חזרנו מגיבושון....
בוקר טוב לכולם.; לקחתי את הבנות לנופש ועשינו גיבושון אחרי חצי שנה שבה לא היתה לי פרטיות ולא להן.לדבר. להתוכח. ולהיות ביחד. זה עצוב להגיד שמאז הגילוי ואפילו קצת לפני מכל הבדיקות. נגמרה לבן אדם שזו אני במקרה הפרטיות. נמצאת תחת זכוכית מגדלת זה מתחיל מהצוות הרפואי ממשיך למשפחה ומשם לסביבה הקרובה. כולם חכמים כולם ידענים. אבל לא תופס את מהות השינוים שחלים. ואתם חושבים שאני כן? ולי לא קשה? בא לי לצרוח לפעמים. ולא מרחמים עצמים. דיי נשבר לי הבנתי רוצה לרדת מהרכבת.. אבל הרכבת הזו דוהרת כל הזמן על הפסים שמבאים אותנו לשינויים ולפעמים בלי יכולת שליטה על מה שקורה לנו. אחרי ההקרנות שמחתי כמו שסימתי את בחינות הבגרות וזהו נגמר על חזור! עשיתי מסיבה אומנם עם כויה אבל מסיבה. מספרה. מכון יופי. הכנתי מתנה לעצמי. סימתי את הגיהנום. כמה ימים אחריאצל הפלסטיקאי פגשתי חברה שהטיפול הכמותרפי היה לה קשה. והיא בכתה ואני בכיתי וכה חיבקנו אחת את השניה.והיא אמרה לי איזה כייף לך סימת הכל... ואז מצאתי את עצמי מסבירה לה,זה היה הקול שיצא מהגרון שלי כי לא יכול להיות שהקול של מישהי אחרת. שבעצמם אני לא עברתי כימו אבל הדרך שלי ארוכה ולא נגמרה. יש עוד זריקות יש עוד כדורים ויש עוד הרבה זמן להגיד מאחורי. יש יד שהיא יחידה עצמית מהגוף שלי. וכן כן יש גיל המעבר שעושה לו שמות בגופי ואיתו אני חיבת לשרוד זה מחיר החיים.ויש שינויים על כל המשתמע מכך. וההמטולוג שמחכה לי בפינה להחליט באיזה דרך יתן לי הברזל. עירוי ברזל או דם כל זה אחרי החלטות חשובות בקשר לשחלות הדילמה האם להפחית את הסיכון כשהשחלות תתחלנה לעבוד בעוד שנתיים שהסרטן יחזור. אין דילמה לגבי המשך ילודה את הקטע הזה סימתי כבר. לא יהיו ילדים נוספים אני לא צעירה ויש לי תודה לאל שתי בנות. את המשבר הזה עברתי ואיתו ההשלמה. עם יורידו את השחלות אני אומרת ביי ביי לזריקות ביי ביי לבחילות ולהקאות ובייי ולשילשולים. אני אומרת שלום וברוך הבא לגיל מעבר לכל החיים ומקדמת את זה שאני אהיה בריאה עם פחות סיכונים של חזרתו של ה"השוקי שלי".. ואז היא הסתכלה עלי ואמרה לי בשקט. אני כבר לא מקנאה בך יותר. ואני נכנסתי לשוק מין תחושה שהאסימון ירד לי בראש. והעיפות שהיא מחלתי השניה ירדה עלי במכה אחת. ורציתי רק לזחול חזרה למאורה לבית שלי למקום הכי בטוח בימים אלו כלפי. לקחתי את הבנות לנופש לגיבושון. זה היה קשה.המטען שהן סוחבות הוא עצום וגדול. כל כך הרבה דיברנו צעקנו התוכחנו והתחבקנו ביין הדמעות לצחוקים. כשאנחנו חולים יש אנשים מסביבנו שנפגעים מכך. אני היתי הטפט של כל המשפחה שלי הסובבת. מין סייטל סטלונה ואל קפונה בבפעולה יחד עם וסופרמנית. אני מחיכת על הכינויים האלו אבל זה הכינויים שהדביקו לי בנותי. "אמא תביני שהיכולת שלך התשתנתה" ומתי המשפחה תבין שאת לא יכולה להיות כזו?מהן למדתי שאני צריכה לקחת את הזמן שלי לעצמי ובלי לפחד כל הזמן שאני צריכה להוכיח לעצמי שאני צריכה להיות כמו מקודם וזה בסדר להיות כמו עכשו וזה לגיטימי. ואני לא צריכה לשבור שיאים כל הזמן.זה קטע שיושב לנו בראש כשעוברים טראומה תמיד רוצים לנסות לחזור להיות כמו קודם... ואז המשבר יותר גדול ואיתו התיסכול שאי אפשר לתפקד כמו קודם. האכזבה..הצביטה בלב...תסכול. וכעס.. אבל עם בוחרים לזרום ולא להלחם בשינוי אלא לנסות להמשיך אותוואיתו קדימה. ההבנה זה דבר מופלא אבל עד שהיא נוחתת אתה כלוא לך באיזה בועה... אני לא הצלחתי לנוח ואומנם הכל כאב לי. אבל הגיבושון הקטן הצליח כי הינו סוף סוף לבד וגם למדנו הרבה דברים. אנחנו חושבים שאחנו יודעים על הילדים הכל אבל מסתבר שבכל ילד יש איזה כספת שלא תמיד אנחנו מצליחים לחדור אליה טוב. התפלספתי על הבוקר.... שולחת לכולם שיהיה בוקר יפה עם כל הבלגן של המדינה ושרק נרגיש טוב נאנוש
בוקר טוב לכולם.; לקחתי את הבנות לנופש ועשינו גיבושון אחרי חצי שנה שבה לא היתה לי פרטיות ולא להן.לדבר. להתוכח. ולהיות ביחד. זה עצוב להגיד שמאז הגילוי ואפילו קצת לפני מכל הבדיקות. נגמרה לבן אדם שזו אני במקרה הפרטיות. נמצאת תחת זכוכית מגדלת זה מתחיל מהצוות הרפואי ממשיך למשפחה ומשם לסביבה הקרובה. כולם חכמים כולם ידענים. אבל לא תופס את מהות השינוים שחלים. ואתם חושבים שאני כן? ולי לא קשה? בא לי לצרוח לפעמים. ולא מרחמים עצמים. דיי נשבר לי הבנתי רוצה לרדת מהרכבת.. אבל הרכבת הזו דוהרת כל הזמן על הפסים שמבאים אותנו לשינויים ולפעמים בלי יכולת שליטה על מה שקורה לנו. אחרי ההקרנות שמחתי כמו שסימתי את בחינות הבגרות וזהו נגמר על חזור! עשיתי מסיבה אומנם עם כויה אבל מסיבה. מספרה. מכון יופי. הכנתי מתנה לעצמי. סימתי את הגיהנום. כמה ימים אחריאצל הפלסטיקאי פגשתי חברה שהטיפול הכמותרפי היה לה קשה. והיא בכתה ואני בכיתי וכה חיבקנו אחת את השניה.והיא אמרה לי איזה כייף לך סימת הכל... ואז מצאתי את עצמי מסבירה לה,זה היה הקול שיצא מהגרון שלי כי לא יכול להיות שהקול של מישהי אחרת. שבעצמם אני לא עברתי כימו אבל הדרך שלי ארוכה ולא נגמרה. יש עוד זריקות יש עוד כדורים ויש עוד הרבה זמן להגיד מאחורי. יש יד שהיא יחידה עצמית מהגוף שלי. וכן כן יש גיל המעבר שעושה לו שמות בגופי ואיתו אני חיבת לשרוד זה מחיר החיים.ויש שינויים על כל המשתמע מכך. וההמטולוג שמחכה לי בפינה להחליט באיזה דרך יתן לי הברזל. עירוי ברזל או דם כל זה אחרי החלטות חשובות בקשר לשחלות הדילמה האם להפחית את הסיכון כשהשחלות תתחלנה לעבוד בעוד שנתיים שהסרטן יחזור. אין דילמה לגבי המשך ילודה את הקטע הזה סימתי כבר. לא יהיו ילדים נוספים אני לא צעירה ויש לי תודה לאל שתי בנות. את המשבר הזה עברתי ואיתו ההשלמה. עם יורידו את השחלות אני אומרת ביי ביי לזריקות ביי ביי לבחילות ולהקאות ובייי ולשילשולים. אני אומרת שלום וברוך הבא לגיל מעבר לכל החיים ומקדמת את זה שאני אהיה בריאה עם פחות סיכונים של חזרתו של ה"השוקי שלי".. ואז היא הסתכלה עלי ואמרה לי בשקט. אני כבר לא מקנאה בך יותר. ואני נכנסתי לשוק מין תחושה שהאסימון ירד לי בראש. והעיפות שהיא מחלתי השניה ירדה עלי במכה אחת. ורציתי רק לזחול חזרה למאורה לבית שלי למקום הכי בטוח בימים אלו כלפי. לקחתי את הבנות לנופש לגיבושון. זה היה קשה.המטען שהן סוחבות הוא עצום וגדול. כל כך הרבה דיברנו צעקנו התוכחנו והתחבקנו ביין הדמעות לצחוקים. כשאנחנו חולים יש אנשים מסביבנו שנפגעים מכך. אני היתי הטפט של כל המשפחה שלי הסובבת. מין סייטל סטלונה ואל קפונה בבפעולה יחד עם וסופרמנית. אני מחיכת על הכינויים האלו אבל זה הכינויים שהדביקו לי בנותי. "אמא תביני שהיכולת שלך התשתנתה" ומתי המשפחה תבין שאת לא יכולה להיות כזו?מהן למדתי שאני צריכה לקחת את הזמן שלי לעצמי ובלי לפחד כל הזמן שאני צריכה להוכיח לעצמי שאני צריכה להיות כמו מקודם וזה בסדר להיות כמו עכשו וזה לגיטימי. ואני לא צריכה לשבור שיאים כל הזמן.זה קטע שיושב לנו בראש כשעוברים טראומה תמיד רוצים לנסות לחזור להיות כמו קודם... ואז המשבר יותר גדול ואיתו התיסכול שאי אפשר לתפקד כמו קודם. האכזבה..הצביטה בלב...תסכול. וכעס.. אבל עם בוחרים לזרום ולא להלחם בשינוי אלא לנסות להמשיך אותוואיתו קדימה. ההבנה זה דבר מופלא אבל עד שהיא נוחתת אתה כלוא לך באיזה בועה... אני לא הצלחתי לנוח ואומנם הכל כאב לי. אבל הגיבושון הקטן הצליח כי הינו סוף סוף לבד וגם למדנו הרבה דברים. אנחנו חושבים שאחנו יודעים על הילדים הכל אבל מסתבר שבכל ילד יש איזה כספת שלא תמיד אנחנו מצליחים לחדור אליה טוב. התפלספתי על הבוקר.... שולחת לכולם שיהיה בוקר יפה עם כל הבלגן של המדינה ושרק נרגיש טוב נאנוש