חזרתי מהמסע לפולין
סיכום קצר: והיה חזק ומדהים,אני כ"כ שמחה שלא ויתרתי ויצאתי למסע הזה. היו לי כמה קטעים לא נעימים,ששכחתי את היומן מסע שלי במטוס וגם שמישהי אחת בשם "אפרת" מהמשלחת התבלבלה ולקחה לי בטעות את המזוודה אבל כל הדברים חזרו אל מקומם בשלום. למען האמת לא היה קשה כמו שתארתי לעצמי,הייתי בטוחה שאני ישר אתמוטט כשאני אגיע למקום שיהיה קשור במידה כלשהי לשואה ובכלל שכל המסע יהיה סביב מחנות השמדה אבל הוא ממש לא היה ככה. היינו בהמון בתי כנסת ובמקומות יפים(לצערנו הרב פולין היא ארץ יפה,ממש טוב לגויים שם)וכל הימים הרגשתי בסדר,רק היומיים האחרונים באושוויץ ומיידאנק היו קשים,בשאר הימים נחמד והיו הרבה צחוקים ושירים. התפלאתי על עצמי שבלילות לא חשבתי על כלום וישר נרדמתי כי אני בד"כ לא יכולה לישון אחרי ביקור מסכן במוזיאון יד ושם,תמיד אמא שלי מוצאת אותי באמצע הלילה ערה "אפרת למה את לא ישנה?",ואני כל הזמן במחשבות מתה מפחד "ומה אם זה יקרה שוב?". הפעם לא היו לי חששות כאלה למרות שביום הראשון לפני שהתקלחתי בדקתי אם באמת יוצאים מים מהמקלחת ולא משהו אחר(זה קצת היה מגוחך אבל ככה הרגשתי). היה מדהים בתפילה בשבת,הרגשתי שיש משמעות למה שאני מתפללת ושיש איזה ייחוד לעם שלנו שזה משהו שבארץ הרגשתי אבל לא בצורה חזקה כזאת. בגלל שהיינו המשלחת הדתית היחידה והרי אסור לנסוע בשבת,סגרו בשבילנו את הכבישים ועצרו לנו את התנועה בהליכה חזור מבית הכנסת ואני כ"כ נהנתי לראות את האנשים מסתכלים עלינו בחוסר סבלנות "נו שיעברו כבר,שיעברו כבר". אני אוהבת לעצור את התנועה!(קצת חולני אבל עדיין,תנסו זה כיף). המורה החמודה שלנו שליוותה אותנו הביאה לנו בסוף כל יום הפתעה אחרת(מכתב אישי,שרשראות,שוקולדים)מזל שהיא יצאה איתנו,אני לא חושבת שהייתי מסכימה לצאת אם זה היה מישהו אחר(למרות שלא ידעתי מלכתחילה שהיא תבוא איתנו). אמא שלה הביאה לנו מכתב ממש מרגש,היא הייתה אשת עדות בעצמה אבל היא לא יכולה לצאת יותר מסיבות בריאותיות. כ"כ שמחתי לחזור לארץ ביום שלישי,אין לכם מושג! אבל אני בהחלט חושבת שהמסע הזה חובה,למרות שההורים שלי שילמו עליו הון תועפות והאוכל שקיבלנו היה זוועתי(בגלל שהוא אוכל כשר שמגיע מהארץ)אם יש לכם הזדמנות אז תצאו,זה חשוב מאוד. אני חושבת שהמסע שלנו היה מאוד מיוחד ושונה מכיוון שלא סתם חזרנו הבייתה מהשדה תעופה,חיכו לנו שם המחנכת שלנו והרב של הבי"ס ביחד עם כל הבנות של הכיתה שלנו ב4 לפנות בוקר. וזה לא היה הכל,נסענו כשהגענו אל הכותל המערבי לטקס סיום ושם עשו לנו ההפתעה ההורים שלנו וחיכו לנו שם עם אוכל ושתייה(אוכל נורמלי כמובן,כל מה שאכלתי במשך 8 ימים היה טונה וביצה),למרות שאת זה כבר ידעתי מראש והמורה שלנו ניסתה לעבוד עליי: "אפרת,יש לך מפתח לבית?" "לא,למה אני צריכה מפתח?" "איך תכנסי הבייתה?" "ההורים שלי לא יצאו מהבית עד שאני אגיע גם אם זה יהיה כשהם בעבודה". אפילו הנהג אוטובוס ניסה להכחיש.... "תגיד,אתה יודע מה קורה עם ההורים?" "ההורים שלי בסדר גמור,אבל מה פתאום את שואלת אותי עליהם?" אני מצרפת לכאן תמונה של המשלחת שלנו בבירקנאו(אני מצד שמאל למעלה עם הדגל)בתקווה שחברותיי לא יהרגו אותי שתמונה שלהן מפורסמת באינטרנט,לא נורא הן יסלחו לי עד יום כיפור הבא. אני גם עורכת סרטון קצר של חצי שעה,אני יום שלם נאבקת עם המחשב על זה וזה עדיין לא מצליח להשמר לי,אני כנראה צריכה לפצל את זה לכמה חלקים ואז אם תרצו אני אפרסם ואעלה לאינטרנט אם תהיו מעוניינים.
סיכום קצר: והיה חזק ומדהים,אני כ"כ שמחה שלא ויתרתי ויצאתי למסע הזה. היו לי כמה קטעים לא נעימים,ששכחתי את היומן מסע שלי במטוס וגם שמישהי אחת בשם "אפרת" מהמשלחת התבלבלה ולקחה לי בטעות את המזוודה אבל כל הדברים חזרו אל מקומם בשלום. למען האמת לא היה קשה כמו שתארתי לעצמי,הייתי בטוחה שאני ישר אתמוטט כשאני אגיע למקום שיהיה קשור במידה כלשהי לשואה ובכלל שכל המסע יהיה סביב מחנות השמדה אבל הוא ממש לא היה ככה. היינו בהמון בתי כנסת ובמקומות יפים(לצערנו הרב פולין היא ארץ יפה,ממש טוב לגויים שם)וכל הימים הרגשתי בסדר,רק היומיים האחרונים באושוויץ ומיידאנק היו קשים,בשאר הימים נחמד והיו הרבה צחוקים ושירים. התפלאתי על עצמי שבלילות לא חשבתי על כלום וישר נרדמתי כי אני בד"כ לא יכולה לישון אחרי ביקור מסכן במוזיאון יד ושם,תמיד אמא שלי מוצאת אותי באמצע הלילה ערה "אפרת למה את לא ישנה?",ואני כל הזמן במחשבות מתה מפחד "ומה אם זה יקרה שוב?". הפעם לא היו לי חששות כאלה למרות שביום הראשון לפני שהתקלחתי בדקתי אם באמת יוצאים מים מהמקלחת ולא משהו אחר(זה קצת היה מגוחך אבל ככה הרגשתי). היה מדהים בתפילה בשבת,הרגשתי שיש משמעות למה שאני מתפללת ושיש איזה ייחוד לעם שלנו שזה משהו שבארץ הרגשתי אבל לא בצורה חזקה כזאת. בגלל שהיינו המשלחת הדתית היחידה והרי אסור לנסוע בשבת,סגרו בשבילנו את הכבישים ועצרו לנו את התנועה בהליכה חזור מבית הכנסת ואני כ"כ נהנתי לראות את האנשים מסתכלים עלינו בחוסר סבלנות "נו שיעברו כבר,שיעברו כבר". אני אוהבת לעצור את התנועה!(קצת חולני אבל עדיין,תנסו זה כיף). המורה החמודה שלנו שליוותה אותנו הביאה לנו בסוף כל יום הפתעה אחרת(מכתב אישי,שרשראות,שוקולדים)מזל שהיא יצאה איתנו,אני לא חושבת שהייתי מסכימה לצאת אם זה היה מישהו אחר(למרות שלא ידעתי מלכתחילה שהיא תבוא איתנו). אמא שלה הביאה לנו מכתב ממש מרגש,היא הייתה אשת עדות בעצמה אבל היא לא יכולה לצאת יותר מסיבות בריאותיות. כ"כ שמחתי לחזור לארץ ביום שלישי,אין לכם מושג! אבל אני בהחלט חושבת שהמסע הזה חובה,למרות שההורים שלי שילמו עליו הון תועפות והאוכל שקיבלנו היה זוועתי(בגלל שהוא אוכל כשר שמגיע מהארץ)אם יש לכם הזדמנות אז תצאו,זה חשוב מאוד. אני חושבת שהמסע שלנו היה מאוד מיוחד ושונה מכיוון שלא סתם חזרנו הבייתה מהשדה תעופה,חיכו לנו שם המחנכת שלנו והרב של הבי"ס ביחד עם כל הבנות של הכיתה שלנו ב4 לפנות בוקר. וזה לא היה הכל,נסענו כשהגענו אל הכותל המערבי לטקס סיום ושם עשו לנו ההפתעה ההורים שלנו וחיכו לנו שם עם אוכל ושתייה(אוכל נורמלי כמובן,כל מה שאכלתי במשך 8 ימים היה טונה וביצה),למרות שאת זה כבר ידעתי מראש והמורה שלנו ניסתה לעבוד עליי: "אפרת,יש לך מפתח לבית?" "לא,למה אני צריכה מפתח?" "איך תכנסי הבייתה?" "ההורים שלי לא יצאו מהבית עד שאני אגיע גם אם זה יהיה כשהם בעבודה". אפילו הנהג אוטובוס ניסה להכחיש.... "תגיד,אתה יודע מה קורה עם ההורים?" "ההורים שלי בסדר גמור,אבל מה פתאום את שואלת אותי עליהם?" אני מצרפת לכאן תמונה של המשלחת שלנו בבירקנאו(אני מצד שמאל למעלה עם הדגל)בתקווה שחברותיי לא יהרגו אותי שתמונה שלהן מפורסמת באינטרנט,לא נורא הן יסלחו לי עד יום כיפור הבא. אני גם עורכת סרטון קצר של חצי שעה,אני יום שלם נאבקת עם המחשב על זה וזה עדיין לא מצליח להשמר לי,אני כנראה צריכה לפצל את זה לכמה חלקים ואז אם תרצו אני אפרסם ואעלה לאינטרנט אם תהיו מעוניינים.
ומה שכתבת על המקלחת שפחדת שלא יצא מים - עברה בי צמרמורת בכל הגוף, אפילו לא חשבתי בכיוון הזה אבל זה מובן שהמקום משפיע אין מה לעשות תהיי חזקה.
