חידת שמשון והקשר לבילבו באגינס

יודיX3

New member
חידת שמשון והקשר לבילבו באגינס

אוקי. יש לי שאלה שהציקה לי מאז שלמדתי את הקטע הזה בספר שופטים בפעם הראשונה. כולם מכירים את חידת שמשון המפורסמת לפלשתים "מהאוכל יצא מאכל ומעז וצא מתוק". השאלה שלי היא איך לעזאזל היו אמורים הפלשתים לענות על החידה הזו, שהתשובה שלה היא מקרה פרטי שקרא לשמשון בדרך? (שראה את חלת הדבש בתוך גופת האריה). זה מזכיר לי את החידה שבה ניצח בילבו את גולום במערה בספר "ההוביט", כאשר האחרון נשאל ע"י בילבו "מה בכיס שלי?" (כמובן שהטבעת היתה התשובה). תודה!
 

מוגג

New member
עיין ערך

חידת חמיצר. עד היום אנשים מסתמכים על תסמיכיהם האישיים וחושבים שזו חידה.
 
זה בדיוק העניין.

כל החיבור של שמשון עם הפלשתים היה לצורך ההרג בהם, והחידה היא חלק מהאמתלה של שמשון. לכן, לדעתי, הוא גם לא סיפר אפילו להוריו.
 
כך אני מבין מהפסוקים

"ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא, כי תואנה הוא מבקש מפלשתים - ובעת ההיא פלשתים מושלים בישראל" (שופטים יד, ד). ואולי המשך הפסוק בא לברר למה שמשון צריך בכלל תואנה. כך כותב גם בעל המצודות: "מושלים בישראל - ואם הכה בהם בלא עלילה, היו הפלשתים חושבים שבני ישראל הסיתוהו והיו נוקמים מהם, מה שאין כן על ידי עלילה, כי אז יאמרו שמדעתו עשה".
 

שיבולית

New member
אולי, אולי, אולי

בפס' הזה יש הסבר כלשהו - "וַיָּשָׁב מִיָּמִים, לְקַחְתָּהּ, וַיָּסַר לִרְאוֹת, אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה; וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה, וּדְבָשׁ" כלומר גווית האריה נשארה תקופה בדרך ובתוכה דבש - זהו מחזה שגלוי לכל (בניגוד לשסיעת הארי שהוסתרה ע"י שמשון). מסקנה: אם הפלשתים היו עוברים באיזור ומפעילים שיקול דעת היו מגיעים לפתרון. אבל מתגובת שמשון לפלשתים כאשר גילו את התשובה נראה כי הוא לא ציפה לשמוע מהם תשובה, כך שזה מפריך את התשובה שלי...
 

יודיX3

New member
משהו מלימודי הביולוגיה שלי

לקחתי קורס בגידול דבורים (במקרה היום היה לי את המבחן). אומנם דבורים מבצעים התנחלויות במקומות מוזרים, אבל מצד שני, אם חרדון למשל יחדור לכוורת הן יהרגו אותו ויחנטו אותו עם פרופוליס (חומר אנטיבקטריאלי) על מנת שלא יתפתחו חיידקים- והגיוני שגוייה נרקבת של אריה יהיה המקום האחרון שדבורים יבחרו על מנת לבנות כוורת- ולכן זהו מקרה באמת מוזר אפילו ניסי אפשר לומר.
 

shushu10

New member
מוזר - ניסי ואולי ספור אלגורי?

הגוויה והדבש - דבר והפוכו הם! הדבש סמל הטוהר ואילו הגוויה מטמאה כל הנוגע בה. כך הם חיי שמשון, כשלון מחפיר. יעודו היה להיות "טהור" - נזיר לאלהים וסופו שטמא את עצמו, בקחתו נשים מבנות הפלישתים, ואף האכיל בדבש הטמא את הוריו, "עשה להם בושות" במקום לגרום להם נחת. זהו ספור של ציפיות שנתבדו. שמשון "עיוור" בימי חייו לראות את הדרך הנכונה ורק בסוף ימיו - בהיותו עיוור באמת - הוא מתפקח להבין את מעשיו. היתה בו תמימות יחד עם גבורה והסיבה שלא אמר להוריו על ה"פגישה" שהיתה לו עם הארי - דווקא מצטיירת כצניעות בעיני. ספור מורכב ומשכיל.
 

יודיX3

New member
נפלא

באמת ניתוח יפה לדברים.
 

shushu10

New member
תודה - ועוד משהו להרחבת הדעת

שים לב איך המספרים עולים בסדר נתון: מתחיל ב- 30 סדינים ושלושים חלפות בגדים, עבור לשלוש-מאות שועלים וגמור בשלשת אלפים איש מיהודה. ועוד באותו ענין - שמשון היה הנסיון היחיד בישראל לשלוח לעם (ראה דברי המלאך) בעל גוף נזיר - נסיון זה נכשל. אין יותר הדגשה על כח וגבורה לגבי שופט מאכזב, וגם את הבעיה הפלשתית הוא לא פתר הפלישתים היו לפניו, בימיו וגם אחריו. רק בסוף חייו הוא מטהר את עצמו כמו שנאמר בתהילים ע"ט -"תבוא לפניך אנקת אסיר"...
 

יוסי ר1

Active member
שמשון, האריה והדבש

לגבי התואנה ששמעון חיפש, אני בהחלט מסכים עם דברי אבישור. אך ההגינות מחייבת שהחידה תהיה פתירה, אחרת זו אינה חידה. ולכן השערת שיבולית נראית מאד סבירה, גווית אריה בשטח אינה מחזה נפוץ כלל, ומן הסתם גם בימי שמשון הייתה מחזה נדיר, ויש להניח שאנשים עברו לצפות במחזה, כך שיתכן שהתנחלות הדבורים היתה ידועה לעוברים ושבים יותר מכך, פתרון החידה אינו כה רחוק ממחשבה. האוכל(טורף) העז ביותר הוא אריה, והמאכל המתוק ביותר הוא דבש, גם היום, כשיש סוכר וממתיקים סינטטים למיניהם, עדין הדבש הוא סמל המתיקות. ואכן, כשפלישתים ממהרים למסור את הפיתרון שהשיגו, הם עונים לשמשון "מה מתוק מדבש ומה עז מארי". כביכול מצאו את הפתרון בדרך ההגיון. הבעיה בחידה הוא הקישור הנדיר בין אריה לדבש, וזו הפואנטה של החידה. נראה ששמשון הניח שאנשים לא ידעו על המקרה הספציפי הזה, ולכן מודגש פעמיים שלא סיפר לאיש, גם לא להוריו. מסיבה כלשהי, שמשון בחר לשמור לעצמו את המידע, ואני לא בטוח שמתוך צניעות. נראה שכאיש שמאום לא נבצר מכוחו, הוא העדיף לעשות דברים, במקום לרוץ ולספר לחבר'ה. הוא אהב להרשים במעשים, ראו הסיפור על שערי עזה. באשר להתנחלות הדבורים בגווית האריה, אם ניקח בחשבון שחלף זמן ממות האריה, בשר האריה נאכל במהרה ע"י אוכלי נבלות, זחלי זבובים וצרעות, ומה שנשאר זה השלד והעור בלבד. גולגולת אריה היא חלל מספיק גדול על מנת שדבורים יחליטו להתנחל בתוכו. גם בית החזה- כלומר הצלעות – בהנחה שנשאר עליהן מספיק עור שיוצר חלל סגור פחות או יותר. כמגדל דבורים חובב, יצא לי לראות התנחלויות דבורים בתוך צמיג נטוש, בתריס, בנקיק סלע, בגזע עץ... והערה אחרונה לטענת הגויה המטמאה והדבש הטהור. עקרונית אני מסכים לטענה שיש כאן ניגוד בין הדבש המתוק לאריה העז, אך הוא אינו מתבטא דוקא בטומאה. נזיר אמור להמנע מטומאת מת, אך גווית בעל חיים אינה אסורה עליו. נוסף לכך הדבש אינו סמל הטוהר במובן של טהרה וטומאה, ע\כי אם כמאכל מושלם, מזון מושלם מהטבע. דווקא הדבש הוא יוצא מהכלל לעניני טומאה, שהרי הוא בא משרץ העוף הטמא, דבורה, וידועה ההלכה שכל היוצא מן הטמא טמא. ובאמת על הדבש יש מחלוקת, (שאין כאן המקום להרחיב בה) , עד ימינו אגב, מה מקור ההיתר לאכול דבש. רק להדרש למשמעות אחת : יש טענה שהדבש טהור כי אין בו כלום מהדבורה אלא רק צוף פרחים - כל מה שהדבורה מוסיפה לתוכו (אינזימים) מתאדה. גישה זו אוסרת מוצרי מזון אחרים שהדבורה מיצרת, כגון מזון מלכות, שהוא הפרשה של דבורים צעירות. גישה אחרת, הטוענת שהיטר אכילת דבש הוא חידוש, מתירה את היוצא מהדבורה, כולל מזון מלכות...
 

shushu10

New member
רק כהערת ביניים -

לגבי דבש טהור - אני מניחה שהוא טהור למהדרין ולו רק משום הסיבה שאלוהים ברך את בני ישראל בארץ זבת חלב ודבש, ולא היה מברכם בברכה שיש בה ספק טומאה. לא בדקתי התייחסות הלכתית אבל יש כאן ודאי בקיאים ממני וכדאי שנשמע דבריהם. לגבי טומאת גווית בעל חיים - כתוב בויקרא ה' ב-ג: "או נפש אשר תגע בל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם; או י יגע בטמאת אדם לל טמאתו.........
 

יוסי ר1

Active member
זבת חלב ודבש, וטומאת נבלה

הבה נדייק: ארץ זבת חלב ודבש אינה ארץ זבת דבש דבורים. ישראל נתברכה בשבעת המינים ב"ארץ זית שמן ודבש", שמשמעו דבש תמרים. דבש בתנך אינו רק מוצר כוורת, כי אם גם מרקחת או מוהל של פרי מתוק כמו תמרים ודבלים. לגבי טומאת בעל חיים, היא אינה אסורה על נזיר במיוחד. נזיר אמור להשמר בטומאת מת אדם, כפי שמופיע בתורת הנזיר שבספר במדבר פרק ו'. איסור טומאת גווית בעלי חיים מתים עינינו לאיסור אכילת קודשים למי שנטמא, ולא לטומאה עצמה, כפי שמפרש רשי על אתר. בכל מקרה, בטומאה זו נזיר אינו שונה משאר בני אדם. מה שאין כן לגבי טומאת מת, ששוברת את נזירותו, ושומה עליו להתחילה מחדש.
 

shushu10

New member
"הדבש ..הרי הוא בא משרץ העוף הטמא,

דבורה,...?? זה חידוש ? מה זה החיה הזה - שרץ עוף טמא ? מה זה שרץ עוף? מי הוא השרץ? מי העוף? ומי הטמא? ואני חשבתי שדבורה שייכת לקבוצת החרקים.
 

יוסי ר1

Active member
דבורה - שרץ העוף

מספר הערות והבהרות לקודמי.באשר לחומרים שדבורה מפרישה לדבש: הדבורה מפרישה מקיבתה לדבש אנזים שתפקידו להאיץ את אידוי המים מהצוף ולהקרישו. אינזים זה מתאדה עם המים, ודבש הוא צוף טהור ללא תוספת כלשהי מגוף הדבורה. באשר להערתו של אבישור, שמשון אכן לא היה צריך הצדקה להרוג, הוא חיפש רק אמתלה. אבל הוא עשה זאת במסגרת כללי המשחק המקובלים, כלומר חד חידה ונתן לפלישתים סיכוי למלט את נפשם. נכון שהחידה כללה טריק, מידע ששמשון הניח שאינו זמין לפלישתים, אבל תיאורתית הם יכלו לעלות על המידע. באשר להערותיה של שולה: דבורה אכן שייכת למערכת פרוקי הרגליים, מחלקת החרקים, סדרת הדבוראים, משפחת הדבוריים, סוג דבורים, מין דבורת הדבש. אבל "חרק" הוא סיווג מודרני, ושייך לטקסונומיה המדעית. בתנך החרקים למיניהם נקראים בפירוש שרץ העוף. זו הטרמינולוגיה של התנך. מה לעשות? רוצה דוגמאות? בבקשה. ויקרא י'א כא "אך את-זה, תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על-ארבע אשר לא כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על-הארץ. את אלה מהם תאכלו את-הארבה למינו ואת הסלעם למינהו; ואת-החרגל למינהו ואת החגב למינהו. וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם"... גמרה מסכת נידה "את זה תאכלו מכל שרץ העוף'- ...שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואיזה זה?, זה דבש דבורים". היתר אכילתו של דבש הוא אכן חידוש שלמדו חז"ל מגזירת הכתוב, שכן כפי שציינתי דבש מעיקרו אמור להיות אסור על פי הכלל של כל "היוצא מהטמא – טמא". והרוצה להרחיב ולהעמיק יעיין בגמרא שם ובפוסקים בעקבותיה. אז דבורה בתנ"ך היא בפירוש "שרץ עוף". ועכשיו תורך שולה למצא לי מקום אחד בתנך, רק אחד, בו מוזכר חרק כלשהו בכינוי "חרק". (לא במשמעות חרק שיניים) מה לעשות, אני לא מצאתי... אגב, אם הגענו כבר לדון בשרץ העוף, הרי לכם דברי הרמבם – ללא תוספת פרשנות - על מקורו של שרץ העוף: מתוך משנה תורה יב [יג] "אלו המינין הנבראין באשפות ובגופי הנבילות כגון רימה ותולעה וכיוצא בהן, שאינן נבראין מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן--הן הנקראין רומש על הארץ; והאוכל מהן כזית--לוקה, שנאמר "ולא תטמאו את נפשותיכם, בכל השרץ הרומש על הארץ" (ויקרא יא,מד), ואף על פי שאינן פרין ורבין. אבל "השרץ, השורץ על הארץ" (ויקרא יא,מא; ויקרא יא,מב), הוא שפורה ורובה מזכר ונקבה".
 
למעלה