תודה לכולם
ממש מחמם את הלב לקבל תגובות כאלה. היו לי באמת כמה ימים קצת קשים. נראה שעכשיו דברים משתפרים. היה לי הרבה זמן לחשוב ולהתמודד עם הדיכאונות שלי. כולל רגע אחד שבו הבנתי שאני באמת רוצה לחיות. היה לי איזה אירוע של אובדן לחץ דם, תפקוד בעייתי מאוד של הכליות, זיהום, דלקת במעיים, חוסר חמצן בתאים, נוזלים בריאות - באותם רגעים כשהיו סביבי מלא אחיות ורופא שדיבר אלי ושאל "מיכל, מיכל, את איתנו? את איתנו?" ולא הצלחתי לענות לו או בכלל להגיב לסביבה - הבנתי שאני רוצה לחיות. ראיתי מזוית העין את אמא שלי שנראתה המומה לחלוטין מכל מה שקרה שם תוך כמה דקות וכל כך שמחתי שמכל האנשים בעולם דווקא היא שם.הרגשתי שבעלי או אבא שלי היו פשוט מתמוטטים (אין מה לעשות, נשים כניראה יותר חזקות...). ובימים שאחר כך בעלי ישב איתי כמה ימים בלי לצאת בכלל. הייתי מחוברת להמון צינורות, לא יכולתי לדבר או לאכול, והוא רק עזר לי לשתות כמה טיפות מים כל פעם והרטיב לי את השפתיים. הבנתי כמה אהבה יש לי איתו וכמה שהחיים שלנו ביחד חשובים. שהילדים שלנו עוד יגיעו מתישהו ואיכשהו, ושבכל מקרה אני לא לבד. אני לא אזדקן לבד. בסוף דברים יסתדרו לי. אחרי כמה ימים באמת התחלתי להרגיש יותר טוב, הבדיקות השתפרו והתחלתי להתנתק מכל הצינורות. אני חושבת שהפתעתי גם את הצוות שם בקצב ההתאוששות שלי. הם כל הזמן אמרו שאני נראית מצויין ואיזה יופי לראות אותי ככה. בסך הכל השתחררתי הביתה די מהר, כמעט פרק הזמן המינימאלי שנדרש לתהליך הזה, למרות כל הסיבוכים שהיו. עכשיו אני עדין בהתאוששות, מנסה לחשוב קדימה בראש פתוח ובפחות לחץ ולחזק את עצמי עד כמה שניתן. מנסה גם לעבוד על הקשר עם הבעל המקסים שלי, שבאמת ראה אותי בזמנים הכי הכי קשים שיכולים להיות, ולא עזב ולא ברח ולא נשבר, אלא נשאר חזק ותומך כל הזמן.
