חייבת לכן סיפור....
על הניתוח של החברה שלי, אחרי שקיבלתי פה כל כך הרבה עצות טובות. יום לפני הניתוח, היא מרימה לי טלפון ומספרת לי שהגיעה לתור שנקבע לה בבית החולים. הרופא שקיבל אותה הודיע לה שהיא לא תוכל לעבור את הניתוח למחרת כי היא עדיין לא בשבוע 38 (לפי החישוב שלה ושל הרופא שלה היא בדיוק סיימה 38) הוא הציע לה לדבר עם רופא ילדים שיסביר לה למה חשוב שלא להוציא את הילד לפני שבוע 38 מלא. היא לא היתה צריכה רופא ילדים. היא מבינה מצויין אבל כעסה בצדק על כך שלא דאגו לחשב את התאריך מראש, כשהזמינו אותה לניתוח באותו היום. משמח לשמוע שעולם הרפואה הגיע סו"ס למסקנה שאין שום סיבה למהר ולהוציא תינוקות מהרחם רק בגלל שיש סיבה לניתוח. חבל שיד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה... כך יצא שהיא נאלצה לנסוע כמעט שעה לכל כיוון סתם... הניתוח נדחה בשבוע והפעם היא הגיעה לבית החולים יום קודם והחליטה שהנסיעה קשה לה מדי והיא מתאשפזת ללילה. כנראה שתחושות של אמא לא משתנות גם כשמדובר בניתוח מתוכנן. אני יצאתי מהבית ביום הניתוח בשעה חמש בבוקר כשאני יודעת שמחכה לי נסיעה של שעתיים בערך. בשעה חמש וחצי היא מתקשרת ומספרת לי שיש לה צירים מ12 בלילה שהתגברו מאד מאד ושוקלים להקדים לה את הניתוח. 10 דקות מאוחר יותר היא מתקשרת ואומרת שמורידים אותה לחדר ניתוח. הצירים כבר ללא הפסקה אבל צוואר הרחם ארוך, סגור, קשה ואחורי (לפחות היה ברור שהרופא שלה צדק ולידה ואגינלית לא היתה אופציה על הרחם המצולק שלה. אני יודעת שזה מאד הרגיע אותה לדעת שהיא הלכה לקיסרי רק בגלל שלא היתה ברירה אחרת). אני הגעתי לבית החולים בשעה שבע כמתוכנן. הילד היה כבר בצינוקיה ושם היתה בדיוק החלפת משמרות. נצמדתי לדלת הצינוקיה כמו עלוקה ובשניה שהיא נפתחה, דהרתי פנימה לראות את הפלא המדהים שנולד. אחרי שגמרתי להתפעל, הודעתי לאחיות שבשום אופן לא יתנו לו שום דבר עד שהאם חוזרת מהתעוררות. הן נתנו לי מבט מוזר שלא אהבתי, כאילו שהן לא מבינות מה הקטע להניק אחרי קיסרי אבל בכל זאת נכתב על העריסה "הנקה מלאה". משם דהרתי להתעוררות, לפגוש אותה. הייתי בהלם כשנכנסתי. היא שכבה על המיטה לבנה כמו הסדין. סיפרה לי שעשתה בריקרדיות והורדות לחץ דם בניתוח בתגובה להרדמה הספינלית - הרדמה בטוחה, אלק.... החזקתי לה את היד הקרה בשתי הידיים שלי וסיפרתי לה כמה התינוק מדהים ונפלא ושברגע שהיא מגיעה למחלקה, היא תוכל לקבל אותו. הצבע התחיל לחזור לה קצת ללחיים. בתשע היא כבר היתה במחלקה ו10 דקות מאוחר יותר, הלכתי והבאתי את הקטן מהצינוקיה מלווה באחות. הפגישה היתה מדהימה ומרגשת. אין לי מילים לתאר. אחרי כמה דקות, החלטנו לנסות הנקה. מדהים היה לראות איך הטבע עושה את שלו כנגד כל הסיכויים. עזרתי לה לחבר את התינוק לשד בתנוחה שאפשרה לה להמשיך לשכב על הגב ובלי לשים אותו על הבטן החתוכה שלה. החיבור המדהים הזה הביא אותי שוב לדמעות. התינוק שלה התגלה כיונק מצטיין כבר מהרגע הראשון. תפס את השד עם קצת עזרה (שהתבקשה רק בגלל התנוחה הבעייתית) וינק כמו גדול. הרגשתי שסגרתי מעגל שבכלל לא ידעתי שהיה עדיין פתוח. כשאני נותחתי בקיסרי עם מאיה ויובל, כל כך רציתי להניק אותם מייד לאחר שהגעתי למחלקה אבל לא היו מוכנים לתת אותם לאיש שלי שיביא אותם. אז לא ידעתי המון דברים שאני יודעת היום ולכן לא דרשתי לקבל אותם כמו שהייתי צריכה. כך ההנקה של יובל התחילה רק בגיל שלושה ימים ועם מאיה הייתי צריכה שבועיים, מדריכת הנקה והרבה מאד זמן של הנקה עם המון קשיים בשביל לתקן את כל הנזקים שגרמו להנקה שלה. חשבתי שהלנל"ק עם שירה ורוני, כולל ההנקה בחדר לידה, השלימו לי חוויה מתקנת אבל היכולת לעזור לחברה כל כך קרובה להניק כל כך קרוב לניתוח סגרה את החוויה סופית. אמנם לא על הגוף שלי, אבל ראיתי במו עיני ועזרתי במו ידי לחבר תינוק לשד האם. החוויה הזו השלימה חתיכה בפאזל שחסר לי. כמובן, כשאנחנו נותנים באהבה למישהו אחר, אנחנו תמיד מקבלים בחזרה. החברה שלי מתאוששת עכשיו ומאושרת כל כך באמהות שלה. אני מרגישה כמו דודה גאה. מקווה שהיא האשה האחרונה שאני מכירה שצריכה לעבור את הסיוט הקיסרי.
על הניתוח של החברה שלי, אחרי שקיבלתי פה כל כך הרבה עצות טובות. יום לפני הניתוח, היא מרימה לי טלפון ומספרת לי שהגיעה לתור שנקבע לה בבית החולים. הרופא שקיבל אותה הודיע לה שהיא לא תוכל לעבור את הניתוח למחרת כי היא עדיין לא בשבוע 38 (לפי החישוב שלה ושל הרופא שלה היא בדיוק סיימה 38) הוא הציע לה לדבר עם רופא ילדים שיסביר לה למה חשוב שלא להוציא את הילד לפני שבוע 38 מלא. היא לא היתה צריכה רופא ילדים. היא מבינה מצויין אבל כעסה בצדק על כך שלא דאגו לחשב את התאריך מראש, כשהזמינו אותה לניתוח באותו היום. משמח לשמוע שעולם הרפואה הגיע סו"ס למסקנה שאין שום סיבה למהר ולהוציא תינוקות מהרחם רק בגלל שיש סיבה לניתוח. חבל שיד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה... כך יצא שהיא נאלצה לנסוע כמעט שעה לכל כיוון סתם... הניתוח נדחה בשבוע והפעם היא הגיעה לבית החולים יום קודם והחליטה שהנסיעה קשה לה מדי והיא מתאשפזת ללילה. כנראה שתחושות של אמא לא משתנות גם כשמדובר בניתוח מתוכנן. אני יצאתי מהבית ביום הניתוח בשעה חמש בבוקר כשאני יודעת שמחכה לי נסיעה של שעתיים בערך. בשעה חמש וחצי היא מתקשרת ומספרת לי שיש לה צירים מ12 בלילה שהתגברו מאד מאד ושוקלים להקדים לה את הניתוח. 10 דקות מאוחר יותר היא מתקשרת ואומרת שמורידים אותה לחדר ניתוח. הצירים כבר ללא הפסקה אבל צוואר הרחם ארוך, סגור, קשה ואחורי (לפחות היה ברור שהרופא שלה צדק ולידה ואגינלית לא היתה אופציה על הרחם המצולק שלה. אני יודעת שזה מאד הרגיע אותה לדעת שהיא הלכה לקיסרי רק בגלל שלא היתה ברירה אחרת). אני הגעתי לבית החולים בשעה שבע כמתוכנן. הילד היה כבר בצינוקיה ושם היתה בדיוק החלפת משמרות. נצמדתי לדלת הצינוקיה כמו עלוקה ובשניה שהיא נפתחה, דהרתי פנימה לראות את הפלא המדהים שנולד. אחרי שגמרתי להתפעל, הודעתי לאחיות שבשום אופן לא יתנו לו שום דבר עד שהאם חוזרת מהתעוררות. הן נתנו לי מבט מוזר שלא אהבתי, כאילו שהן לא מבינות מה הקטע להניק אחרי קיסרי אבל בכל זאת נכתב על העריסה "הנקה מלאה". משם דהרתי להתעוררות, לפגוש אותה. הייתי בהלם כשנכנסתי. היא שכבה על המיטה לבנה כמו הסדין. סיפרה לי שעשתה בריקרדיות והורדות לחץ דם בניתוח בתגובה להרדמה הספינלית - הרדמה בטוחה, אלק.... החזקתי לה את היד הקרה בשתי הידיים שלי וסיפרתי לה כמה התינוק מדהים ונפלא ושברגע שהיא מגיעה למחלקה, היא תוכל לקבל אותו. הצבע התחיל לחזור לה קצת ללחיים. בתשע היא כבר היתה במחלקה ו10 דקות מאוחר יותר, הלכתי והבאתי את הקטן מהצינוקיה מלווה באחות. הפגישה היתה מדהימה ומרגשת. אין לי מילים לתאר. אחרי כמה דקות, החלטנו לנסות הנקה. מדהים היה לראות איך הטבע עושה את שלו כנגד כל הסיכויים. עזרתי לה לחבר את התינוק לשד בתנוחה שאפשרה לה להמשיך לשכב על הגב ובלי לשים אותו על הבטן החתוכה שלה. החיבור המדהים הזה הביא אותי שוב לדמעות. התינוק שלה התגלה כיונק מצטיין כבר מהרגע הראשון. תפס את השד עם קצת עזרה (שהתבקשה רק בגלל התנוחה הבעייתית) וינק כמו גדול. הרגשתי שסגרתי מעגל שבכלל לא ידעתי שהיה עדיין פתוח. כשאני נותחתי בקיסרי עם מאיה ויובל, כל כך רציתי להניק אותם מייד לאחר שהגעתי למחלקה אבל לא היו מוכנים לתת אותם לאיש שלי שיביא אותם. אז לא ידעתי המון דברים שאני יודעת היום ולכן לא דרשתי לקבל אותם כמו שהייתי צריכה. כך ההנקה של יובל התחילה רק בגיל שלושה ימים ועם מאיה הייתי צריכה שבועיים, מדריכת הנקה והרבה מאד זמן של הנקה עם המון קשיים בשביל לתקן את כל הנזקים שגרמו להנקה שלה. חשבתי שהלנל"ק עם שירה ורוני, כולל ההנקה בחדר לידה, השלימו לי חוויה מתקנת אבל היכולת לעזור לחברה כל כך קרובה להניק כל כך קרוב לניתוח סגרה את החוויה סופית. אמנם לא על הגוף שלי, אבל ראיתי במו עיני ועזרתי במו ידי לחבר תינוק לשד האם. החוויה הזו השלימה חתיכה בפאזל שחסר לי. כמובן, כשאנחנו נותנים באהבה למישהו אחר, אנחנו תמיד מקבלים בחזרה. החברה שלי מתאוששת עכשיו ומאושרת כל כך באמהות שלה. אני מרגישה כמו דודה גאה. מקווה שהיא האשה האחרונה שאני מכירה שצריכה לעבור את הסיוט הקיסרי.
