חזרתי אליכם שוב...
אתמול היה קשה. אתמול אגרופים נקמצו. אתמול הייתי צריכה להחזיק את עצמי בכח שלא לפגוע בעצמי. אתמול הייתי זקוקה לחיבוק. אתמול רציתי אהבה. אתמול היה קשה... אתמול היה נורא. ומי שרוצה לדעת למה, שימשיך לקרא... אתמול עברתי התעללות נפשית אמיתית, אמנם דרך הטלפון, אבל זה לא כ"כ משנה... אתמול אבא שלי בלבל אותי לגמרי... אני, כידוע, מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי כבר שבועיים. אתמול היה לי לשם שינוי מצב רוח. לא התחשק לי לדבר עם ההורים, אבל הכרחתי את עצמי בכח בכח להתקשר לאמא שלי, כדי שתשמע אותי קצת גם מתי שטוב לי יותר... התקשרתי ודרך אגב באמצע השיחה שאלתי אותה מתי היא או אבא שלי באים לבקר אותי. אמא התחמקה ואמרה לי לשאול את אבא. עדיין לא קלטתי שזו התחמקות... התקשרתי לאבא שלי ושאלתי אותו, גם בדרך אגב בתוך שיחה מתי הם מתכוונים לבוא לבקר אותי... ו--כנראה שדרכתי על איזו שהיא יבלת... זרקתי סיגריה בוערת לתוך חבית של אבק שריפה... הוא התחיל לצעוק עלי ולומר שאני לא בת שלהם, כי אני לא מתקשרת אליהם כל יום ומדווחת על כל מה שעובר עלי במשך היום, מה שאני לא מסוגלת וגם לא צריכה, לדעתי, לעשות וכן אמר שאני מנתקת לו את הטלפון בפרצוף, מה שאני יכולה להשבע שמעולם לא קרה, או שאני לא עונה לו לטלפון... כמה שניסיתי להסביר שיש פעמים שהפלאפון על שקט, מפני שאני בקבוצה או בשיחה וכד', הכל נפל על אזניים אטומות! הוא בכלל לא הקשיב ורק אמר שמסיבה זו, הם לא ההורים שלי ולא באים לבקר אותי. ואני כ"כ לבד... מאושפזת ואפילו לבקר אותי לא מגיעים... זה הרס אותי. פרצתי בבכי היסטרי, בכיתי, בכיתי ובכיתי... לא הפסקתי לבכות ושאלתי את עצמי מה זה ועל מה זה מגיע אלי??? כזו סטירת לחי מצלצלת קבלתי ממנו. התאפקתי בכל הכח, החזקתי את עצמי, שלא אפגע בעצמי ות'אמת-הצלחתי... אבל, עד עכשיו אני בוכה בלב ומתפוצץ לי המחואני כ"כ עצובה, כי זה כ"כ קשה... אנא! תנו לי חיבוק, שאני כ"כ צריכה... תזרו לי להתגבר על הקושי... פגועה ומיוסרת אני
אתמול היה קשה. אתמול אגרופים נקמצו. אתמול הייתי צריכה להחזיק את עצמי בכח שלא לפגוע בעצמי. אתמול הייתי זקוקה לחיבוק. אתמול רציתי אהבה. אתמול היה קשה... אתמול היה נורא. ומי שרוצה לדעת למה, שימשיך לקרא... אתמול עברתי התעללות נפשית אמיתית, אמנם דרך הטלפון, אבל זה לא כ"כ משנה... אתמול אבא שלי בלבל אותי לגמרי... אני, כידוע, מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי כבר שבועיים. אתמול היה לי לשם שינוי מצב רוח. לא התחשק לי לדבר עם ההורים, אבל הכרחתי את עצמי בכח בכח להתקשר לאמא שלי, כדי שתשמע אותי קצת גם מתי שטוב לי יותר... התקשרתי ודרך אגב באמצע השיחה שאלתי אותה מתי היא או אבא שלי באים לבקר אותי. אמא התחמקה ואמרה לי לשאול את אבא. עדיין לא קלטתי שזו התחמקות... התקשרתי לאבא שלי ושאלתי אותו, גם בדרך אגב בתוך שיחה מתי הם מתכוונים לבוא לבקר אותי... ו--כנראה שדרכתי על איזו שהיא יבלת... זרקתי סיגריה בוערת לתוך חבית של אבק שריפה... הוא התחיל לצעוק עלי ולומר שאני לא בת שלהם, כי אני לא מתקשרת אליהם כל יום ומדווחת על כל מה שעובר עלי במשך היום, מה שאני לא מסוגלת וגם לא צריכה, לדעתי, לעשות וכן אמר שאני מנתקת לו את הטלפון בפרצוף, מה שאני יכולה להשבע שמעולם לא קרה, או שאני לא עונה לו לטלפון... כמה שניסיתי להסביר שיש פעמים שהפלאפון על שקט, מפני שאני בקבוצה או בשיחה וכד', הכל נפל על אזניים אטומות! הוא בכלל לא הקשיב ורק אמר שמסיבה זו, הם לא ההורים שלי ולא באים לבקר אותי. ואני כ"כ לבד... מאושפזת ואפילו לבקר אותי לא מגיעים... זה הרס אותי. פרצתי בבכי היסטרי, בכיתי, בכיתי ובכיתי... לא הפסקתי לבכות ושאלתי את עצמי מה זה ועל מה זה מגיע אלי??? כזו סטירת לחי מצלצלת קבלתי ממנו. התאפקתי בכל הכח, החזקתי את עצמי, שלא אפגע בעצמי ות'אמת-הצלחתי... אבל, עד עכשיו אני בוכה בלב ומתפוצץ לי המחואני כ"כ עצובה, כי זה כ"כ קשה... אנא! תנו לי חיבוק, שאני כ"כ צריכה... תזרו לי להתגבר על הקושי... פגועה ומיוסרת אני
