חזרתי מתוסכלת וקצת שיכורה ממסיבה

[Purple Thing]

חזרתי מתוסכלת וקצת שיכורה ממסיבה

וממש החלטתי להרשם בשביל לפרוק ...
אני עוקבת כאן מדי פעם ונראה לי שזה המקום המתאים..מקווה..
מצטערת כל כך על החפירה שהולכת לבוא אני פשוט רוצה לתת רקע עליי כדי שאולי תוכלו לעזור..מתוסבכת אני יודעת.
נעזוב את שמי הפרטי אני בת 20 .. משוחררת כמה חודשים טובים כבר. מרגישה שמאוד הולכת לאיבוד בשגרה, אבל לא שגרה טובה..שגרה שאני קצת נגררת בה ולא עושה כלום.שגרה שהיא רעה לי ואני פשוט חייבת למצוא דרך לתקן אותה..

קשה לי עם זה שאף פעם לא היה לי חבר. אף פעם לא הייתה לי אהבה.
ולא סתם אף פעם לא היה לי חבר, אני לא חושבת שאי פעם רציתי מישהו, התקרבתי או התקרב אליי מישהו עד כדי מצב שהוא העסיק לי את הראש במחשבות, גרם לי לפרפרים והתרגשות, אפילו שזה יהיה חד צדדי..
מעולם לא אהבתי..
אני מכירה את המשפטים הרגילים..שגם אני ייעצתי בעזרתם לחברות-זה יבוא לבד בדיוק כשלא מצפים, לכל סיר יש מכסה בסופו של דבר..
כך זה נמשך ונמשך ו-וואלה באמת האמנתי בזה. אבל אני אוטוטו בת 21. את המקומות הכי אופציונליים להתקרב לגבר וליצור זוגיות עברתי בלי שיקרה משהו.. גם תיכון,גם בסיס סגור..
אני באמת לא יודעת למה אף פעם לא יצא לי להתקרב ככה מהבחינה הזאת למישהו.
אני מאוד חברותית (טובנו בהתחלה אני קצת קצת נראית סנובית בגלל ביישנות אבל אני עובדת על זה!!) , מחייכת וצוחקת מלא באמת. צוחקת מכל שטות. לא כבדה..יש לי הרבה חברות וכן גם ידידים. בקיצור ממש לא סגורה ומכונסת בעצמי..
כן דואגת לצאת. אם להיות כנה ברוב הפעמים מתחילים עם חברות שלי ופחות איתי וזה גם מערער לי את הביטחון..אבל נגיע לזה בהמשך חח

הנשיקה הראשונה שלי הייתה בסוף התיכון.. אני ממש לא מתבכיינת על התזמון, נורא דוגלת בעניין של לכל דבר יש את זמנו, העניין שזו הייתה נשיקה סתמית עם סתם בחור רנדומלי במועדון כי כבר רציתי לראות איך זה.
הדבר שעוד יותר עצוב-כל הנשיקות/המגעים (וגם לא יותר מדי..רחוקים..בכלל לא.) היו ככה בקטעים חד פעמיים וסתמיים ממסיבות..
בפעם האחרונה פשוט לא רציתי יותר ואמרתי שיותר אני לא רוצה דברים מעפנים וסתמיים כאלה. אז לא יצא לי מגע או נשיקה אפילו עם בחור כבר שנה. אהא...
אף פעם לא יצאתי לדייט, לא יצא לי להסתמס עם מישהו.....פשוט לא הגעתי לזה.
אני יודעת שיש לי בעיה שאני בררנית ואני שוללת. כשכן התחילו איתי במסיבות הרבה פעמים מתוך אינסטינקט סובבתי את הראש או חייכתי ואמרתי לא..זה נובע ממקום של חוסר ביטחון-לא תנסה לא תתאכזב..אני אשלול אותם לפני שהם אותי..
ככה בעצם הייתי בכל דבר בחיים שלי..תמיד בנקודה הנוחה הזאת של להשאר במקום הבטוח-לא יקרה דבר טוב ולא יקרה דבר רע, להתמקם באותו מקום מוכר..
אני כל כך רוצה להתגבר על זה אבל מרגישה שזה פשוט מושרש בי כבר.
הרבה פעמים אני יכולה לשבת עם חברה בפאב ולחשוב שמישהו מסתכל עליי. הדבר הראשון שיעבור לי בראש זה "הוא בטח הסתכל על חברה שלי ולא עליי. התבלבלתי." או "החולצה שלי לא יושבת טוב?". כן שוב הביטחון הזה. הרבה פעמים זה פשוט נכון והוא לא מסתכל עליי כמובן אבל אני יודעת שזה מקרין גם החוצה מה שעובר לי בראש וזה הכי רע..
אני מוצאת את עצמי מסתכלת על בנות שאני מכירה וחושבת איך להן יכולה להיות זוגיות,יכולות לצאת לכלכך הרבה דייטים ואני אפילו לא מגיעה למצב של להכיר מישהו..מה דפוק בי לעזאזל? מה שונה בי מכל שאר היקום?!
אם להיות שטחיים ולדבר על המראה החיצוני אז לא אני לא מכוערת ולא חושבת שאני מכוערת כמו שזה משתמע..אני לא בר רפאלי וברור שתמיד יש מקום לשיפצור אבל אני כן חושבת שאני נראית טוב,מודעת לעצמי,מטופחת וכאלה. אבל תמיד יהיה משהו שיוריד לי את הביטחון. ותמיד כשמישהו יסתכל עליי אני דבר ראשון אחשוב שזה בטח לא עליי. ועד שמישהו יתחיל איתי אני ב5 שניות הראשונות אמצא למה להגיד לו לא.
אני נשמעת כל כך שטחית אני יודעת אבל זה באמת נובע ממקום של ביקורת עצמית.....אוף אולי אני צריכה טיפול?!!?

הסיבה שבעצם כתבתי היא שאני בטוחה שכל הרגשות האלו מוקרנים החוצה.. בטוח אני משדרת משהו ובגלל זה גם פחות מתקרבים אליי..
משדרת ריחוק אולי ושלא מעניין אותי..
אבל ההפך הוא הנכון.
אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה לתת מעצמי בזוגיות..לגמרי מוכנה להכיר ולאהוב מישהו.. להשקיע מעצמי..כל כך רוצה לנסות את זה.
אני מפספסת המון דברים שאני רוצה לחוות וזה מפריע לי בטירוף בחודשים האחרונים. פשוט חסר לי בחיים מישהו לאהוב באמת..
אבל איך אפשר?
איך זזים מהנקודה הזאת?
לא יוצא לי אפילו להכיר מישהו ואני לא מצליחה להבין איך לאנשים אחרים זה כל כך קל!!!!! אז אני עובדת, אבל לא בסביבה של אנשים בגילי כל כך.. אני יוצאת-אבל לא קורה משם כלום.. לא נוצרים יותר מדי דברים..
(הערת שוליים-כן,זרקתי מדי פעם לחברים תסדרו לי מישהו..זה לא באמת עובד אצלנו..אין שידכים, לא יודעת למה)


מצטערת על החפירת התבכיינות הזאת. ואפשר לומר הלוואי שלכולם היו הצרות האלו אני יודעת.
אבל באמת קשה לי,אני כלכך רוצה כבר לחוות את זה. והיה קצת טוב לפרוק..

 

[טושטושית אהובתי]

אני חושבת שדי ענית לעצמך.

את בררנית מדי, ולא רוצה להיפגע, ולכן מעדיפה להתרחק מאשר להתקרב וישפסלו אותך. זו סוג של מגננה שאת חייבת לעבוד עליה.
לפי דעתי, את צריכה "לקפוץ למים". בגלל שעוד לא הייתה לך זוגיות את קצת מרוחקת ולא כל כך יודעת איך להתנהג....
אז איך לעשות את זה?
מתחילים איתך במסיבה - מעולה. תזרמי. תכירי את הבן אדם, תצאו לדייט. גם אם לא תצא משם אהבה גדולה, זה לפחות יתן לך ניסיון וככה תשתחררי יותר....
את יכולה גם להכיר באינטרנט, אם זה בפורומים ואם באתרי הכרויות.
לפי דעתי אחרי שתצאי לכמה דייטים, תצברי ניסיון וביטחון, יהיה לך הרבה הרבה יותר קל ....
וכנראה שזה באמת עניין של אופי, אולי יש בך משהו שאת לא מודעת אליו, אולי את מרוחקת או כל בעיה אחרת אבל ברמה קיצונית?
סך הכל את לא איזו רווקה ערירית בת 60 עם 20 חתולים

כך שלא הייתי נלחצת, אבל אם עוד שנה-שנתיים זה ימשיך כך אני כן הייתי פונה לטיפול...

ושויהיה בהצלחה!!

 

[CtrlAltDele]

הזכרת לי שיחה שהייתה לי לא מזמן,

טוב, אני בת 26 אמנם ולא בת 20.. למזלי גם שם הייתי.. ההבדל ביני לבינך הוא שבגיל 20 הייתי אחרי כמה מערכות יחסים שלרב לא ממש סיננתי (עוד רגע אסביר למה) כל מי שהיה מתחיל איתי, רוצה לצאת איתי הייתי שמחה יוצאת איתו בעיקר בשביל להרגיש נאהבת.
בגילך, בערך אולי שנה מעלייך יצאתי עם בחור בן 31, גרנו ביחיד והיה אחלה.. הכי נאהבת שיש, באמת... עד שקלטתי שאני לא באמת רוצה להיות איתו, בעיקר לא אוהבת אותו ולא אהבתי אף אחד מהאחרים שהייתי איתם, לא נמשכתי אליהם ולא כלום - סתם רציתי להרגיש את מה ששאר הבנות מרגישות .

מרגע שסיימתי את הצבא ( התגייסתי מאוחר, עתודאית וכאלה) לא יצאתי אם אף אחד ליותר מדייט אחד - סינונים קשים... בטענה שאני לא מוצאת חן בעינהם והם לא בעיניי.

ועכשיו לחלק שבאמת הפאנצ' העיקרי : לפני שנתיים הלכתי לחדש את הדרכון שלי, במשרד הפנים ראיתי מישהו שלמד שנה מעליי בתיכון, נזכרתי כמה שרציתי אותו.. הוא היה ידיד טוב שלי אז, אבל לא היה שום דבר מעבר. אמרתי לו שלום והמשכתי הלאה.. יום אחר כך הוא מבקש ממני חברות בפייסבוק (רק שיהיה ברור זה היה אחרי כ8 שנים מהפעם האחרונה שראיתי אותו) אישרתי והמשכתי האלה, לא יצרתי איתו שיחות, פעם ב.. הייתה שיחת חולין.
לפני שלושה חודשים התחלנו ממש לצ'וטט, ראיתי אותו שוב במכללה והחלטתי שזה הזמן הנכון. (ההמשך איתו יהיה עוד מעט)
סיפור נוסף, עוד מישהו מאותה שכבה של הקודם ראה אותי במכללה אחד הימים וגם איתו חזר הקשר... ידידותי לחלוטין.
לפני כ-חודש וחצי יצאתי עם ההוא ממשרד הפנים, הוא החליט שהוא חייב לראות אותי וזה לא לעניין רק השיחות פייס האלה, אמרתי לעצמי, מגניב, מה יכול להיות, קצת נוסטלגיה וגם ככה אנחנו במקומות אחרים בחיים.
יצאנו יחד ואז הייתה שיחה בסגנון של "את נותנת הרגשה שלא מעוניינת, את נראת סנובית ושאף פעם לא מרגיש בנוח לפנות אלייך" - באותו רגע אמרתי לעצמי "טוב מילא, אחד חושב ככה, חבל אבל זה לא המצב".
חזרתנו הביתה, שיכורים וטובי לב ואז אני מקבלת רצועה ארוכה של SMS, מחמאות מכל עבר מהבחור השני.. ושאלתי אותו מה קרה ומה זה כל המחמאות האלו וקבלתי SMS כאוב של אותה תגובה " את אף פעם לא נתת לי את האפשרות להגיד לך את זה ...."

היום אני עם הבחור ממשרד הפנים כיף לי נורא... אבל מה שאני מנסה להגיד זה שאנחנו לא תמיד יודעות מה אנחנו משדרות לאחרים.
ספרתי את זה לידיד טוב שלי, את כל מהלך האירועים האלו - שקורים פעם בחצי שנה בערך (עם הSMS) ואמרתי לו שאם כל אלה מעברי היו אומרים לי את זה אז, הייתי היום בנדם שונה, בעל ביטחון עצמי הרבה יותר גבוה, שאיני יכולה לדעת מה אחרים רוצים להגיד אם הם לא אומרים.
הוא מצידו טען שזה לא מספיק לרצות להגיד, שאני מייצרת קצת סלידה מאחרים ולוקח זמן להבין אותי והרושם שאני יוצרת לעצמי הוא ממש לא מי שאני.

לפעמים מבחוץ זה נראה קל... אבל באמת כנראה שכל דבר וזמנו
יצא קצת מבולגן כי עכשיו התעוררתי ... מקווה שהבנת את כוונתי.

 

[אופטימיות7]

מחזק את הטענה מעלי..את צריכה "לקפוץ למים"

מחזק את הטענה מעלי..את צריכה "לקפוץ למים" ולפחד טיפה פחות.
אבל עדיין לא לעשות דברים בלי לחשוב קודם מה יהיו ההשלכות שלהם.

 

[W a b b i t]

יבוא שינוי

ביום שתבוא הזדמנות והסוויץ' בראש שלך יהיה מספיק חזק
כדי שתזכרי באותו רגע מה כתבת שאת באמת רוצה כאן, ותחרגי מהדפוס הרגיל האוטומטי שלך.