חזרתי....
- פותח הנושא hope_29
- פורסם בתאריך
כל הכבוד על האומץ ../images/Emo8.gif
כן, אני בהחלט מכירה את זה. גם אני הרבה פעמים רוצה לחזור ולכתוב כאן דברים שכבר כתבתי שוב ושוב, אבל לעזאזל, אין לי אומץ לעשות את זה. תמיד יש את ההרגשה שלאנשים פשוט כבר נמאס לקרוא את אותם דברים, אבל מה לעשות, גם אם את חוזרת על עצמך שוב ושוב, מדובר ברגשות, ורגשות הם תמיד דבר לגיטימי. אז בכל זאת כתבת את זה, ואני מצדיעה לך על האומץ, כפי שכתבתי בכותרת. ותחזיקי מעמד!
כן, אני בהחלט מכירה את זה. גם אני הרבה פעמים רוצה לחזור ולכתוב כאן דברים שכבר כתבתי שוב ושוב, אבל לעזאזל, אין לי אומץ לעשות את זה. תמיד יש את ההרגשה שלאנשים פשוט כבר נמאס לקרוא את אותם דברים, אבל מה לעשות, גם אם את חוזרת על עצמך שוב ושוב, מדובר ברגשות, ורגשות הם תמיד דבר לגיטימי. אז בכל זאת כתבת את זה, ואני מצדיעה לך על האומץ, כפי שכתבתי בכותרת. ותחזיקי מעמד!
החגים...
תחושת הבדידות מתעצמת בחגים ובסופי השבוע שכידוע הנם זמן איכות למשפחות, חברים ובכלל. רק מי שבודד לחלוטין (כמוני), הווה אומר אין אף חבר/חברה אולי יוכל להבין את מה שעובר עליי או שהוא כבר חש בזאת בעצמו. השנה הקושי אף רב יותר...כל החגים חלים במהלך השבוע ולא בסופו. עבור חלקינו ידיעה זו הנה משמחת ביותר כי משמעותה חופש מהעבודה, "גשרים" בין החגים לסופי השבוע ובכלל אפשרות לקחת חופש ממושך (לכ-3 שבועות) תוך ניצול מינימנלי של ימי החופשה הפרטית כפי שמעוגנים בחוקי העבודה למיניהם... עבורי, העבודה היא המפלט, וכפי שכבר ציינתי בעבר בשנים האחרונות כל עיסוקיי ויהווי התמקדו אך ורק בעבודה. הגעתי למצב של וורקוהוליזם אמיתי.. אין לי תחביבים, מוקדי עניין או משיכה לכל דבר השונה מעבודה או אינטרנט. אני כן מנסה לחשוב מה יכול לגרום לי לעניין ולטפח זאת (בדומה לתחביב) אך לא מצליחה להגיע אפילו למשהו אחד שהייתי רוצה לעשות/להתעניין בו על מנת למלא את הריק שבחיי. על כן, סופי השבוע והחגים הנם סיוט וסבל מתמשך עבורי. השנה, אף יותר מהרגיל לאור תהליך החזרה בשאלה בו התחלתי לפני מספר חודשים. הבעיה היא שאני אהיה אצל הוריי (בית דתי לאומי למהדרין...) וכך אני אאלץ לחגוג את ל ימי החג וסופי השבוע במתכונת אחרת ממה שהייתי רוצה לעשות אלמלא... בקיצור, הייאוש בעצומו. "מזל" שלפחות אפשר להכנס לפרופורציות מעיון בכתבות על מה שהתרחש השבוע בארה"ב... אין ספק שהדברים מכניסים לפרופורציות ומגמדים תחושות שונות... hope_29
תחושת הבדידות מתעצמת בחגים ובסופי השבוע שכידוע הנם זמן איכות למשפחות, חברים ובכלל. רק מי שבודד לחלוטין (כמוני), הווה אומר אין אף חבר/חברה אולי יוכל להבין את מה שעובר עליי או שהוא כבר חש בזאת בעצמו. השנה הקושי אף רב יותר...כל החגים חלים במהלך השבוע ולא בסופו. עבור חלקינו ידיעה זו הנה משמחת ביותר כי משמעותה חופש מהעבודה, "גשרים" בין החגים לסופי השבוע ובכלל אפשרות לקחת חופש ממושך (לכ-3 שבועות) תוך ניצול מינימנלי של ימי החופשה הפרטית כפי שמעוגנים בחוקי העבודה למיניהם... עבורי, העבודה היא המפלט, וכפי שכבר ציינתי בעבר בשנים האחרונות כל עיסוקיי ויהווי התמקדו אך ורק בעבודה. הגעתי למצב של וורקוהוליזם אמיתי.. אין לי תחביבים, מוקדי עניין או משיכה לכל דבר השונה מעבודה או אינטרנט. אני כן מנסה לחשוב מה יכול לגרום לי לעניין ולטפח זאת (בדומה לתחביב) אך לא מצליחה להגיע אפילו למשהו אחד שהייתי רוצה לעשות/להתעניין בו על מנת למלא את הריק שבחיי. על כן, סופי השבוע והחגים הנם סיוט וסבל מתמשך עבורי. השנה, אף יותר מהרגיל לאור תהליך החזרה בשאלה בו התחלתי לפני מספר חודשים. הבעיה היא שאני אהיה אצל הוריי (בית דתי לאומי למהדרין...) וכך אני אאלץ לחגוג את ל ימי החג וסופי השבוע במתכונת אחרת ממה שהייתי רוצה לעשות אלמלא... בקיצור, הייאוש בעצומו. "מזל" שלפחות אפשר להכנס לפרופורציות מעיון בכתבות על מה שהתרחש השבוע בארה"ב... אין ספק שהדברים מכניסים לפרופורציות ומגמדים תחושות שונות... hope_29
הדשא של השכן
אני יכולה להגיד לך רק, מידיעה של סיפורי חיים של אנשים שכן חיים עם משפחה, שסופי שבוע וחגים עבורם יכולים להפוך לסיוט כי למשל הם ילדים שההורים מתייחסים אליהם בצורה משפילה ופוגענית או כי הם ביחסים גרועים עם בני הזוג וסופי השבוע והחגים הופכים להיות שדה קרב או אפילו תקופה של בדידות מחרידה, של להיות במקום שבו אינך מרגישה שייכת אבל עדיין חייבת לשחק את המשחק. שמעתי על כל מיני סוגים של משפחות ולא תמיד מה שרואים מבחוץ - זה מה שיש... צריך לפעמים להתבונן טוב טוב בעיני האנשים כדי לראות מה מתרחש שם באמת. לדעתי לפחות, מה שהכי חשוב זה מה את עושה בינך לבינך פנימה, איך את מעשירה את עולמך בלי לחשוב על מה שאין, אלא להתרכז במה שיש ובמה שיכול להפוך ליש. וברוח זו מאחלת לך חג מיוחד וטוב.
אני יכולה להגיד לך רק, מידיעה של סיפורי חיים של אנשים שכן חיים עם משפחה, שסופי שבוע וחגים עבורם יכולים להפוך לסיוט כי למשל הם ילדים שההורים מתייחסים אליהם בצורה משפילה ופוגענית או כי הם ביחסים גרועים עם בני הזוג וסופי השבוע והחגים הופכים להיות שדה קרב או אפילו תקופה של בדידות מחרידה, של להיות במקום שבו אינך מרגישה שייכת אבל עדיין חייבת לשחק את המשחק. שמעתי על כל מיני סוגים של משפחות ולא תמיד מה שרואים מבחוץ - זה מה שיש... צריך לפעמים להתבונן טוב טוב בעיני האנשים כדי לראות מה מתרחש שם באמת. לדעתי לפחות, מה שהכי חשוב זה מה את עושה בינך לבינך פנימה, איך את מעשירה את עולמך בלי לחשוב על מה שאין, אלא להתרכז במה שיש ובמה שיכול להפוך ליש. וברוח זו מאחלת לך חג מיוחד וטוב.
hope, אני מחזקת את דבריה של סהר
גם אני מרגישה ממש רע לקראת החגים. והפעם זה לא בגלל הבדידות. אליה אני כבר מתחילה להתרגל. אלא, כפי שסהר כתבה, זה בגלל העובדה ששוב אאלץ ללכת למשפחה החולה שלי ולסבול את האשה הזאת שמשום מה נקראת אמא. לשבת איתם סביב השולחן כשבמקרה הטוב תהיה בו סתם אווירה של עצבות ודכדוך, במקרה הפחות טוב, המפלצת ("אמא") תוציא את התסכולים שלה על אבא שלי בעיקר ואולי גם עליי. ואני רק אחכה לרגע שאוכל לברוח משם סוף סוף. תאמיני לי hope, בזמן הזה של ערב החג, הייתי מעדיפה להשאר בבית לבד עם הבדידות והכל, מאשר ללכת למשפחה החולה הזאת. אבל אין ברירה, ואני חייבת לעשות את זה.
גם אני מרגישה ממש רע לקראת החגים. והפעם זה לא בגלל הבדידות. אליה אני כבר מתחילה להתרגל. אלא, כפי שסהר כתבה, זה בגלל העובדה ששוב אאלץ ללכת למשפחה החולה שלי ולסבול את האשה הזאת שמשום מה נקראת אמא. לשבת איתם סביב השולחן כשבמקרה הטוב תהיה בו סתם אווירה של עצבות ודכדוך, במקרה הפחות טוב, המפלצת ("אמא") תוציא את התסכולים שלה על אבא שלי בעיקר ואולי גם עליי. ואני רק אחכה לרגע שאוכל לברוח משם סוף סוף. תאמיני לי hope, בזמן הזה של ערב החג, הייתי מעדיפה להשאר בבית לבד עם הבדידות והכל, מאשר ללכת למשפחה החולה הזאת. אבל אין ברירה, ואני חייבת לעשות את זה.
נטע
אבל את לפחות יכולה ללכת אליהם ולהתארח בערב החג ואחר כך לשוב למעונך....אני לעומת זאת נאלצת להיות בבית כל הזמן!! (אני גרה בבית הוריי ומחפשת דירה) כך שאין לי לאן להמלט...ולא שרע לי איתם...הם פשוט מנהלים אורח חיים שאני לא מעוניינת בו יותר...הם עדיין לא יודעים זאת ועל כן אני חשה מעבר לבדידות שכמו שאמרת גם אליה מתרגלים, אני חשה כמו בכלא...מדובר על יותר מ-24 שעות ללא קשר עם העולם החיצון... (טלוויזיה, טלפון, וכו´). הכלא שלי מקבלת משמעות כפולה - הדת שאינני מעוניינת יותר לחיות על פיה...ומסיבות שאינני יכולה לפרטן אני גם לא יכולה לספר זאת להוריי... וישנו הכלא השני שזו הבדידות החברתית בה אני נמצאת. אני חפה לחלוטין מחברה. ממש חיה בתוך בועת בדידות. סהר צדקה כשאמרה שיש לשפר את הקיים וניתן לשיפור ולא להסתכל על הדשא של השכן אך השאלה היא איך.... הדברים כל כך נכונים וטריוויאלים אך השאלה היא איך להוציאם מן הכוח אל הפועל?
אבל את לפחות יכולה ללכת אליהם ולהתארח בערב החג ואחר כך לשוב למעונך....אני לעומת זאת נאלצת להיות בבית כל הזמן!! (אני גרה בבית הוריי ומחפשת דירה) כך שאין לי לאן להמלט...ולא שרע לי איתם...הם פשוט מנהלים אורח חיים שאני לא מעוניינת בו יותר...הם עדיין לא יודעים זאת ועל כן אני חשה מעבר לבדידות שכמו שאמרת גם אליה מתרגלים, אני חשה כמו בכלא...מדובר על יותר מ-24 שעות ללא קשר עם העולם החיצון... (טלוויזיה, טלפון, וכו´). הכלא שלי מקבלת משמעות כפולה - הדת שאינני מעוניינת יותר לחיות על פיה...ומסיבות שאינני יכולה לפרטן אני גם לא יכולה לספר זאת להוריי... וישנו הכלא השני שזו הבדידות החברתית בה אני נמצאת. אני חפה לחלוטין מחברה. ממש חיה בתוך בועת בדידות. סהר צדקה כשאמרה שיש לשפר את הקיים וניתן לשיפור ולא להסתכל על הדשא של השכן אך השאלה היא איך.... הדברים כל כך נכונים וטריוויאלים אך השאלה היא איך להוציאם מן הכוח אל הפועל?
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.