חזרו הבעיות של הילד המתוק שלי בכיתה

[עילה]

חזרו הבעיות של הילד המתוק שלי בכיתה

נראה לי שאין מוצא לבעיות הכל כך מסובכות שלו. אתמול היתה לנו מסיבת סיום לכיתה. כמובן שהאמא החורגת שלו עשתה את עצמה חולה ושלחה את הילד לבד. אני חששתי שבכלל לא יביאו אותו, אז אספתי אותו ברכב שלי, יחד עם הילדה הקטנה שלי ונסענו למקום. ההתנהגות של הילד היתה כל כך בוגרת. ישר הוא לקח את תפקיד המטפל בילדה שלי ומנע מעצמו הנאות. נראה כאילו אין לו חופש בבית והוא אחראי על האחים שלו שעות רבות. למרות שהוא בעצמו קטן וזקוק שישמרו עליו. ישר שהגענו לפארק הוא אמר שלא רגיל להיות עם הרבה אנשים ושהמקום עושה לו צמרמורת, אבל לא נורא צריך להתרגל.כאב לי על כך שהילד לא חווה שום דבר כייפי נעים נחמד מרגש ורק בעיות וצרות מנת חלקו. אביו כבר בקושי מתפקד בבית. כנראה שמעבר לכך שהוא ערבי, עם כל המצב של היום, הוא גם עבריין משוקם, שבקושי גומר את היום. מנסה לצוף, אבל כל פעם שוקע לשתיה ולכדורים. וזה הפרטנר שלי לעבוד על הביות של הילד. בקיצור אין עם מי לדבר והרווחה עדיין לא עוזרים. עכשיו חופש והילד יסע לאימו שהיא פחות יציבה מהאבא ושם הוא מעשן נרגילות (ילד בכיתה ה`) ומסתובב עם עבריינים באזור שמשטרה מפחדת להיכנס אליו. אני לא מבינה, איך הילד המקסים הזה מסובך כל כך עם החיים שלו. זה נותן לי חוסר מנוחה ודאגה אמיתית לשלומו הנפשי. גם כחה במהלך היום הוא לא שולט בעצמו, עם התקפי זעם ואלימות קשה. שאלתי אותו האם הוא רוצה שנעזוב אותו ונעביר אותו לבית ספר מיוחד, שמה אף אחד לא יציק לו ולא ידרוש ממנו להיות בסדר. הוא ממש לא רצה. אבל כמו שאני רואה הוא כבר מתקשה לתפקד בחברה של ילדים רגילים ומתחיל להיות מסוכן. ואין לי ממש כתובת שתעזור לי איתו. קשה קשה ואני נקרעת מהמצב.

 

[סהר-תמיכה]

לעילה

נכון, את מבחינה יפה בבעיות של הילד. הוא מרגיש שאין טוב בלי להרוויח אותו ובמקרה הזה הוא חייב ``לעבוד`` כמטפל בילדים הקטנים יותר כדי בכלל להיות ראוי למעמד. זה משהו שאופייני לילדים שעוברים התעללות מסוגים שונים בבית. אני לא יודעת אם זה פתיר כל כך בקלות ומהר. זו עבודה קשה, זה לתת לילד קודם כל קרקע בטוחה, שיוכל להרגיש פנוי לעצמו בכלל. אני יכולה רק לחזק את ידיך ולהגיד שאת עושה עבודת קודש, כי את תהיי מאוד חשובה להמשך חייו, כזו שעמדה לצידו ותמכה בו והבחינה בכלל בו ונתנה לו להרגיש ילד.

 

[רחל-נשמה]

כאב לי לקרוא את זה

``מרגיש שאין טוב בלי להרוויח אותו ובמקרה הזה הוא חייב ``לעבוד`` כמטפל בילדים הקטנים יותר כדי בכלל להיות ראוי למעמד. זה משהו שאופייני לילדים שעוברים התעללות מסוגים שונים בבית.`` ולמה זה כל כך מוכר? והפתרון כל כך נכון אבל......כשהקרקע הבטוחה נעלמת....הבום כואב יותר מהמקור.

 

[סהר-תמיכה]

הקרקע הבטוחה

אמורה להיות משהו שאנחנו מפנימים, הרגשה כזאת שמה שלא יהיה - נעמוד לצדנו. זה משהו שלא תמיד נוצר, כי עבורו נחוצים הורים שהם אכפתיים מספיק כדי לתת לילד את זה, בינו לבין עצמו. וכמובן, כשיש נסיבות חיים קשות, זה זורק אותנו מהמקום הבטוח ושוב לוקח זמן לעמוד על הרגליים ולהמשיך הלאה. אבל את, רחל, את מהשורדים.

 

[רחל-נשמה]

כבר לא, זו בדיוק הבעיה

למה אדם הולך לטיפול פסיכולוגי? לא יודעת. למה רחל הלכה לטיפול פסיכולוגי/פסיכאטרי ולמה לא מצליחה להפסיק? ולמה נפגעת? ולמה כועסת? ולמה מאוכזבת? כי מחפשת מחדש את הקרקע הבטוחה. עברתי תהליך שפחדתי ממנו של תלות במטפלת שלי,תהליך העברה, התהליך לא בא ממני,היא גרמה לו במכוון, וכל פעם פיזית ניסיתי להפרד, להעיף אותה מהבית שלי, לגרום לה כאב שלא תתקרב אלי יותר. פחדתי מזה, לא בוטחת באף אחד , לא מאמינה שיהיה בשבילי באמת מישהו בעולם, בלי שארוויח את זה, אהיה בסדר, אצליח, אצטיין, אציית. בסוף היא הצליחה , אהבתי אותה כמו אם, הרגשתי בטוח, היה לי טלפון לספר לה כל דבר שרציתי, בכל רגע שרציתי, והיה המון פחד, חשש. אולי אם היא תדע עוד משהו תדחה אותי.? אולי אם אומר לה משהו מסויים שאני מרגישה היא תכעס ואז יבוא ``העונש``? אולי היא תעלם לי? אולי היא ....? הרבה אולי. לקחת לי יותר משנה פגישות פעם בשבוע, ומלא שיחות טלפון, פלאפון, להגיע לתחושה של כמו הורה שמקבל אותך כמו שאתה בזכות מה שאתה. ואז השנה השניה היתה כל כך קלה. יכולתי לספר למישהו הכל, הרגשתי נפשית פסיכולוגית לא לבד בעולם.אני זוכרת שחטפתי התקף נשימה קשה בביתי והייתי זקוקה למכונה, היא הציעה להתחבר ותשב לידי, כל כך התרגשתי, אבל אמרתי לה לא-את לא תראי אותי ככה, אמא עוד מעט מגיעה ממילא.בהתחלת הטיפול הייתי אצלה בבית, הכרתי את משפחתה, ילדיה עזרו לי בטבעיות עם החמצן, ואפילו היו בביתי, קיבלתי מה שרציתי, תחושה אמיתית. בסוף באה הפרידה מצידי, נגמר לי הכסף, היא הסכימה לבוא בחינם עד שיהיה כסף גם אם יקח שנים, ואם לא אוכל לשלם פעם לא אשלם, אני ידעתי שאני לא מסוגלת, כי זה הפרנסה שלה, ואולי לא אוכל לשלם ההליך המשפטי יקח עוד שנים, אז עשינו פרידה. אפילו הייתי אמיצה, מחוזקת, הייתי מאושרת באותה שנה.אהבתי את היום שהיא היתה באה אלי, יום שלישי פעמיים כי טוב, זה היה היום המאושר בשבוע כל היום. אחרי הפרידה היא הרשתה לי להתקשר, סתם לספר לה דברים. אפילו אם הייתי משקרת ואומרת הכל נפלא, היא היתה ישר מרגישה יאלה רחל שומעים את הקול שלך מה קורה, וכבר הרגשתי בטחון. לאט לאט קרו דברים בחייה הרגשתי לא רצויה, הבנתי לאט לאט שאסור לי להתקשר יותר.-נעלמה הקרקע הבטוחה. הבנתי שהתחושה שהרגשתי היתה אשליה. ועכשיו כואב ורע יותר. כי עכשיו אני גם מבינה מה אני מפסידה. מה אין לי. נכון אני הייתי מהשורדים, כי האמנתי שאם אשרוד השנים הרעות יגמרו, ואחרי התואר יבואו השנים הטובות. אבל המציאות טפחה על פניי, כבר אין למה לשרוד, כבר אין כוחות לשרוד, כבר אין רצון לשרוד, כבר אין כח לשרוד, אין צידוק מוסרי לשרוד.ובהכי נורא שהיום אני יודעת יותר מידי על עתידי מה שלא ידעתי לפני כמה שנים, ובכוונה שמרתי על עצמי לא לדעת. וכדאי שאני אפסיק לכתוב כי כשכל כך רע לי אני יכולה לכתוב פה שעות, ואחכ אצטער אז אשתוק.

 

[עילה]

זה נראה כמו רגע משבר קשה במיוחד

אני יודעת שברגעים כאלו הכל נראה שחור ומדכא ומייאש. זאת תהום שנפלת אליה, אבל מה שעשית עם אותה פסיכולוגית קיים עדיין אצלך ברפרטואר החוויות והוא שלך. וקרקע בטוחה שהיתה לא נשמטת לגמרי כל כך מהר. הטיפול אינו יכול לרפא לגמרי פצעים. הוא יכול לבנות מעליהם שכבה חדשה חיה נושמת ומאפשרת לחיות. לפעמים השכבה הזאת נשחקת או נעלמת לגמרי, אבל הנפש יודעת ליצור אותה שוב אם רק תאפשרי לה, אם רק תסמכי עליה, אם רק תיזכרי באותה אהבה ובטחון שהרגשת עם הפסיכולוגית. הזכרון הוא המנוע לבנות שוב את השכבה המגינה על הפצעים. זה קשה אני יודעת וזה דורש כוחות אבל זה אפשרי. בהצלחה.

 

[עילה]

רחל לא הבנתי

מה זאת אומרת כשהקרקע נשמטת. למה הכוונה. לגבי הבום אני בהחלט יכולה להבין, מה קורה כאשר קרקע נשמטת, גם לי זה קורה הרבה פעמים ואז אם הבסיס הראשוני של הבית, כמו במקרה שלי גם, אין במה להאחז ואז נופלים ונופלים עד אשר מישהו בכל זאת אוסף אותנו. וזה שיש מישהו ולא חשוב מיהו זה עושה את ההבדל, בין מי שמחזיק מעמד למי שלא ולגבייך, אני רואה שיש יכולת לבקש עזרה ולהתחבב על הסובבים. אני בטוחה שתקבלי את התמיכה המגיעה לך. אני גם פה לשמוע.

 

[עילה]

סהר ורחל

תודה על העידוד, אני ממש זקוקה לכך בימים האלו. ובעצם העזרה שלכם היא לשניים, גם לי וגם לו, כי אם לי יהיה טוב עם המצב אני אוכל לעזור לו. אני מרגישה קצת נודניקית, אבל זאת אני. תודה בכל אופן.

 

[רחל-נשמה]

עילה את נשמה אמיתית

ולא נודניקית. הפורום נועד כדי לבטא מה שמרגישים, לספר, לשתף, לקבל ולתת תמיכה. את מוזמנת להמשיך לעשות את זה כמה שאת מרגישה. שאלת אותי מה לגבי הקרקע שנשמטת, סיפור ארוך, כל הפורום נוער מלא בסיפור חיי, ביחוד בארכיון ששם אני מציגה את עצמי בכניסה. כל חיי זה קרקע שנשמטה, זה אשליה, זה חלום. את אומרת שזה נשמע שאני ברגע של משבר, את צודקת וקצת טועה. את צודקת כי אני שבורה, את טועה כי זה לא רגע זה שנים, פשוט מידי פעם האשליות וההצגות עובדות. לגבי הטיפול שלי עם אותה מטפלת, כל הזמן הוזהרתי מחבריי הטובים, מאמא מאחרים להיזהר, זו אשליה. זה לתת לילד רעב לחוות ארוחה דשנה ואחכ לתת לו לחיות כל חייו עם התסכול של להבין מה אין לו בחיים ולא יהיה כי זו המציאות של חייו וכל אשליה זמנית היא בר חלוף. אני היום מצפה מהמטפל שלי-הפסיכאטר- לקבל את אותה תחושה שקיבלתי ממנה, והוא לצערי הרב יותר מידי מקצועי. הוא יודע את הכמיהה שלי לתחושה הזו של יש למי לפנות. והוא שם כאלה גבולות, עד שכל מה שהוא כן עושה במסגרת הגבולות שלו, גורם לי לא להעריך, לשנוא , לזלזל, ל``ירוק, עליו. היום אני מרגישה שכל העולם זה שקר אחד הגדול, האמת היחידה בחיי היא המוות, שם לא כאב לי, אתמול תיארתי את זה למטפלת בכזו התלהבות.כל האשליות האלה של מישהו שאכפת לו ממני , בחיים או ברשת התנפצו , אני טיפשה שבכלל האמנתי בזה. הכל מכאיב.אני לא סתם נפלתי כזה קשה, כבר כמה ימים, ואני מכירה את עצמי, זה לא יעבור לי מהר, אני פשוט צריכה להפסיק לחפש משהו שלא קיים, ולהיות נאיבית לאכול אשליות.

 

[עילה]

את בכלל לא נאיבית

רחל יקרה הרצון שלך לחפש תמיכה הוא הדבר הכי נכון והכי אמיתי שאת עושה וזה לא אשליות. כל אדם זקוק לתמיכה ואם היא איננה בכלל אז מגיעה הרצון למות. אסור לך להפסיק לחפש תמיכה. תמיכה אפשר למצוא בכל מיני מקומות, כמו אינטרנט שכן אני רואה שאת מקבלת מסהר יחס אישי יומיומי וזה לא דבר פשוט. גם את יכולה לשוחח בקו פתוח עם אנשים שיתמכו וזאת לא אשליה, אלו אנשים אמיתיים עם רצון חזק לעזור ויש כאלה. את צריכה לחפש. כמובן שזה עדיף שיהיה אדם אחד קרוב, אבל אם אין גם אנשים אלו טובים ממש עד שתימצאי אדם, חבר או חברה שהקשר איתם יוכל להיות יותר קרוב כמו שאת זקוקה. אל תתיאשי את לא לבד.

 

[רחל-נשמה]

עילה את לא מכירה אותי

אני לא מחפשת תומכים, אני מחפשת חברים שיהיו גם תומכים, ומעבר למסך!! באתי לסהר כדי לתמוך באנשים שמחפשים דווקא את התמיכה הוירטואלית האנונימית. לי אישית האנונימיות, הוירטואלי לא עושה לי טוב, ואפילו מכאיבה , מעליבה ופוגעת. את בטח שואלת אז למה כתבתי את ההודעות? כי כשאני בוכה, מפוחדת רע לי בנשמה ומרגישה שעוד רגע אשתגע, אני מתוך הרגל כותבת, עד לא מזמן הייתי מציפה לחברה שהכרתי ברשת את האיסיקיו, לרוב הוא היה סגור והיא בכלל היתה קוראת כמה ימים אחרי אם בכלל, או מציפה אותה בהיסטריה של בכי בטלפון. עכשיו היא עובדת מחוץ לבית וגם בקושי במחשב אז הצפתי את הפורום.(וכמובן התחרטתי אחכ) כמו כן סהר גם היתה בחיי אשליה שבניתי לעצמי, כי הגעתי לכאן לתמוך, והאמנתי שכיוון שיהיה כאן רכוז של אנשים שהרגש הוא מה שמלווה את חייהם, אוכל להכיר אנשים לחיי מעבר למסך-ואני מדגישה מעבר למסך פיזית מראה עיניים. לצערי הכרתי כאן הרבה אנשים וירטואלים, ולאחרונה התגלתה לי תופעת המתחזים, איבדתי אמון בהרבה מכל האשליה שהאמנתי בה. נסיונות שלי לתקשר מעבר למסך(שהרי זו מטרתי בחיים), קשר לקפוץ לבקר (מלבד חמוד-בדכאון שהוא סיפור מיוחד נער מתוק), או להרים טלפון סתם בשביל לשאול מה שלום רחל, נתבדו. פתאום אני כבר יומיים שואלת את עצמי רחל היית פה שלושה חודשים מה השתנה בחייך? אשליה שהתנפצה, כלומר הרשת לא תשפר את חייך זה כבר ברור אז: 1-או שתגמרי עם החיים ונגמר. 2-או שתגידי על החיים ועל המוות, ותתחילי לעזוב את הבית פיזית , תקחי סיכונים ותמותי בקניון. לצערי האשפרות הראשונה יותר נראית לי, ואני לא בדכאון, או יאוש או כל הגדרה אחרת. אני אדם מציאותי מאוד שאשליות לא יעבדו עלי, וסיפורים של יהיה טוב, לכן אפילו רופאיי ומטפליי לא מנסים להאכיל אותי בלוקש הזה.

 

[עילה]

את נשמעת מיואשת לגמרי

נראה כאילו ויתרת על הנסיונות לתקשר, או אולי לא קיבלת מספיק כלים בחיים, מה שנקרא בלשון פסיכולוגית מנגנוני הגנה מפני העולם שהוא בדיוק ההפך ממה שאת זקוקה לו. אני לא מכירה אנשים שמסוגלים להתמסר לגמרי לאחר, לפחות אני מתקשה מאד לעשות דבר כזה. גם היום כאשר אני נשואה לכל אחד מאיתנו יש את הפרטיות שלו ואת האפשרות לברוח. מה שאת מתארת הוא חוסר יכולת להתפשר על קשרים שהם פחות ממה שאת זקוקה לו (שזה דרך אגב נראה לי לא ראלי) ולהנות ממה שבכל זאת יש. או שחור או לבן. או קשר טוטלי אחד עמוק ומתמסר או לגמור את החיים. אין שום דבר באמצע. תנסי לחשוב על נוסחה שתתאים לך ותהיה מציאותית. יש עוד לבבות רגישים בעולם ויש עוד חום אנושי. אני נתקלת בו הרבה כי אני מחשפשת אותו. אל תפסיקי לחפש חום, לא הכל אבוד.

 

[סהר-תמיכה]

את מוזמנת להמשיך לכתוב

שום נודניקית. מה איתך.