מחנה הגדנ"ע
אצלי זה היה אפשהו בדרום הארץ. לא זוכרת.לקח לי שבועיים של געגועים למיטה נורמלית, מקלחת סבירה, וכן-כבר אז כנראה הייתי מפונקת עם תחפושת של "חברמנית". לא זוכרת בכלל שנתנו לי לירות במשהו, אפילו לא בחץ וקשת,ומצד שני יכול להיות שאני מדחיקה רצינית. כי לפחות מהצבא אני זוכרת שכל פעם קלעתי המון כדורים במקבצים נהדרים ללוח המטרה של השכנים שלי. וכן זוכרת,רומן שהיה, רומן שנגמר, ריב עם החברה הכי טובה,והמון תככים חברתיים. והמקסימום שחשבתי על בנים באותה העת, היה על נשיקות אני חושבת,אולי קצת יותר. אבל הביטוי "לקרוע"..ברררר... ומסדר אוננות-זה חוויה יחודית לבנים ברוך שעשני אשה. בלי תחרויות,מדדים,וזמן. והשעון היחיד שמשמעותי היה עבורי כמה פגישות מותר לו לפני שאני נותנת לו לשים את היד על הכתף שלי?
