חזרתי../images/Emo141.gif
הבטחתי שאשוב, אמרתי שאעמוד ליד קיר עם חיי כתובים עליו ובחרתי שחלק מהקיר הזה יהיה כאן... מתי התחילו קיפאונות העשייה שלי.... מזמן מזמן.... הדברים שאכתוב כאן אינם נסתרים עבור מי שמכיר אותי ולפעמים אני תוהה אם אני לא תקועה בעבר בכך שאני כותבת אותם כאן, אבל אם קיים הצורך וקיים המרחב - מי אני שאעצור להטיף לעצמי מוסר? די להקדמה (כן, אני יכולה להקדים שעות...) את התופעה הראשונה של התנהגות לא רגילה אפשר היה לראות אצלי בסביבות גיל 7+ כשהכיסים שלי היו מלאים בחפצים בעלי מה שאני ראיתי כפוטנציאל להגנה עצמית: אולרים, מקלות חדים, ידית שבורה של קומקום מתכת. זה לא בא סתם, זה הגיע אחרי שהותקפתי מינית כשהייתי בת 7 בבית מלון באילת, ע"י עובד זר. (גבר כבן 40, ממוצא הודי, עובד ניקיון, אני זוכרת עד היום את פניו). זה היה לפני כמעט 20 שנה ואז לא היתה מודעות כמו היום, ההורים שלי יצאו לסופרמרקט הצמוד למלון ואני התעקשתי להישאר בחדר הטלויזיה שהיה ליד הלובי, חדר מבודד והיינו שם רק אני והוא, לא צעקתי אבל נאבקתי בו כמו חתול פצוע והצלחתי לברוח החוצה, אני זוכרת כמו אתמול שחלפה בי המחשבה אם לרוץ לחדר או ללובי ובחרתי בלובי כי שם יש אנשים ושם הוא לא יעיז. כשההורים שלי חזרו סיפרתי להם, אני זוכרת אותם מבוהלים, מבולבלים, מדברים עם מישהו שהיה שם אחראי, לא יודעת מה היה מעבר לזה כי לא דיברו על זה יותר, לעולם, מאוחר יותר נאמר ש"היית קטנה וחשבנו שתשכחי". לא שכחתי. משם החלו הסתגרויות ו"משחקים" כל מיני התנהגויות חברתיות של שמחה בכאילו, משום מה הבנתי שאין מקום להיות סגורה ושיחקתי את עצמי חברותית. לא סבלתי מגע משום אדם כולל הוריי אבל נתתי לחבק אותי והרגשתי בחילה עמוקה, כי צריך להיראות בסדר. התקפי זעם פורשו כאופי ג'ינג'י רגיל, היעדרויות של שוטטות במשך שעות לבד ברחובות הוסוו תחת ביקורים אצל חברות והתקבלו כסוג של בריחה מהמריבות הבלתי פוסקות שהיו בבית בין ההורים. מגיל צעיר מאוד היה לי ברור שההורים שלי לא אוהבים זא"ז, בהתחלה קיבלתי את תפקיד שליחת הדואר - "לכי תגידי לאמא ש..." אח"כ הייתי מפשרת מריבות ופסיכולוגית לעת מצוא, זו עדיין אנקדוטה משפחתית שאמרתי לאמא שלי בגיל 12 שהיא צריכה למצוא לה מאהב שיהיה לה נחמד קצת. בגיל 11 היה שבוע ראשון שסירבתי בתוקף ללכת לביה"ס ויהי מה. הגעתי הביתה, הסתגרתי בחדר והטחתי דברים בקירות, אני לא זוכרת מה היה הקטליזטור של זה בכלל. הניחו לי להישאר שבוע בבית. כשחזרתי לביה"ס אף אחת מהחברות לא רצתה לדבר איתי כי אני לא אחראית. ילדות בנות 11 מה הן יודעות בכלל על אחריות??? כשהבנתי שזה לא לגיטימי להפסיק את החיים בצורה כזו פשוט חליתי כל כמה זמן. בגיל 15 היתה הפעם הראשונה שתקפתי את עצמי במכות, זו היתה הדרך היחידה להשקיט את הכאב הפנימי אז שרטתי את עצמי עד זוב דם - אבל רק איפה שאי אפשר לראות. התחלתי לעשן כמעט מיד אחרי כן ונהייתי שקטה. נכון, עישנתי כל פעם שהרגשתי שאני מתחרפנת אבל לפחות ככה יכולתי להמשיך, הסיגריה ספגה ממני הכל וזה היה יותר בריא מלרדת מהפסים. במהלך כל השנים עד סביבות גיל 23-24 עשיתי דיאטות רצחניות שגרמו לתנודות קשות במשקל שלי, הותירו בי תחושת מנוכרות ורגישות יתר בכל מה שנוגע לדימוי עצמי. דבר נוסף שאירע בגיל 15 הוא שהחלטתי להיות צמחונית, זה נבע מתוך המסקנה שהיחידים שלא ראויים לסבל הם בעלי החיים, למעשה הייתי צמחונית מתוך שנאה לבני אדם באשר הם. אבל לא הפסקתי להיות חברותית וחמודה כלפי כולם, הפסיכולוגית של החבר'ה, הנשמה הטובה. את הצמחונות גדעתי בגיל 24 - גיל שאני יכולה לסמן כהתחלה של טיפול בעצמי שהמשיך אח"כ לטיפול יותר מעמיק. זה מתחיל להיות ארוך ומייגע אז אמשיך בצורה יותר נקודתית, בגיל 21 נאנסתי ע"י אדם שהכרתי באינטרנט, לאחר שנה שלמה של שיחות נפש והרגשה שמצאתי תחליף אב, הסכמתי פעם אחת לפגוש בו ובזה זה נגמר. בגיל 22 נפטר אבי ממחלת הסרטן, כשרק נודע לי על המחלה כל שהיה לי במחשבות זה "כל כלב בא יומו" אלא שלא רציתי להישאר עם זה, התעקשתי להשלים איתו ולראות את הנקודות החיוביות, להיפרד בשלום והצלחתי - אך זה שבר אותי וזו היתה הפעם הראשונה שבמשך למעלה מחצי שנה לא עשיתי שום דבר חוץ מלקרוא ספרים, קראתי למעלה מ-200 ספרים בחצי שנה, הצלחתי להוציא את עצמי מהמצב הזה רק חודשיים אחרי שהוא נפטר. בגיל 24 התחלתי ללמוד, הייתי מאושרת במשך חודש וחצי, ממש ממש מאושרת, כפי שלא הייתי בחיי ואז נקלעתי לתאונת דרכים כטרמפיסטית, פגשתי מקרוב מידי את השימשה הקדמית בגלל חגורה לא תקינה וביליתי את ה-4 חודשים הבאים בהחלמה. ניסיתי לחזור ללימודים אך כאן החלו אירועים מחורבנים להפליא... בגלל התאונה לא יכולתי ללכת כמעט אז ביליתי לבד בדירה במטולה שבועות ארוכים כשהאדם היחיד שראיתי פעם בשבוע היה שליח המכולת, האביב הגיע והדירה קיבלה ביקורי עקרבים, עקרבוטים וכל מיני חרקים מזוויעים כמו שיכולים להיות רק במטולה בראשית האביב, הפסקתי לישון ככל יכולתי כי פחדתי מהם, כשכן ישנתי זה היה רק באור, ולאט אבל בטוח התחרפנתי כליל. אי שם ביולי, יום שישי בערב הגיע העקרב האחרון ששבר אותי, ברחתי משם כל עוד נפשי בי ובמשך בערך שנה שלמה לאחר מכן לא עשיתי שום דבר. לא יכולתי לצאת מהבית, לא יכולתי לשבת במנוחה, בקושי ישנתי, ימים שלמים ללא שינה והתמוטטות ליום שלם של שינה ושוב. לאחר יאוש בנוגע למשקל פניתי ועשיתי ניתוח קיצור קיבה שיותר משהציל את הצורה שלי הציל את הרגל שלא החלימה מהתאונה ויכולתי ללכת שוב. בסביבות מאי האחרון כשהבנתי שאני מוליכה את עצמי אל הלא כלום פניתי לבקש עזרה מקצועית והתחלתי להיות מטופלת ב"סרוקסט". אני זוכרת שביום העצמאות הצלחתי להוציא את עצמי הבית תוך הבטחה (לעצמי כמובן) שאם אני הולכת אני קונה לעצמי בלון הליום במתנה. הצלחתי לצאת, קניתי שניים. הכדורים מאוד עזרו לי, ומשם קרו כל מיני דברים שלא אכתוב כאן (למה? כי הקיר הזה עומד להסתיים...) אבל התחלתי ללמוד שוב, אני אוהבת את לימודיי מאוד מאוד - פסיכולוגיה אלא מה? עם כזה ניסיון?
בשנה האחרונה גם למדתי לאהוב אנשים מחדש, אני מניחה שלמדתי להעריך את עצמי, את הכוחות שאני יודעת שיש לי. אבל לפעמים, הרבה פעמים, אני מפחדת שמשהו יקרה וינפץ לי הכל, אולי המשפט המדויק הוא שאני מפחדת ש-עוד- משהו יקרה, וכשהמחשבה הזו משתלטת עליי אני לא מסוגלת לזוז, אני לא יכולה לצאת מהבית, בקושי נושמת, ואולי בגלל זה זה תוקף שוב עכשיו, כשאני איכשהו מסתדרת, ואני רק מפחדת שזה לא ישתנה שוב לרעה, אני לא רוצה שיכאב לי יותר. כתבתי. תודה שאפשרתם.
הבטחתי שאשוב, אמרתי שאעמוד ליד קיר עם חיי כתובים עליו ובחרתי שחלק מהקיר הזה יהיה כאן... מתי התחילו קיפאונות העשייה שלי.... מזמן מזמן.... הדברים שאכתוב כאן אינם נסתרים עבור מי שמכיר אותי ולפעמים אני תוהה אם אני לא תקועה בעבר בכך שאני כותבת אותם כאן, אבל אם קיים הצורך וקיים המרחב - מי אני שאעצור להטיף לעצמי מוסר? די להקדמה (כן, אני יכולה להקדים שעות...) את התופעה הראשונה של התנהגות לא רגילה אפשר היה לראות אצלי בסביבות גיל 7+ כשהכיסים שלי היו מלאים בחפצים בעלי מה שאני ראיתי כפוטנציאל להגנה עצמית: אולרים, מקלות חדים, ידית שבורה של קומקום מתכת. זה לא בא סתם, זה הגיע אחרי שהותקפתי מינית כשהייתי בת 7 בבית מלון באילת, ע"י עובד זר. (גבר כבן 40, ממוצא הודי, עובד ניקיון, אני זוכרת עד היום את פניו). זה היה לפני כמעט 20 שנה ואז לא היתה מודעות כמו היום, ההורים שלי יצאו לסופרמרקט הצמוד למלון ואני התעקשתי להישאר בחדר הטלויזיה שהיה ליד הלובי, חדר מבודד והיינו שם רק אני והוא, לא צעקתי אבל נאבקתי בו כמו חתול פצוע והצלחתי לברוח החוצה, אני זוכרת כמו אתמול שחלפה בי המחשבה אם לרוץ לחדר או ללובי ובחרתי בלובי כי שם יש אנשים ושם הוא לא יעיז. כשההורים שלי חזרו סיפרתי להם, אני זוכרת אותם מבוהלים, מבולבלים, מדברים עם מישהו שהיה שם אחראי, לא יודעת מה היה מעבר לזה כי לא דיברו על זה יותר, לעולם, מאוחר יותר נאמר ש"היית קטנה וחשבנו שתשכחי". לא שכחתי. משם החלו הסתגרויות ו"משחקים" כל מיני התנהגויות חברתיות של שמחה בכאילו, משום מה הבנתי שאין מקום להיות סגורה ושיחקתי את עצמי חברותית. לא סבלתי מגע משום אדם כולל הוריי אבל נתתי לחבק אותי והרגשתי בחילה עמוקה, כי צריך להיראות בסדר. התקפי זעם פורשו כאופי ג'ינג'י רגיל, היעדרויות של שוטטות במשך שעות לבד ברחובות הוסוו תחת ביקורים אצל חברות והתקבלו כסוג של בריחה מהמריבות הבלתי פוסקות שהיו בבית בין ההורים. מגיל צעיר מאוד היה לי ברור שההורים שלי לא אוהבים זא"ז, בהתחלה קיבלתי את תפקיד שליחת הדואר - "לכי תגידי לאמא ש..." אח"כ הייתי מפשרת מריבות ופסיכולוגית לעת מצוא, זו עדיין אנקדוטה משפחתית שאמרתי לאמא שלי בגיל 12 שהיא צריכה למצוא לה מאהב שיהיה לה נחמד קצת. בגיל 11 היה שבוע ראשון שסירבתי בתוקף ללכת לביה"ס ויהי מה. הגעתי הביתה, הסתגרתי בחדר והטחתי דברים בקירות, אני לא זוכרת מה היה הקטליזטור של זה בכלל. הניחו לי להישאר שבוע בבית. כשחזרתי לביה"ס אף אחת מהחברות לא רצתה לדבר איתי כי אני לא אחראית. ילדות בנות 11 מה הן יודעות בכלל על אחריות??? כשהבנתי שזה לא לגיטימי להפסיק את החיים בצורה כזו פשוט חליתי כל כמה זמן. בגיל 15 היתה הפעם הראשונה שתקפתי את עצמי במכות, זו היתה הדרך היחידה להשקיט את הכאב הפנימי אז שרטתי את עצמי עד זוב דם - אבל רק איפה שאי אפשר לראות. התחלתי לעשן כמעט מיד אחרי כן ונהייתי שקטה. נכון, עישנתי כל פעם שהרגשתי שאני מתחרפנת אבל לפחות ככה יכולתי להמשיך, הסיגריה ספגה ממני הכל וזה היה יותר בריא מלרדת מהפסים. במהלך כל השנים עד סביבות גיל 23-24 עשיתי דיאטות רצחניות שגרמו לתנודות קשות במשקל שלי, הותירו בי תחושת מנוכרות ורגישות יתר בכל מה שנוגע לדימוי עצמי. דבר נוסף שאירע בגיל 15 הוא שהחלטתי להיות צמחונית, זה נבע מתוך המסקנה שהיחידים שלא ראויים לסבל הם בעלי החיים, למעשה הייתי צמחונית מתוך שנאה לבני אדם באשר הם. אבל לא הפסקתי להיות חברותית וחמודה כלפי כולם, הפסיכולוגית של החבר'ה, הנשמה הטובה. את הצמחונות גדעתי בגיל 24 - גיל שאני יכולה לסמן כהתחלה של טיפול בעצמי שהמשיך אח"כ לטיפול יותר מעמיק. זה מתחיל להיות ארוך ומייגע אז אמשיך בצורה יותר נקודתית, בגיל 21 נאנסתי ע"י אדם שהכרתי באינטרנט, לאחר שנה שלמה של שיחות נפש והרגשה שמצאתי תחליף אב, הסכמתי פעם אחת לפגוש בו ובזה זה נגמר. בגיל 22 נפטר אבי ממחלת הסרטן, כשרק נודע לי על המחלה כל שהיה לי במחשבות זה "כל כלב בא יומו" אלא שלא רציתי להישאר עם זה, התעקשתי להשלים איתו ולראות את הנקודות החיוביות, להיפרד בשלום והצלחתי - אך זה שבר אותי וזו היתה הפעם הראשונה שבמשך למעלה מחצי שנה לא עשיתי שום דבר חוץ מלקרוא ספרים, קראתי למעלה מ-200 ספרים בחצי שנה, הצלחתי להוציא את עצמי מהמצב הזה רק חודשיים אחרי שהוא נפטר. בגיל 24 התחלתי ללמוד, הייתי מאושרת במשך חודש וחצי, ממש ממש מאושרת, כפי שלא הייתי בחיי ואז נקלעתי לתאונת דרכים כטרמפיסטית, פגשתי מקרוב מידי את השימשה הקדמית בגלל חגורה לא תקינה וביליתי את ה-4 חודשים הבאים בהחלמה. ניסיתי לחזור ללימודים אך כאן החלו אירועים מחורבנים להפליא... בגלל התאונה לא יכולתי ללכת כמעט אז ביליתי לבד בדירה במטולה שבועות ארוכים כשהאדם היחיד שראיתי פעם בשבוע היה שליח המכולת, האביב הגיע והדירה קיבלה ביקורי עקרבים, עקרבוטים וכל מיני חרקים מזוויעים כמו שיכולים להיות רק במטולה בראשית האביב, הפסקתי לישון ככל יכולתי כי פחדתי מהם, כשכן ישנתי זה היה רק באור, ולאט אבל בטוח התחרפנתי כליל. אי שם ביולי, יום שישי בערב הגיע העקרב האחרון ששבר אותי, ברחתי משם כל עוד נפשי בי ובמשך בערך שנה שלמה לאחר מכן לא עשיתי שום דבר. לא יכולתי לצאת מהבית, לא יכולתי לשבת במנוחה, בקושי ישנתי, ימים שלמים ללא שינה והתמוטטות ליום שלם של שינה ושוב. לאחר יאוש בנוגע למשקל פניתי ועשיתי ניתוח קיצור קיבה שיותר משהציל את הצורה שלי הציל את הרגל שלא החלימה מהתאונה ויכולתי ללכת שוב. בסביבות מאי האחרון כשהבנתי שאני מוליכה את עצמי אל הלא כלום פניתי לבקש עזרה מקצועית והתחלתי להיות מטופלת ב"סרוקסט". אני זוכרת שביום העצמאות הצלחתי להוציא את עצמי הבית תוך הבטחה (לעצמי כמובן) שאם אני הולכת אני קונה לעצמי בלון הליום במתנה. הצלחתי לצאת, קניתי שניים. הכדורים מאוד עזרו לי, ומשם קרו כל מיני דברים שלא אכתוב כאן (למה? כי הקיר הזה עומד להסתיים...) אבל התחלתי ללמוד שוב, אני אוהבת את לימודיי מאוד מאוד - פסיכולוגיה אלא מה? עם כזה ניסיון?
בשנה האחרונה גם למדתי לאהוב אנשים מחדש, אני מניחה שלמדתי להעריך את עצמי, את הכוחות שאני יודעת שיש לי. אבל לפעמים, הרבה פעמים, אני מפחדת שמשהו יקרה וינפץ לי הכל, אולי המשפט המדויק הוא שאני מפחדת ש-עוד- משהו יקרה, וכשהמחשבה הזו משתלטת עליי אני לא מסוגלת לזוז, אני לא יכולה לצאת מהבית, בקושי נושמת, ואולי בגלל זה זה תוקף שוב עכשיו, כשאני איכשהו מסתדרת, ואני רק מפחדת שזה לא ישתנה שוב לרעה, אני לא רוצה שיכאב לי יותר. כתבתי. תודה שאפשרתם.
