חזרתי עכשיו אחרי יומיים במשואה...
היה מעולה. אתמול אמנם די התאכזבתי. כל ההרצאות והסדנאות עסקו בעיקר בלתת לנו עובדות ונתונים שכולנו יודעים ולא כל כך הבנתי איך זה אמור להכין אותנו למסע שיש לנו עוד פחות מחדש [עד עכשיו הרגשתי שזה המון זמן. כשאני אומר את זה עכשיו, פתאום זה נשמע לי כל כך קרוב]. בנוסף הגיעה אלינו אתמול אשת עדות בשם מיכל אאל"ט, שאת שם המשפחה שלה שכחתי פתאום. זה היה מדהים. היא עמדה מולנו שעתיים וחצי, לא ישבה אפילו לרגע, ורק סיפרה, ודיברה, וענתה על שאלות, באמת שזה היה מדהים. עם כל העייפות מהמחסור בשעות השינה של כולם, בזמן הסיפור שלה, רוב האנשים באולם [70 מהמשלחת שלנו ועוד 16 מהמשלחת של ב"ש] היו מרותקים לסיפורים. היום היה יותר מעניין. התחלנו בתערוכה גדולה ומרשימה על אדולף אייכמן, בעיקר על המשפט. הנושא עניין מאוד, והתערוכה הייתה מדהימה. אחר כך הגיע אלינו עוד אשת עדות, שגם את שמה אני לא זוכר עכשיו ואני שונא את עצמי על זה. היא סיפרה לנו את הסיפור שלה, שהיה מדהים, שמה דגש על כך שאנחנו חייבים להעביר את הסיפור שלה הלאה, ושכל ניצול שואה חייב לספר את הסיפור שלו. למען הדורות הבאים. אמרנו לה שאנחנו מעריצים אותה כל כך על שהיא טסה ממדינה למדינה כדי לספר את הסיפור שלה, וכל הכבוד לה. בסוף גם אחד מהמשלחת ביקש ממנה חיבוק
זה היה יפה... ההרצאה האחרונה שלנו במשואה, העלתה המון המון וויכוחים בלתי פוסקים. המדריכה, התחילה לדבר על מכחישי השואה, והצדיקה אותם. היא הדגישה אמנם כל פעם מחדש שהיא לא אחת מהן, ושהיא כלל וכלל לא תומכת בהם, אבל היא הודתה בעובדה שאין שום הוכחות שמספר הנספים בשואה היה 6 מליון, ולא 3 מליון, כמו שהעובדות והנתונים אומרים. אין אחד שלא חלק עליה, והיא הצליחה להביא לנו נושא לשיחה כל הדרך חזרה הביתה. לדעתי זה היה ממש לא במקום לנסות לערער אותנו ככה לפני הטיסה לפולין. אנחנו טסים לשם כדי לראות את כל מה שהיה שם, בלי שבראש שלנו יהיו המחשבות שאולי זה לא באמת 6 מליון, ואולי חיינו באשליה עד היום וכו'. יומיים עמוסים, מהנים, עם המון חוויות. רק עוד 26 יום
היה מעולה. אתמול אמנם די התאכזבתי. כל ההרצאות והסדנאות עסקו בעיקר בלתת לנו עובדות ונתונים שכולנו יודעים ולא כל כך הבנתי איך זה אמור להכין אותנו למסע שיש לנו עוד פחות מחדש [עד עכשיו הרגשתי שזה המון זמן. כשאני אומר את זה עכשיו, פתאום זה נשמע לי כל כך קרוב]. בנוסף הגיעה אלינו אתמול אשת עדות בשם מיכל אאל"ט, שאת שם המשפחה שלה שכחתי פתאום. זה היה מדהים. היא עמדה מולנו שעתיים וחצי, לא ישבה אפילו לרגע, ורק סיפרה, ודיברה, וענתה על שאלות, באמת שזה היה מדהים. עם כל העייפות מהמחסור בשעות השינה של כולם, בזמן הסיפור שלה, רוב האנשים באולם [70 מהמשלחת שלנו ועוד 16 מהמשלחת של ב"ש] היו מרותקים לסיפורים. היום היה יותר מעניין. התחלנו בתערוכה גדולה ומרשימה על אדולף אייכמן, בעיקר על המשפט. הנושא עניין מאוד, והתערוכה הייתה מדהימה. אחר כך הגיע אלינו עוד אשת עדות, שגם את שמה אני לא זוכר עכשיו ואני שונא את עצמי על זה. היא סיפרה לנו את הסיפור שלה, שהיה מדהים, שמה דגש על כך שאנחנו חייבים להעביר את הסיפור שלה הלאה, ושכל ניצול שואה חייב לספר את הסיפור שלו. למען הדורות הבאים. אמרנו לה שאנחנו מעריצים אותה כל כך על שהיא טסה ממדינה למדינה כדי לספר את הסיפור שלה, וכל הכבוד לה. בסוף גם אחד מהמשלחת ביקש ממנה חיבוק
