חזרתי אחרי העדרות
שלום לכולם (אנחנו פה בכלל כולם או כולן? נדמה לי שראיתי רק בנות). נורא רוצה להיות חלק מהפורום אבל האינטרנט החולה שלי אומר לי מתי כן ומתי לא. ובחודשים האחרונים אני לא יכולה לכתוב רק לקרוא...ודווקא נורא רציתי לשתף ולתרום. מקווה שעכשיו ילך לי לכתוב (ולא מעיזה אפילו לנסות את האייקונים). מעניין אותי אם יש עוד בנות במצבי. נכנסתי לשבוע 24, חודש שישי, בגלל שיש שם שניים בבטן (בק וביק מן הסתם) היא נורא גדולה, אז להתעלם ממש מההריון אני לא יכולה ולא רוצה. מצד שני בניגוד לארבע ההריונות הקודמים שהסתיימו בהפלות, הפעם כמעט למן ההתחלה מצאתי את עצמי כמעט מתעלמת מההריון- כהריון בסיכון(למרות שאני מוגדרת כהיי ריסק לאור ההיסטוריה שלי). זה מחמיר עכשיו כשאני מתקרבת יותר ויותר לחוף מבטחים. אולי זה קשור לזה שהאבדנים שלי היו מוקדמים, אולי זה קשור לכך שהייתי כ"כ לחוצה בהתחלה בהתחלה שעכשיו אני קיצונית לכיוון השני. אולי זה קשור לאיזו אינטואיציה פנימית שבסוף הכל יהיה בסדר. הייתי בטוחה שאני אלחץ מכל פיפס, שכל כאב יריץ אותי למיון. שבמיוחד בגלל שזה הריון תאומים אני לא אוכל לישון בלילה מהפחד של אי ספיקת צוואר הרחם. וזה לא קורה. לא שזה כשלעצמו לא מלחיץ אותי... האמת? ההריון עובר טפו טפו טפו די בקלות. כל הבדיקות תקינות (אפילו החלבון העוברי שהיה "אמור" לצאת לא תקין בגלל שמחלקים את התוצאה לשניים). במעקב ההריון בסיכון אני אצל הרופא בדיוק חמש דקות וזהו כי ממש אין מה לבדוק, הילדים בסדר, אני מרגישה אותם זזים כל הזמן. אבל, בזווית המוח אני שואלת את עצמי כל הזמן "במה זכיתי?" ולמה אני לא יותר מוקירה כל רגע, כרגע מיוחד כהריון מיוחד. אני נשמעת מאוד מבולבלת נכון? כי ככה זה. מבולבל לי. תמיד כשדמיינתי את עצמי בשלבי הריון מתקדמים דמיינתי מן יצור לחוץ שלא מפסיק להטריד את הרופאים שמבלה כל שני וחמישי במיון על כל מיחוש קטן. וזה לא קורה ופתאום קצת מפחידה אותי האדישות שלי. אולי אני אפספס מיחושים שכן אמורים להריץ אותי למיון? הצילו! שיבואו כבר האנשים הנחמדים בחלוקים הלבנים לקחת אותי, נדמה לי שהגיע זמן האישפוז במחלקה הסגורה...
שלום לכולם (אנחנו פה בכלל כולם או כולן? נדמה לי שראיתי רק בנות). נורא רוצה להיות חלק מהפורום אבל האינטרנט החולה שלי אומר לי מתי כן ומתי לא. ובחודשים האחרונים אני לא יכולה לכתוב רק לקרוא...ודווקא נורא רציתי לשתף ולתרום. מקווה שעכשיו ילך לי לכתוב (ולא מעיזה אפילו לנסות את האייקונים). מעניין אותי אם יש עוד בנות במצבי. נכנסתי לשבוע 24, חודש שישי, בגלל שיש שם שניים בבטן (בק וביק מן הסתם) היא נורא גדולה, אז להתעלם ממש מההריון אני לא יכולה ולא רוצה. מצד שני בניגוד לארבע ההריונות הקודמים שהסתיימו בהפלות, הפעם כמעט למן ההתחלה מצאתי את עצמי כמעט מתעלמת מההריון- כהריון בסיכון(למרות שאני מוגדרת כהיי ריסק לאור ההיסטוריה שלי). זה מחמיר עכשיו כשאני מתקרבת יותר ויותר לחוף מבטחים. אולי זה קשור לזה שהאבדנים שלי היו מוקדמים, אולי זה קשור לכך שהייתי כ"כ לחוצה בהתחלה בהתחלה שעכשיו אני קיצונית לכיוון השני. אולי זה קשור לאיזו אינטואיציה פנימית שבסוף הכל יהיה בסדר. הייתי בטוחה שאני אלחץ מכל פיפס, שכל כאב יריץ אותי למיון. שבמיוחד בגלל שזה הריון תאומים אני לא אוכל לישון בלילה מהפחד של אי ספיקת צוואר הרחם. וזה לא קורה. לא שזה כשלעצמו לא מלחיץ אותי... האמת? ההריון עובר טפו טפו טפו די בקלות. כל הבדיקות תקינות (אפילו החלבון העוברי שהיה "אמור" לצאת לא תקין בגלל שמחלקים את התוצאה לשניים). במעקב ההריון בסיכון אני אצל הרופא בדיוק חמש דקות וזהו כי ממש אין מה לבדוק, הילדים בסדר, אני מרגישה אותם זזים כל הזמן. אבל, בזווית המוח אני שואלת את עצמי כל הזמן "במה זכיתי?" ולמה אני לא יותר מוקירה כל רגע, כרגע מיוחד כהריון מיוחד. אני נשמעת מאוד מבולבלת נכון? כי ככה זה. מבולבל לי. תמיד כשדמיינתי את עצמי בשלבי הריון מתקדמים דמיינתי מן יצור לחוץ שלא מפסיק להטריד את הרופאים שמבלה כל שני וחמישי במיון על כל מיחוש קטן. וזה לא קורה ופתאום קצת מפחידה אותי האדישות שלי. אולי אני אפספס מיחושים שכן אמורים להריץ אותי למיון? הצילו! שיבואו כבר האנשים הנחמדים בחלוקים הלבנים לקחת אותי, נדמה לי שהגיע זמן האישפוז במחלקה הסגורה...