חזרנו הביתה - קורותינו בשבוע האחרון
יום ראשון, 06.01.2002 יום למחרת התאריך המשואר התעוררתי ב 5:00, ולא יכלתי לחזור לישון, הבנתי שכנראה אילו הצירים. חיכיתי עד ששי יתעורר ונחליט אם לסוע לביקורת המתןכננת או ישר למיון. שי נשאר איתי "החזיק" אותי בבית עד אחרי ארוחת הצהריים. נסענו למיון. משום מה הצירים החלו להחלש לאורך נתיבי איילון. בדקו אותי (הרופא היה מנהל המיון) ושלחו אותי אחר כבוד הביתה, "הלידה תתרחש ביומיים הקרובים, אבל תדעו אני תורן הליילה". חזרנו הביתה, הצירים גברו והיו סדירים. עניתי לטלפון לאנשים שהתקשרו (כולל הורי) כאילו כלום. הגדיל לעשות אבי שבא לבקר ובתרוצים שלחנו אותו חזרה. לאחר 22:30 שמנו פעמינו חזרה למיון. הפעם הנסיעה מבחינתי לא יתה קלה (והכבישים היו ריקים יותר מכרגיל, עקב גל הקור). הגענו למיון בדקו אותי והעלו אותי הפעם לחדר לידה. כאשר אני במסדרון ממתינה שינקו את החדר "שלי" (בליס חדריי הלידה פרטיים) רואה אותי מנהל המיון: "מה את כבר כאן?" כששי מופנה לחדר הלידה ממסדרון אחר. יום שני 07.01.2002 אחרי חצות, אנחנו "מתמקמים" בחדר הלידה, וכאן עולה נושא הטרשת, מאחר ואני מבקשת אפידורל. בתיק ההריון המסידר שלי, אני מראה את המכתבים של מנהל המרפאה הנירואימיונולוגית ושל מנהל היחדה להריון בסיכון גבוה. המרדים מגיע, המילדת עוזרת לו לקרוא את הכתב הקריא בקושי, ומסביר לי את "הבעיתייות" של אפידורל אצל חולות טרשת. לפיו שהתחושות במהלך ההרדמה מסוג זה דומות לתחשות בזמן התקף, ואז אצל חולות טרשת לא ניתן לדעת עם מקור התחושות הוא ההרדמה או המחלה. לאחר דין ודברים חתמתי על הסכמה להרדמה, וחדירו לי לגב את הצינורית שמזרימה את החומר. הרגליים "נרדמות". העיקר שאפשר לנמנם קצת, כי במהלך הצירים ניתן לנמנם בדוחק בין ציר לציר. הלידה המשיכה להתקדם כל כמה דקות נכנס רופא אחר, כאשר הם שואלים אותי כיצד אני מטופלת בטרשת אז עניתי: "בהריון". מדי פעם מוסיפים עוד חומר הרדמה, במקום המרדים הגיעה רופאה מרדימה. בשלב מסויים הלידה הפסיקה להתקדם, הוסיפו זרוז ואין התקדמות, לקראת 06:00 בבוקר נכנס מהנל המיון (זה מהצהריים,שהיה שם הרופא הבכיר בסביבה) ושאל האם אני מוכנה לניתוח קיסרי. עניתי לו שאין לי כלים להחליט, אבל מה שחשוב היא טובת העובר. הועברתי לחדר הניתוח, הגיעה המרדימה, אישה מבוגרת ומאוד נחמדה, היא הכינה אותי לניתוח. הניתוח נעשה בהרדמה אפידורלית כבדה, אני נשארתי ערה, ושמו "פרגוד" באיזור הצואר, כך שלא יכלתי לראות מה עושים המנתחים. ביקשתי שלא יתארו מה הם עושים. כדי לסיח את דעתי, המרדימה דיברה איתי. היא שאלה המון פרטים על הטרשת. ופתאום, כאשר אני חושבת שהמנתחים רק בהכנות, אני שומעת בכי של תינוק ו"נאוה מזל טוב, יש לך בן". לאחר מס´ דקות הראו לי אותו לרגע, ולקחו אותי. תפרו אותי ולהתעוששות ולחר שעתיים למחלקה. 12 שעות שכבתי מרותקת למיטה. השאריות של ההרדמה התפוגגו, הלואי ואפשר היה להחלים מהתקף תוך 12. אבל העיקר התוצאות. יום שלישי: יום שיגרתי במחלקת יולדות, הנקה רודפת הנקה. ביקשתי שיודיעו במחלקה הנירולוגית. הוגיעו לי שהאחות האחראית תבוא לבקר, אבל מי לו בא.. האחות. יום רביעי: זה הוא יום המרפאה, התקשרתי, ומי עונה, מנהל המרפאה. הוא הפתיח שיבועו לבקר ואכן הם הגיעו. מנהל המרפאה, הרופאה הצעירה ושתי האחיות. לאחר שדיברנו על דא ועל הא,, שואל אותי מנהל המרפאה, ומה סיכמנו להמשך. כזכור התחמקתי מלתת תשובה בבקורת האחרונה. כך שמבחינתי הנושא עדיין פתוח. יום חמישי עוד יום שיגרתי. יום שישי כמעט ויצאנו הביתה, אבל האדון ירד במשקל מעל המותר, אז נשארנו להנקות תחופות יותר. יום שבת אנחנו בבית!!! אז זהו להיום העיינים נעצמות לי.
יום ראשון, 06.01.2002 יום למחרת התאריך המשואר התעוררתי ב 5:00, ולא יכלתי לחזור לישון, הבנתי שכנראה אילו הצירים. חיכיתי עד ששי יתעורר ונחליט אם לסוע לביקורת המתןכננת או ישר למיון. שי נשאר איתי "החזיק" אותי בבית עד אחרי ארוחת הצהריים. נסענו למיון. משום מה הצירים החלו להחלש לאורך נתיבי איילון. בדקו אותי (הרופא היה מנהל המיון) ושלחו אותי אחר כבוד הביתה, "הלידה תתרחש ביומיים הקרובים, אבל תדעו אני תורן הליילה". חזרנו הביתה, הצירים גברו והיו סדירים. עניתי לטלפון לאנשים שהתקשרו (כולל הורי) כאילו כלום. הגדיל לעשות אבי שבא לבקר ובתרוצים שלחנו אותו חזרה. לאחר 22:30 שמנו פעמינו חזרה למיון. הפעם הנסיעה מבחינתי לא יתה קלה (והכבישים היו ריקים יותר מכרגיל, עקב גל הקור). הגענו למיון בדקו אותי והעלו אותי הפעם לחדר לידה. כאשר אני במסדרון ממתינה שינקו את החדר "שלי" (בליס חדריי הלידה פרטיים) רואה אותי מנהל המיון: "מה את כבר כאן?" כששי מופנה לחדר הלידה ממסדרון אחר. יום שני 07.01.2002 אחרי חצות, אנחנו "מתמקמים" בחדר הלידה, וכאן עולה נושא הטרשת, מאחר ואני מבקשת אפידורל. בתיק ההריון המסידר שלי, אני מראה את המכתבים של מנהל המרפאה הנירואימיונולוגית ושל מנהל היחדה להריון בסיכון גבוה. המרדים מגיע, המילדת עוזרת לו לקרוא את הכתב הקריא בקושי, ומסביר לי את "הבעיתייות" של אפידורל אצל חולות טרשת. לפיו שהתחושות במהלך ההרדמה מסוג זה דומות לתחשות בזמן התקף, ואז אצל חולות טרשת לא ניתן לדעת עם מקור התחושות הוא ההרדמה או המחלה. לאחר דין ודברים חתמתי על הסכמה להרדמה, וחדירו לי לגב את הצינורית שמזרימה את החומר. הרגליים "נרדמות". העיקר שאפשר לנמנם קצת, כי במהלך הצירים ניתן לנמנם בדוחק בין ציר לציר. הלידה המשיכה להתקדם כל כמה דקות נכנס רופא אחר, כאשר הם שואלים אותי כיצד אני מטופלת בטרשת אז עניתי: "בהריון". מדי פעם מוסיפים עוד חומר הרדמה, במקום המרדים הגיעה רופאה מרדימה. בשלב מסויים הלידה הפסיקה להתקדם, הוסיפו זרוז ואין התקדמות, לקראת 06:00 בבוקר נכנס מהנל המיון (זה מהצהריים,שהיה שם הרופא הבכיר בסביבה) ושאל האם אני מוכנה לניתוח קיסרי. עניתי לו שאין לי כלים להחליט, אבל מה שחשוב היא טובת העובר. הועברתי לחדר הניתוח, הגיעה המרדימה, אישה מבוגרת ומאוד נחמדה, היא הכינה אותי לניתוח. הניתוח נעשה בהרדמה אפידורלית כבדה, אני נשארתי ערה, ושמו "פרגוד" באיזור הצואר, כך שלא יכלתי לראות מה עושים המנתחים. ביקשתי שלא יתארו מה הם עושים. כדי לסיח את דעתי, המרדימה דיברה איתי. היא שאלה המון פרטים על הטרשת. ופתאום, כאשר אני חושבת שהמנתחים רק בהכנות, אני שומעת בכי של תינוק ו"נאוה מזל טוב, יש לך בן". לאחר מס´ דקות הראו לי אותו לרגע, ולקחו אותי. תפרו אותי ולהתעוששות ולחר שעתיים למחלקה. 12 שעות שכבתי מרותקת למיטה. השאריות של ההרדמה התפוגגו, הלואי ואפשר היה להחלים מהתקף תוך 12. אבל העיקר התוצאות. יום שלישי: יום שיגרתי במחלקת יולדות, הנקה רודפת הנקה. ביקשתי שיודיעו במחלקה הנירולוגית. הוגיעו לי שהאחות האחראית תבוא לבקר, אבל מי לו בא.. האחות. יום רביעי: זה הוא יום המרפאה, התקשרתי, ומי עונה, מנהל המרפאה. הוא הפתיח שיבועו לבקר ואכן הם הגיעו. מנהל המרפאה, הרופאה הצעירה ושתי האחיות. לאחר שדיברנו על דא ועל הא,, שואל אותי מנהל המרפאה, ומה סיכמנו להמשך. כזכור התחמקתי מלתת תשובה בבקורת האחרונה. כך שמבחינתי הנושא עדיין פתוח. יום חמישי עוד יום שיגרתי. יום שישי כמעט ויצאנו הביתה, אבל האדון ירד במשקל מעל המותר, אז נשארנו להנקות תחופות יותר. יום שבת אנחנו בבית!!! אז זהו להיום העיינים נעצמות לי.
