חיה מבחוץ, מתה מבפנים. פאן פיק.
כתבה: פלורית פאנדום: אינויאשה דמויות: אינויאשה, קאגומה, נוריקו (OC) ועוד. דירוג: 13-PG אורך: 1,599 מילים בטא: ניא וירקות. חיה מבפנים, מתה מבחוץ פרולוג. שקטה כרוח, ומהירה כאיילה. ריצתה חפוזה מתמיד. היא עוברת בשדות במהירות הבזק, מחפשת אותם, את היכולים לעזור. אם רק יבינו. אם רק ינסו להבין, אולי אפילו לא תצטרך להילחם. הקטנה עוד שוכבת שם, לבדה, גוססת, נלחמת על חייה. הכל בגלל השד הארור! אם לא תגיע בזמן, הכל אבוד. המחסום אינו חזק דיו, אינו יכול להתקיים זמן רב. תחילה יריחו את ריח דמה של הקטנה, והמחסום יגן עליה מהמנסים להיכנס. אך אפילו הוא, אינו יכול להחזיק זמן כה רב מבלי להישבר. אם רק תמצא אותם, הם יוכלו להציל אותה. הרי הם מחזיקים בידם דבר, ששמעה עליו כה רבות. על האבן הקדושה, אשר כוחה עצום. היא חייבת למצוא אותם בכל מחיר. הכל למען הקטנה. פרק א- הנסיכה נוריקו, שדת החתול. "אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה!" קראה קאגומה בשמחה "שישה רסיסי אבן!" "יופי. עכשיו נשארו עוד תשעים וארבע. ממש הישג." זרק אינויאשה בזלזול. "אינויאשה." חייכה קאגומה במתיקות. אינויאשה הסתכל עליה בתמיהה, עד שזה הכה בו. "שב." "למה עשית את זה?!" קרא אינויאשה בזעף פנים. "נמאס לי מהשרשרת הזאת! אני הולך עכשיו לקאדה שתוריד לי אותה! לעזאזל!" אינויאשה החל לצעוד לעבר כיוון לא ברור. כעבור כמה זמן, נעצר בפתאומיות. הוא פנה והסתכל לאחור. "מירוקו, הרגשת את זה?" אמר בשקט. "כן. צופים בנו" השיב לו הנזיר. אינויאשה שלף את חרבו במהירות, הוא נעץ את מבטו בין העצים. "צא החוצה פחדן! הראה את פניך!" צעק לחלל הריק. "קודם כל, אני שדה, לא שד-" שדת חתול צעירה זינקה מבין הצללים. "ושנית כל, אין בכוונתי להילחם בך." אינויאשה הוריד את חרבו, אך עוד אחז בה בחוזקה, שעוד חשד על פניו. "אם כך, אז מה את רוצה?" "את רסיסי האבן. נודע לי שיש לכם כמה." "אז ככה, זאת אומרת שאת כן רוצה להילחם." אמר אינויאשה בחיוך ממזרי. "באמת חשבת שאתן לך את רסיסי האבן?" גיחך בלעג. "לא, קיוויתי שתתנו לי אחד, לא את כולם." השדה הפסיקה לחייך "חה!" גיחך אינויאשה "לידיעתך, הרסיסים מסוכנים מאוד." הוא הכין את חרבו למצב קרבי. "ואנו לא רוצים שהם יפלו לידיים של שדים כמוך!" אינויאשה תקף ראשון. הוא קפץ, הניף את חרבו וכמעט חתך את השדה לשניים- אך היא, בתנועה קלילה זזה הצידה. "תן לי אותם!" אמרה השדה בקול נחוש. "לתת לך אותם? מי את בכלל?" התעצבן אינויאשה. "הו, נכון. לא הצגתי את עצמי-" צחקק השדה. "אני הנסיכה נוריקו, מנהיגת שבט החתולים מהצפון, ואני דורשת שתיתן לי את רסיסי האבן! כמה שיותר מהר, יותר טוב!" אמרה בגאווה רבה. "חתולי הצפון.. שמעתי עליהם!" מיוגה קיפץ ומצץ דם מאפו של אינויאשה. "מיוגה? מה אתה עושה כאן?" השתומם אינויאשה, מחץ את מיוגה במבע אדיש. "מה זאת אומרת? אני תמיד כאן!" אמר מיוגה בכעס "אפילו כשאתה לא שם לב!" אינויאשה הניד את ראשו בזלזול, נאנח. "חתולי הצפון הם שבט שדי חתול חזקים מאוד, צורתם כצורת בני אדם, כמוה." התחיל מיוגה בהסבריו "למרות כוחם הרב, הם שוחרי שלום ושונאי מלחמות. לכן, לא התלוצצה כאשר אמרה שאין בכוונתה להילחם" המשיך. "הם נשארים בצפון ונמנעים מלחדור לשטחם של האחרים, לרוב אינם נודדים. בגלל זה, איני מבין מה היא עושה כאן.." הרהר מיוגה. "האם זה קשור לשערורייה שהתחוללה שם לא מזמן?" שאל מיוגה את נוריקו. "אתה מתכוון לפלישתם של שדי העטלף? אם כן, אז אתה צודק." נוריקו השפילה את ראשה בעצב. "המקוללים האלה פלשו לצפון, הרסו והשמידו כל יצור חי!" היא הרימה את מבטה, בעיני החתול השחורות שלה, שבערו בשנאה. "בשעת הקרב רבים נהרגו. המעטים שנותרו חיים נאלצו לברוח. אך, אחותי הקטנה, יורשת הכתר נפצעה קשות. היא חייבת לחיות עד שנגיע לשאר השבט, שם יטפלו בה עד שתחלים. אני צריכה לשם כך את רסיסי האבן!" הסבירה נוריקו בעצב. אינויאשה הוריד את חרבו. "אני מצטער-" אמר.
כתבה: פלורית פאנדום: אינויאשה דמויות: אינויאשה, קאגומה, נוריקו (OC) ועוד. דירוג: 13-PG אורך: 1,599 מילים בטא: ניא וירקות. חיה מבפנים, מתה מבחוץ פרולוג. שקטה כרוח, ומהירה כאיילה. ריצתה חפוזה מתמיד. היא עוברת בשדות במהירות הבזק, מחפשת אותם, את היכולים לעזור. אם רק יבינו. אם רק ינסו להבין, אולי אפילו לא תצטרך להילחם. הקטנה עוד שוכבת שם, לבדה, גוססת, נלחמת על חייה. הכל בגלל השד הארור! אם לא תגיע בזמן, הכל אבוד. המחסום אינו חזק דיו, אינו יכול להתקיים זמן רב. תחילה יריחו את ריח דמה של הקטנה, והמחסום יגן עליה מהמנסים להיכנס. אך אפילו הוא, אינו יכול להחזיק זמן כה רב מבלי להישבר. אם רק תמצא אותם, הם יוכלו להציל אותה. הרי הם מחזיקים בידם דבר, ששמעה עליו כה רבות. על האבן הקדושה, אשר כוחה עצום. היא חייבת למצוא אותם בכל מחיר. הכל למען הקטנה. פרק א- הנסיכה נוריקו, שדת החתול. "אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה!" קראה קאגומה בשמחה "שישה רסיסי אבן!" "יופי. עכשיו נשארו עוד תשעים וארבע. ממש הישג." זרק אינויאשה בזלזול. "אינויאשה." חייכה קאגומה במתיקות. אינויאשה הסתכל עליה בתמיהה, עד שזה הכה בו. "שב." "למה עשית את זה?!" קרא אינויאשה בזעף פנים. "נמאס לי מהשרשרת הזאת! אני הולך עכשיו לקאדה שתוריד לי אותה! לעזאזל!" אינויאשה החל לצעוד לעבר כיוון לא ברור. כעבור כמה זמן, נעצר בפתאומיות. הוא פנה והסתכל לאחור. "מירוקו, הרגשת את זה?" אמר בשקט. "כן. צופים בנו" השיב לו הנזיר. אינויאשה שלף את חרבו במהירות, הוא נעץ את מבטו בין העצים. "צא החוצה פחדן! הראה את פניך!" צעק לחלל הריק. "קודם כל, אני שדה, לא שד-" שדת חתול צעירה זינקה מבין הצללים. "ושנית כל, אין בכוונתי להילחם בך." אינויאשה הוריד את חרבו, אך עוד אחז בה בחוזקה, שעוד חשד על פניו. "אם כך, אז מה את רוצה?" "את רסיסי האבן. נודע לי שיש לכם כמה." "אז ככה, זאת אומרת שאת כן רוצה להילחם." אמר אינויאשה בחיוך ממזרי. "באמת חשבת שאתן לך את רסיסי האבן?" גיחך בלעג. "לא, קיוויתי שתתנו לי אחד, לא את כולם." השדה הפסיקה לחייך "חה!" גיחך אינויאשה "לידיעתך, הרסיסים מסוכנים מאוד." הוא הכין את חרבו למצב קרבי. "ואנו לא רוצים שהם יפלו לידיים של שדים כמוך!" אינויאשה תקף ראשון. הוא קפץ, הניף את חרבו וכמעט חתך את השדה לשניים- אך היא, בתנועה קלילה זזה הצידה. "תן לי אותם!" אמרה השדה בקול נחוש. "לתת לך אותם? מי את בכלל?" התעצבן אינויאשה. "הו, נכון. לא הצגתי את עצמי-" צחקק השדה. "אני הנסיכה נוריקו, מנהיגת שבט החתולים מהצפון, ואני דורשת שתיתן לי את רסיסי האבן! כמה שיותר מהר, יותר טוב!" אמרה בגאווה רבה. "חתולי הצפון.. שמעתי עליהם!" מיוגה קיפץ ומצץ דם מאפו של אינויאשה. "מיוגה? מה אתה עושה כאן?" השתומם אינויאשה, מחץ את מיוגה במבע אדיש. "מה זאת אומרת? אני תמיד כאן!" אמר מיוגה בכעס "אפילו כשאתה לא שם לב!" אינויאשה הניד את ראשו בזלזול, נאנח. "חתולי הצפון הם שבט שדי חתול חזקים מאוד, צורתם כצורת בני אדם, כמוה." התחיל מיוגה בהסבריו "למרות כוחם הרב, הם שוחרי שלום ושונאי מלחמות. לכן, לא התלוצצה כאשר אמרה שאין בכוונתה להילחם" המשיך. "הם נשארים בצפון ונמנעים מלחדור לשטחם של האחרים, לרוב אינם נודדים. בגלל זה, איני מבין מה היא עושה כאן.." הרהר מיוגה. "האם זה קשור לשערורייה שהתחוללה שם לא מזמן?" שאל מיוגה את נוריקו. "אתה מתכוון לפלישתם של שדי העטלף? אם כן, אז אתה צודק." נוריקו השפילה את ראשה בעצב. "המקוללים האלה פלשו לצפון, הרסו והשמידו כל יצור חי!" היא הרימה את מבטה, בעיני החתול השחורות שלה, שבערו בשנאה. "בשעת הקרב רבים נהרגו. המעטים שנותרו חיים נאלצו לברוח. אך, אחותי הקטנה, יורשת הכתר נפצעה קשות. היא חייבת לחיות עד שנגיע לשאר השבט, שם יטפלו בה עד שתחלים. אני צריכה לשם כך את רסיסי האבן!" הסבירה נוריקו בעצב. אינויאשה הוריד את חרבו. "אני מצטער-" אמר.
