חזרתי מפולין היום!
והרגשתי צורך לכתוב כאן... היה לי קשה!! אני יודעת שזה קצת קרוב מידי ועדיין אני לא מעקלת את הכל.. למרות כל ההכנות הנוקשות.. למרות שחשבנו שנראה יותר.. היה לי קשה! אני לא ברמות כאלה שאני יתנתק מכל החברים שלי אבל אני בהחלט השתנתי. אני ילדה שבחיים לא הייתה בבית קברות בהלוויה, באזכרה... ופתאום בבת אחת בכל יום אנחנו הולכים לכלכך הרבה בתי קברות כלכך הרבה טקסים.. בחיים לא שרתי את התקווה כל כך הרבה פעמים ביום וזה קשה לי! אני אפילו יכולה להגיד שזה סוג של טראומה.. כי דווקא על זה לא חשבתי ברצינות.. אני ידעתי שאני הולכת לראות בתי קברות אבל לא חשבתי שיהייה לי כלכך קשה! המחנות השמדה מידאנק ואושוויץ 1 היו זוועתיים בשבילי.. עמדתי מבולבלת מול בית החרושת הענק למוות ופשוט לא שלטתי בעצמי וברגשות שלי.. היה בי הרבה פחד וכעס, גאווה, כאב ודמעותת... היו לי המון דמעות שפשוט לא יכולתי לשלוט עלייהם... לדעת שאני עומדת על קברים של אנשים.. שמי יודע מי נמצא לי מתחת לרגליים, מי נרצח שם. יש לי עוד הרבה דברים לספר... כי מעבר לכאב היו רגעים שגם נהנתי למרות הכל... השתדלתי בערבים לנקות את הראש שלי מהמחשבות שעברו עליי כל היום! טוב... אני מצטערת על המגילה אבל הייתי חייבת.. קצת! אנשים- לכל אלה שלא יצאו לפולין עדיין ומתלבטים! אני לרגע אחד אפילו לא מצטערת שיצאתי למסע הזה!! צריך לזכור ולא לשכוח.. להעביר לדורות הבאים את רצח ההמון שרצו לעשות לעם שלנו, לעם היהודי... לעמוד מול המשרפות והקברים והצריפים בגאווה ולהגיד אחרי הכל- אנחנו כאן! לצרוח את התקווה!! שישמעו כוווולם!! כי אנחנו כאן!!!
והרגשתי צורך לכתוב כאן... היה לי קשה!! אני יודעת שזה קצת קרוב מידי ועדיין אני לא מעקלת את הכל.. למרות כל ההכנות הנוקשות.. למרות שחשבנו שנראה יותר.. היה לי קשה! אני לא ברמות כאלה שאני יתנתק מכל החברים שלי אבל אני בהחלט השתנתי. אני ילדה שבחיים לא הייתה בבית קברות בהלוויה, באזכרה... ופתאום בבת אחת בכל יום אנחנו הולכים לכלכך הרבה בתי קברות כלכך הרבה טקסים.. בחיים לא שרתי את התקווה כל כך הרבה פעמים ביום וזה קשה לי! אני אפילו יכולה להגיד שזה סוג של טראומה.. כי דווקא על זה לא חשבתי ברצינות.. אני ידעתי שאני הולכת לראות בתי קברות אבל לא חשבתי שיהייה לי כלכך קשה! המחנות השמדה מידאנק ואושוויץ 1 היו זוועתיים בשבילי.. עמדתי מבולבלת מול בית החרושת הענק למוות ופשוט לא שלטתי בעצמי וברגשות שלי.. היה בי הרבה פחד וכעס, גאווה, כאב ודמעותת... היו לי המון דמעות שפשוט לא יכולתי לשלוט עלייהם... לדעת שאני עומדת על קברים של אנשים.. שמי יודע מי נמצא לי מתחת לרגליים, מי נרצח שם. יש לי עוד הרבה דברים לספר... כי מעבר לכאב היו רגעים שגם נהנתי למרות הכל... השתדלתי בערבים לנקות את הראש שלי מהמחשבות שעברו עליי כל היום! טוב... אני מצטערת על המגילה אבל הייתי חייבת.. קצת! אנשים- לכל אלה שלא יצאו לפולין עדיין ומתלבטים! אני לרגע אחד אפילו לא מצטערת שיצאתי למסע הזה!! צריך לזכור ולא לשכוח.. להעביר לדורות הבאים את רצח ההמון שרצו לעשות לעם שלנו, לעם היהודי... לעמוד מול המשרפות והקברים והצריפים בגאווה ולהגיד אחרי הכל- אנחנו כאן! לצרוח את התקווה!! שישמעו כוווולם!! כי אנחנו כאן!!!
