אוריאל מעוז
New member
חזרתי מאושוויץ
יצאתי ביום שני לביקור בזק באושוויץ, המראתי ב8:00 בבוקר, שעתיים טיסה הלוך, שעה נסיעה באוטובוס ו...הופ הנה אושוויץ... שמונה שעות ביקור, שעה נסיעה באוטובוס, שעתיים טיסה חזור וחזרתי הביתה ב23:00 בערב. עמוס רגשות שמסרבות להתארגן למשהו מסודר קמתי למחרת כרגיל לעבודה במוזיאון השואה בפריז. לא מבין את התחושות המבולבלות בראש מנסה לארגן משהו למשפטים, למילים, למשהו..... "אהלן אוריאל, היית אתמול באושוויץ נכון?" שאל אותי אחד העובדים במוזיאון הנהנתי בראשי לאישור, מגלגל בראשי שאכן זה היה אתמול, ואכן זה היה אושוויץ... "איך היה?" שאל מה הוא ציפה לעזאזל לשמוע? חשבתי והשבתי: "חרא של ארגון... היה קר, הפארק היה סגור, התנורים לא פעלו, תאי הגזים היו הרוסים, הרכבת בכלל לא פעלה ונאלצנו ללכת ברגל, לא הייתה סלקציה בכניסה וכל אחד יכול היה להיכנס, ובכלל לא היו כמעט שם אנשים, רק 2 זקנות שסיפרו לנו איך היה פעם....." הוא חייך לאורך כל המונולג ובגלל חיוכו נכנסתי לחוסר שליטה בעצמי והמשכתי במונולוג: "... אתה יודע... זה בערך כמו ללכת ליורודיסני ולגלות שכל המתקנים מושבתים, ויספרו לך איך היה כזה עבד, ממש לא שווה הפארק אושוויץ הזה..... אם אין מי שיפעיל אותו מהמקומיים שיביאו סינים, תאילנדים, מישהו...." "אתה לא שפוי" אמר לי "פשוט לא נורמלי...." "אפשר לחזור נורמלי מאושוויץ?" שאלתי "ועוד פסיכי כמוני מלכתחילה?" כך בערך התנהלו רוב השיחות שלי אתמול, מעכב ומדחיק את כל הרגשות משם על ידי הפסיכיות שלי, מעלה אותם אט אט כדי לא לקרוס תחת הנטל הנפשי, 1500000 איש נרצחו שם ולי רצחו רק אחות אחת ואני סובל עד היום... מליון וחצי בני אדם... מישהו קולט את זה? אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד... ורק הגעתי למאה (אל תספרו, עשיתי זאת במקומכם) כל אחד כזה זה חיים שלמים, עולם ומלאו, עם משפחה שנמחקה לרוב יחד עימו, עם מעגל חברים, סובבים, רגשות, מעשים, מקצועות, חיתולים, מוצצים, אנשים כמוני, כמוכם, ילדים בגיל של עדן שלי... כל כך מאורגן המחנה הזה, עד לפרט האחרון. מפעל לייצור מוות. פס יצור המוני. מצד אחד נכנס אדם יוצא צד שני: סבון משומן, עורות לאהילים, שמיכות משיער, דשן לשדות מהאפר... ומי יגיד עכשיו שהיהודי לא היה חיוני לגרמניה הנאצית? שלא לדבר על הציוד הנלווה: בתים, ריהוט, מזוודות, בגדים, נעליים, וכו.... הכל מנוצל עד הפרט האחרון..... ועדיין לא מעכל את העדויות נוסע במטרו בשעת העומס, צפוף, אחד דבוק לשני... והמחשבות שלי נודדות לרכבות מסע לאושוויץ בדוחק כפול מהמטרו, במשך ימים, אחד מתוך האלפים שנסעו שרד את הזוועות. מי מאיתנו היה שורד במטרו הזה? מביט באנשים השקועים בעולמם וחושב על הסלקציות של רופא האס אס את מי מאיתנו הוא היה שולח לעבודת פרך עד מוות? ואת מי מאיתנו היה שולח מיד למקלחות הגז? כיצד הייתי מגיב אילו היו עוקרים מידי את עדן? וערימות הנעלים.... כמויות השיער שנגזז ונגזל.... איך ישנו האנשים בשמיכות שיער אדם? היה להם חם? ההיו להם חלומות נעימים? הערב היה לחיכו של הלה שאכל תפוח האדמה שצמח מאפרו של סבא רבא שלי? "מאיפה את מוצאת את הכוחות לחזור שוב ושוב לאושוויץ ולספר שוב ושוב את סיפורך?" אני שואל את ג'נט ניצולת אושוויץ "אני לא מוצאת את הכוחות" היא עונה לי "הכוחות מוצאים אותי כדי להעביר את המסר" "אני עומדת איתכם כאן עם מספר סוודרים ומעיל חם, ועדיין קר לי" היא מספרת "אני לא מצליחה להאמין כיצד שרדתי את החורף כאן עם שמלת קיץ דקה..." "את לא מאמינה? את הרי חווית זאת! מה יהיה כשייתמו כל העדים מבין החיים?" אני תוהה "בשביל זה אתם פה" היא עונה "אתם! אתם תספרו" ומה אספר? שזה לא יאומן? שהארגון היה כל כך טוב להחריד עד לפרט האחרון? שהעולם שתק? שהזוועות בוצעו על ידי בני אדם ולא מפלצות? שהבן אדם יכל להיות השכן? אני יודע שזאת אמת, אני יודע שזה קרה, ואני לא מצליח מאמין בכל שנה אנו מסובים בליל הסדר ונזכרים בזוועות עבדות מצריים "כל הילוד היאור תשליכוהו"... רק כך אנו זוכרים: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים" אולי "חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא ניצול מאושוויץ"? אולי הגיע הזמן לפני שייעלמו כל העדים לכתוב "הגדה של שואה" ביום השואה נסב על משפחותינו מסביב לשולחן הסדר נדליק 6 נרות זיכרון, נקדש את החיים נחבר מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.... אני יכול לדמיין בעיני רוחי ילדים שרים "שבכל הלילות אנו זוכרים את הקרובים והרחוקים הלילה הזה, הלילה הזה את ששת המיליונים".... במקום "עבדים היינו" יהיה "כצאן לטבח הובלנו בידי הנאצים הצוררים" במקום "מעשה ברבי..." – "מעשה בניצולים...." אולי... אולי כך נזכור גם עוד שלושת אלפים שנה.... אולי.... נשמע הזוי? וחנוכה יותר טוב? כמה נהרגו בידי היוונים ואנו חוגגים את ניצחון המכבים? אולי נחגוג את היותנו כעם קיימים ואילו הנאצים לא.... אינני יודע... עדיין מבולבל במחשבותיי מהיום הזה, אלברט זקוביץ, סבא רבא שלי נשלח במשלוח 36 מדראנסי שליד פריז לאושוויץ בן חמישים ושש לעבודה הוא לא נשלח ירד מהרכבת, בעוברו מול רופא האס אס נשלח בוודאי למוות בתאי הגז מיד... התא שראיתי? בתאים האחרים? ורג'ין רוזנבום סבתא של אשתי אריאן היית כאן.... שרדת.... שתחיי עד מאה ועשרים היית אז בת 22 באושוויץ באיזה מהמבנים שהית? מה ראו עיניך הטובות? אני מבין היום למה את שותקת....
יצאתי ביום שני לביקור בזק באושוויץ, המראתי ב8:00 בבוקר, שעתיים טיסה הלוך, שעה נסיעה באוטובוס ו...הופ הנה אושוויץ... שמונה שעות ביקור, שעה נסיעה באוטובוס, שעתיים טיסה חזור וחזרתי הביתה ב23:00 בערב. עמוס רגשות שמסרבות להתארגן למשהו מסודר קמתי למחרת כרגיל לעבודה במוזיאון השואה בפריז. לא מבין את התחושות המבולבלות בראש מנסה לארגן משהו למשפטים, למילים, למשהו..... "אהלן אוריאל, היית אתמול באושוויץ נכון?" שאל אותי אחד העובדים במוזיאון הנהנתי בראשי לאישור, מגלגל בראשי שאכן זה היה אתמול, ואכן זה היה אושוויץ... "איך היה?" שאל מה הוא ציפה לעזאזל לשמוע? חשבתי והשבתי: "חרא של ארגון... היה קר, הפארק היה סגור, התנורים לא פעלו, תאי הגזים היו הרוסים, הרכבת בכלל לא פעלה ונאלצנו ללכת ברגל, לא הייתה סלקציה בכניסה וכל אחד יכול היה להיכנס, ובכלל לא היו כמעט שם אנשים, רק 2 זקנות שסיפרו לנו איך היה פעם....." הוא חייך לאורך כל המונולג ובגלל חיוכו נכנסתי לחוסר שליטה בעצמי והמשכתי במונולוג: "... אתה יודע... זה בערך כמו ללכת ליורודיסני ולגלות שכל המתקנים מושבתים, ויספרו לך איך היה כזה עבד, ממש לא שווה הפארק אושוויץ הזה..... אם אין מי שיפעיל אותו מהמקומיים שיביאו סינים, תאילנדים, מישהו...." "אתה לא שפוי" אמר לי "פשוט לא נורמלי...." "אפשר לחזור נורמלי מאושוויץ?" שאלתי "ועוד פסיכי כמוני מלכתחילה?" כך בערך התנהלו רוב השיחות שלי אתמול, מעכב ומדחיק את כל הרגשות משם על ידי הפסיכיות שלי, מעלה אותם אט אט כדי לא לקרוס תחת הנטל הנפשי, 1500000 איש נרצחו שם ולי רצחו רק אחות אחת ואני סובל עד היום... מליון וחצי בני אדם... מישהו קולט את זה? אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד... ורק הגעתי למאה (אל תספרו, עשיתי זאת במקומכם) כל אחד כזה זה חיים שלמים, עולם ומלאו, עם משפחה שנמחקה לרוב יחד עימו, עם מעגל חברים, סובבים, רגשות, מעשים, מקצועות, חיתולים, מוצצים, אנשים כמוני, כמוכם, ילדים בגיל של עדן שלי... כל כך מאורגן המחנה הזה, עד לפרט האחרון. מפעל לייצור מוות. פס יצור המוני. מצד אחד נכנס אדם יוצא צד שני: סבון משומן, עורות לאהילים, שמיכות משיער, דשן לשדות מהאפר... ומי יגיד עכשיו שהיהודי לא היה חיוני לגרמניה הנאצית? שלא לדבר על הציוד הנלווה: בתים, ריהוט, מזוודות, בגדים, נעליים, וכו.... הכל מנוצל עד הפרט האחרון..... ועדיין לא מעכל את העדויות נוסע במטרו בשעת העומס, צפוף, אחד דבוק לשני... והמחשבות שלי נודדות לרכבות מסע לאושוויץ בדוחק כפול מהמטרו, במשך ימים, אחד מתוך האלפים שנסעו שרד את הזוועות. מי מאיתנו היה שורד במטרו הזה? מביט באנשים השקועים בעולמם וחושב על הסלקציות של רופא האס אס את מי מאיתנו הוא היה שולח לעבודת פרך עד מוות? ואת מי מאיתנו היה שולח מיד למקלחות הגז? כיצד הייתי מגיב אילו היו עוקרים מידי את עדן? וערימות הנעלים.... כמויות השיער שנגזז ונגזל.... איך ישנו האנשים בשמיכות שיער אדם? היה להם חם? ההיו להם חלומות נעימים? הערב היה לחיכו של הלה שאכל תפוח האדמה שצמח מאפרו של סבא רבא שלי? "מאיפה את מוצאת את הכוחות לחזור שוב ושוב לאושוויץ ולספר שוב ושוב את סיפורך?" אני שואל את ג'נט ניצולת אושוויץ "אני לא מוצאת את הכוחות" היא עונה לי "הכוחות מוצאים אותי כדי להעביר את המסר" "אני עומדת איתכם כאן עם מספר סוודרים ומעיל חם, ועדיין קר לי" היא מספרת "אני לא מצליחה להאמין כיצד שרדתי את החורף כאן עם שמלת קיץ דקה..." "את לא מאמינה? את הרי חווית זאת! מה יהיה כשייתמו כל העדים מבין החיים?" אני תוהה "בשביל זה אתם פה" היא עונה "אתם! אתם תספרו" ומה אספר? שזה לא יאומן? שהארגון היה כל כך טוב להחריד עד לפרט האחרון? שהעולם שתק? שהזוועות בוצעו על ידי בני אדם ולא מפלצות? שהבן אדם יכל להיות השכן? אני יודע שזאת אמת, אני יודע שזה קרה, ואני לא מצליח מאמין בכל שנה אנו מסובים בליל הסדר ונזכרים בזוועות עבדות מצריים "כל הילוד היאור תשליכוהו"... רק כך אנו זוכרים: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים" אולי "חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא ניצול מאושוויץ"? אולי הגיע הזמן לפני שייעלמו כל העדים לכתוב "הגדה של שואה" ביום השואה נסב על משפחותינו מסביב לשולחן הסדר נדליק 6 נרות זיכרון, נקדש את החיים נחבר מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.... אני יכול לדמיין בעיני רוחי ילדים שרים "שבכל הלילות אנו זוכרים את הקרובים והרחוקים הלילה הזה, הלילה הזה את ששת המיליונים".... במקום "עבדים היינו" יהיה "כצאן לטבח הובלנו בידי הנאצים הצוררים" במקום "מעשה ברבי..." – "מעשה בניצולים...." אולי... אולי כך נזכור גם עוד שלושת אלפים שנה.... אולי.... נשמע הזוי? וחנוכה יותר טוב? כמה נהרגו בידי היוונים ואנו חוגגים את ניצחון המכבים? אולי נחגוג את היותנו כעם קיימים ואילו הנאצים לא.... אינני יודע... עדיין מבולבל במחשבותיי מהיום הזה, אלברט זקוביץ, סבא רבא שלי נשלח במשלוח 36 מדראנסי שליד פריז לאושוויץ בן חמישים ושש לעבודה הוא לא נשלח ירד מהרכבת, בעוברו מול רופא האס אס נשלח בוודאי למוות בתאי הגז מיד... התא שראיתי? בתאים האחרים? ורג'ין רוזנבום סבתא של אשתי אריאן היית כאן.... שרדת.... שתחיי עד מאה ועשרים היית אז בת 22 באושוויץ באיזה מהמבנים שהית? מה ראו עיניך הטובות? אני מבין היום למה את שותקת....
