חזרתי.....

[אור העצובה]

חזרתי.....

יותר משנה חלפה מאז הייתי כאן פעם אחרונה, פעילה או סמוייה

יותר מידי עצב,,,כל כך הרבה כאב,,,, שנתיים וחצי בלי אמא חלפו.... הזמן הוא לא מרפא, מסתבר
כאילו היה נדמה לי שלא להיות שותפה לפורום העצוב הזה יעזור לי לבחור בחיים... כמה ניסיתי, עדיין מנסה
ומתחת זה קיים וצובט ובועט וצורח. גם כשאני שמחה לרגעים, גם כשנהינית, או בעיקר אז... קול פנימי כאילו אומר לי
איך היא שם ואת נהינית.... אז ברחתי מכאן, מהרהרת במצטרפות החדשות... בעל כרחן... ובותיקות... ועכשיו, רוצה שוב להיות שייכת. כואב לי. לא מרפה לי ולא מרפא לי. שילחתי רסן כמו ילדה שאין לה אמא... השתניתי. לא ממש מכירה את עצמי יותר. עושה דברים שספק אם הייתי מעזה אילו הייתה בחיים, ומבקשת ממנה סליחה אם היא רואה. מרגישה כאילו היא בתוכי. כאילו הפכתי היא. ולפעמים נדמה לי כי מעולם לא הייתה לי. זכרון רחוק רחוק, ומעבר לכל... לא מסוגלת להישיר מבט לתמונה של אמא... לא מסוגלת.... לא מבינה.... לאן נעלמה בלי להספיק לומר.... למה החברות שלה מברכות אותי לשלום כשבאה לבקר בסביבה והיא מתחת לאדמה. למהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה???????

 

[אשבל1]

אור יקרה...
אני שומעת כמה את מוצפת... בכל הרגשות הכואבים, הגעגועים... וכמה את שופטת את עצמך... כאילו בשם אמא... מחבקת אותך שחזרת לכאן כשכואב, אם תרצי ספרי עוד על הכאב הזה .. אנחנו כאן איתך, קוראות ומחבקות...

 

[אור העצובה]

תודה אשבל...זה מרגיש כמו לחזור הביתה

 

[שרה155551]

אור....

עברו 9.5 חודשים מיום לכתה של אימי וכל כך, כל כך מבינה. לא מסוגלת להסתכל בתמונות של אימי ושל אבי, יודעת שאקרוס. התמודדותך ומילותייך בנושא "לבחור בחיים" כל כך נכונות, והן במאבק אצלי יום יום. לקום בבוקר עם מועקה, עם כאב ועצב עמוק ולדעת שהיא לא שם...הכאב לא מרפה. בוכה איתך...