולחנות היה שלט העיר.כך שיצא לי לשבת אם אנשים שמעבר למסך הברזל ובכל שולחן היה ספר אורחים שבכמה מהם אשתי רשמה את כתובתינו במידה וימצא משהוא שיכול לתת מידע שהוא.גם נפגשתי אם אישה אחת שגרה בעיר הולדתי שסיפרה לי שהיא מכירה שתי נשים שנולדו בעיר ועדיין חיות היא תהיה עימי בקשר עם יהיו לה ידעות שהן, למחרת היה לנו יום חופשי בחרנו להישאר במלון לנוח,ובלילה חזרנו הבייתה. בסך הכל זו היית נסיעה מאד ענינית פוריה אך גם עצובה,שמחתי לישון שוב במיתתי. יהודה א.