יחפה בשדות1
New member
חייבת לפרוק
מתנצלת מראש על החפירה.
למי שאין כוח לשמוע עוד סיפור על לב שבור מוזמן כבר לסגור את ההודעה..
לא אכפת לי, אבל מרגישה שעוד רגע אני מתפוצצת.
אחרי קשר של כחמש שנים באון אנד אופ.. שניים. הפסקה של חודש. עוד שניים. הפסקה של כחודש. וקצת פחות משנה הקאם באק האחרון.
בתוך כל המערבולת הזאת, מגיל 26.
הכרנו בעבודה. עובדים באותה חברה. מאז שאני מכירה אותו הוא פרוד.מסיבות כאלה ואחרות ובעיקר בגלל הילדים שלו,
הקשר נשאר די סודי. ידוע לברים שלנו ומוסתר מהמשפחות.זה היה הסיכום.
עד שניקח את הקשר צעד אחד קדימה.
אחרי שהגירושים יסתיימו.
בינתיים כל אחד גר בדירתו. ביחד, אבל די לחוד.
אוהבת אותו עד בלי די. כך שהייתי מוכנה לקבל הכל. כמעט.
ולא משנה כמה זמן יקח. מוכנה לחכות.
כי רמת החיבור בינינו היתה כל כך מושלמת. ומה זה משנה כל השאר.
הייתי מאושרת. הכי מאושרת.
לפעמים לא האמתי כמה זכיתי. כמה זה מדהים. כמה זה מציף. כמה קטנות הצרות ולא משנה מה, כי יחד איתו אין משהו שהוא בלתי אפשרי.
אז מה קרה הפעם? או מה קרה בפעמים הקודמות?
מה שקרה, הוא שרציתי יותר.
כמה יותר?
רציתי להיות איתו גם בסופ"שים. גם בחגים. וזה היה בלתי אפשרי כי אלה הימים שהוא עם הילדים.
וסיכמנו מראש. שכל עוד הגירושים לא מסתיימים, הילדים מחוץ לתחום.
לא יכולה להכיר אותם, מה שאומר לא יכולה להצטרף אליהם אף פעם..
ועוד מה שקרה הוא שגם אני רציתי ילדים. לא במתכוון, גם לא בפעם הראשונה שזה קרה.
בפעם הראשונה שנכנסתי להריון, בלי להתייעץ אפילו.. אמרתי שאני רוצה לעשות הפלה.
בלי להתייעץ, כי היה ברור לי מה תהיה תשובתו..
אחרי ההפלה נפרדנו. ושוב חזרנו אחרי.
כשנה אחרי ההפלה הזאת, הוא אמר שדווקא מצטער על כך. והיה שמח אם היינו שומרים אותו. אבל אני זאת שלא נתת אפילו את האפשרות.
לפני קצת יותר מחצי שנה נכנסתי שוב להריון. והפעם, כמעט בת 32 רציתי את היצור הקטנטן הזה.. רציתי את האושר הזה.. רציתי את המתנה הענקית הזאת שהחיים העניקו לי.. ועוד איתו- גבר חלומותי. האיש הזה שגורם לי להרגיש כך כך שלמה, כל כל מושלמת, כל כך אישה..
אושר. טהור.
אמרתי לו שאני רוצה לשמור אותו. שעם כל זאת שהמצב מסביב מעט בעייתי.. אני לא מחפשת שיזדרז עם הגירושים, אבל אשמח שיקרה כמה שיותר מהר.. ואיזה כיף שנהיה משפחה קטנה ומאושרת!
הייתי בעננים!
כמובן שלא התפרצתי בצהלולים מולו, אלה רק הבהרתי את הרצון שלי..
שאלתי אותו מה הוא חושב על כך?
התשובה שלו הייתה: לדעתו הזמן לא כל כך טוב.. והוא מעדיף שנחכה עוד קצת כי הגירושים קרבים.. ומעדיף שנעשה שאת אחרת.
נתחתן. נטייל ואז נעשה ילדודס, כמה שרק ארצה.
מממממממ.... זה לא מה שרציתי, אבל נראה לי מאוד הוגן להתחשב גם בו.. והפלנו גם את ההריון הזה.
מאז הקשר קצת התחיל להתמסמס.. לחץ בעבודה, הלחץ שלי שנהיה ביחד יותר.. הרצון שנבלה יותק (בית קפה פעם בחודש) או רביצה על הספה אצלי או אצלו כבר לא הספיק לי..
(אגב מבחינה כלכלית, אנו יכולים היינו להרשות לעצמנו הכל מבחינת בילויים)
לפני כשלושה שבועות, הוא אמר שאני מלחיצה אותו.. שגם ככה הוא עמוס בעבודה ועוד דברים ושאני לא מבינה או נותנת לו שקט. והוא ביקש הפסקה. יותר נכון פרידה. שהוא אוהב אותי אבל כרגע לא יכול לתת לי את מה שאני מבקשת.
ימים לא פשוטים עברו עלי.. אבל עצם העניין ששמרנו על קשר, נתן לי עוד תקווה שההפסקה הזאת עוד רגע תיפסק ונחזור.
בפעם האחרונה שנפגשנו אצלי בבית(בשבוע שעבר), אמרתי לו שהמצב קצת מבלבל אותי. אם הוא רוצה הפסקה אז שיקח ויתרחק. ואם הוא עוד אוהב אותי ולא רוצה לאבד אותי, אז שנקח את עצמנו בידיים ונתחיל לשקם את מה שהתקלקל לו קצת..
התשובה שלו הייתה שהוא לא יודע אם הוא עוד אוהב אותי..
אחרי ששמעתי את זה, לא יכולי להוציא עוד שום מילה מהפה.. והוא הלך. פשוט קם. אמר לילה טוב. והלך.
זהו..
ואני מרגישה שעוד שניה אני משתגעת.
אני לא מכירה את עצמי רוצה להכיר.
הוא היה החצי שלי. חיים שלי. אהבה שלי.
הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהתעוררתי והאחרון כשנירדמתי.
ותבינו, אני לא איזו בחורה רומנטית, לא מישהי ששומעת מנגינות ברקע כשמישהו אומר לה שאוהב אותה..
ולא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה.. אבל זה פשוט בלתי אפשרי..
לא חשבתי שהלב באמת יכול לכאוב פיזית. ממש כאב. אמיתי. זה לא הגיוני..!!
לא מצליחה לחשוב עליו. לא מצליחה להתרכז. לא מעניין אותי כלום. אם אני לא בעבודה, אני פשוט מתחפרת לי במיטה ומקווה להירדם מהר בלי לחלום עליו.. וכך זה כבר כמה ימים.
אלוהים, זה כל כך קשה. איך מפסיקים את הכאב הזה?
מתנצלת מראש על החפירה.
למי שאין כוח לשמוע עוד סיפור על לב שבור מוזמן כבר לסגור את ההודעה..
לא אכפת לי, אבל מרגישה שעוד רגע אני מתפוצצת.
אחרי קשר של כחמש שנים באון אנד אופ.. שניים. הפסקה של חודש. עוד שניים. הפסקה של כחודש. וקצת פחות משנה הקאם באק האחרון.
בתוך כל המערבולת הזאת, מגיל 26.
הכרנו בעבודה. עובדים באותה חברה. מאז שאני מכירה אותו הוא פרוד.מסיבות כאלה ואחרות ובעיקר בגלל הילדים שלו,
הקשר נשאר די סודי. ידוע לברים שלנו ומוסתר מהמשפחות.זה היה הסיכום.
עד שניקח את הקשר צעד אחד קדימה.
אחרי שהגירושים יסתיימו.
בינתיים כל אחד גר בדירתו. ביחד, אבל די לחוד.
אוהבת אותו עד בלי די. כך שהייתי מוכנה לקבל הכל. כמעט.
ולא משנה כמה זמן יקח. מוכנה לחכות.
כי רמת החיבור בינינו היתה כל כך מושלמת. ומה זה משנה כל השאר.
הייתי מאושרת. הכי מאושרת.
לפעמים לא האמתי כמה זכיתי. כמה זה מדהים. כמה זה מציף. כמה קטנות הצרות ולא משנה מה, כי יחד איתו אין משהו שהוא בלתי אפשרי.
אז מה קרה הפעם? או מה קרה בפעמים הקודמות?
מה שקרה, הוא שרציתי יותר.
כמה יותר?
רציתי להיות איתו גם בסופ"שים. גם בחגים. וזה היה בלתי אפשרי כי אלה הימים שהוא עם הילדים.
וסיכמנו מראש. שכל עוד הגירושים לא מסתיימים, הילדים מחוץ לתחום.
לא יכולה להכיר אותם, מה שאומר לא יכולה להצטרף אליהם אף פעם..
ועוד מה שקרה הוא שגם אני רציתי ילדים. לא במתכוון, גם לא בפעם הראשונה שזה קרה.
בפעם הראשונה שנכנסתי להריון, בלי להתייעץ אפילו.. אמרתי שאני רוצה לעשות הפלה.
בלי להתייעץ, כי היה ברור לי מה תהיה תשובתו..
אחרי ההפלה נפרדנו. ושוב חזרנו אחרי.
כשנה אחרי ההפלה הזאת, הוא אמר שדווקא מצטער על כך. והיה שמח אם היינו שומרים אותו. אבל אני זאת שלא נתת אפילו את האפשרות.
לפני קצת יותר מחצי שנה נכנסתי שוב להריון. והפעם, כמעט בת 32 רציתי את היצור הקטנטן הזה.. רציתי את האושר הזה.. רציתי את המתנה הענקית הזאת שהחיים העניקו לי.. ועוד איתו- גבר חלומותי. האיש הזה שגורם לי להרגיש כך כך שלמה, כל כל מושלמת, כל כך אישה..
אושר. טהור.
אמרתי לו שאני רוצה לשמור אותו. שעם כל זאת שהמצב מסביב מעט בעייתי.. אני לא מחפשת שיזדרז עם הגירושים, אבל אשמח שיקרה כמה שיותר מהר.. ואיזה כיף שנהיה משפחה קטנה ומאושרת!
הייתי בעננים!
כמובן שלא התפרצתי בצהלולים מולו, אלה רק הבהרתי את הרצון שלי..
שאלתי אותו מה הוא חושב על כך?
התשובה שלו הייתה: לדעתו הזמן לא כל כך טוב.. והוא מעדיף שנחכה עוד קצת כי הגירושים קרבים.. ומעדיף שנעשה שאת אחרת.
נתחתן. נטייל ואז נעשה ילדודס, כמה שרק ארצה.
מממממממ.... זה לא מה שרציתי, אבל נראה לי מאוד הוגן להתחשב גם בו.. והפלנו גם את ההריון הזה.
מאז הקשר קצת התחיל להתמסמס.. לחץ בעבודה, הלחץ שלי שנהיה ביחד יותר.. הרצון שנבלה יותק (בית קפה פעם בחודש) או רביצה על הספה אצלי או אצלו כבר לא הספיק לי..
(אגב מבחינה כלכלית, אנו יכולים היינו להרשות לעצמנו הכל מבחינת בילויים)
לפני כשלושה שבועות, הוא אמר שאני מלחיצה אותו.. שגם ככה הוא עמוס בעבודה ועוד דברים ושאני לא מבינה או נותנת לו שקט. והוא ביקש הפסקה. יותר נכון פרידה. שהוא אוהב אותי אבל כרגע לא יכול לתת לי את מה שאני מבקשת.
ימים לא פשוטים עברו עלי.. אבל עצם העניין ששמרנו על קשר, נתן לי עוד תקווה שההפסקה הזאת עוד רגע תיפסק ונחזור.
בפעם האחרונה שנפגשנו אצלי בבית(בשבוע שעבר), אמרתי לו שהמצב קצת מבלבל אותי. אם הוא רוצה הפסקה אז שיקח ויתרחק. ואם הוא עוד אוהב אותי ולא רוצה לאבד אותי, אז שנקח את עצמנו בידיים ונתחיל לשקם את מה שהתקלקל לו קצת..
התשובה שלו הייתה שהוא לא יודע אם הוא עוד אוהב אותי..
אחרי ששמעתי את זה, לא יכולי להוציא עוד שום מילה מהפה.. והוא הלך. פשוט קם. אמר לילה טוב. והלך.
זהו..
ואני מרגישה שעוד שניה אני משתגעת.
אני לא מכירה את עצמי רוצה להכיר.
הוא היה החצי שלי. חיים שלי. אהבה שלי.
הדבר הראשון שחשבתי עליו כשהתעוררתי והאחרון כשנירדמתי.
ותבינו, אני לא איזו בחורה רומנטית, לא מישהי ששומעת מנגינות ברקע כשמישהו אומר לה שאוהב אותה..
ולא חשבתי שיהיה לי כל כך קשה.. אבל זה פשוט בלתי אפשרי..
לא חשבתי שהלב באמת יכול לכאוב פיזית. ממש כאב. אמיתי. זה לא הגיוני..!!
לא מצליחה לחשוב עליו. לא מצליחה להתרכז. לא מעניין אותי כלום. אם אני לא בעבודה, אני פשוט מתחפרת לי במיטה ומקווה להירדם מהר בלי לחלום עליו.. וכך זה כבר כמה ימים.
אלוהים, זה כל כך קשה. איך מפסיקים את הכאב הזה?
