חייבת לשתף אותכם

[נעממהה]

חייבת לשתף אותכם

בהמשך למה שאמא לה3 כתבה על ימים שאין כוח ללכת לעבוד ולאמן, ועל ימים שאתה יודע שיש לך עוד כל כך הרבה דברים לעשות. אבל עם הרבה אופטימיות.... ימי חמישי אצלי הם כאלה. תמיד. אני חוזרת הביתה מבי"ס בשעות אחה"צ, צריכה ללכת לאמן שעתיים וחצי ואז יש גם אימון שלי שעה. אח"כ אני עוד צריכה לנקות את הבי"כ (בית כנסת) ביישוב. עוד שעתיים עבודה. כל זה אחרי שבוע שלם, לא פלא שמגיעים לשבת מפורקים, אה? זה גם מייאש מראש, כל יום חמישי בבוקר אני רק רוצה שיהיה מחר... כמו שאתם יודעות, היום היה יום חמישי. הוא התחיל די מעצבן, איחרתי, היה לחוץ וכו', בנוסף עוד הקדימו לי את הניקיון ללפני האימון. למי יש כוח ללכת אחרי זה לעבוד עוד?????? אבל היה פשוט כיף!!!!!!! אתם לא מתארות לעצמכן! גם בקבוצות בהן אני מאמנת היה מספק וכיף- אתם מכירות את זה שאתם עובדות עם בת מלא מלא זמן על איזה תרגיל ובסוף משהו מקליק לה והיא תופסת אותו? היתה לי היום מישהי כזאת! איזה שמח.. סתם כדי להמחיש- אני לא יודעת אם ראיתם את הסרטון הזה כבר, אבל הוא ממחיש בצורה הכי טובה את העניין הזה של להצליח אלמנט בפעם הראשונה (גם אם זה רק רגל רגל לאחור ולא בורג) : http://www.youtube.com/watch?v=h1chDDIwep8&feature=player_embedded חמודים.. והאושר שלה פשוט שווה הכל.. באחד הבלוגים שראיתי היה קישור לסרטון הזה והכותרת הייתה- why we coach kids …אין מה להוסיף. חוץ מזה שגם בקבוצה שבה אני מתאמנת היה טוב! האם אי פעם הצטערתי שיש לנו קבוצה מעורבת גדולות-קטנות? לא נראה לי... יש לזה יתרונות עצומים אם יודעים להתעסק עם זה ברגישות ובהצלחה.... זה גם יוצר מצבים מצחיקים בקיצור, יש לנו תחרות מתנסים עוד מעט, ואני עוזרת לבנות בקבוצה להתכונן אליה (בעצמי אני לא יכולה להשתתף...).. אחת הבנות היותר מוכשרות וקטנות אצלנו הייתה ממש מבואסת.. "אין לי כוח להתחרות", "אני לא יודעת" וכו' וכו'... עשיתי לה שיחת מוטיבציה קצרה תוך כדי מתיחות בפיסוק, עוד כמה סלטות על הקפצית... ועד סוף השיעור כבר היינו כולנו (כולל המאמנת) מחורפנות לחלוטין... אז כשיש לכם ימים עמוסים, קשים, מעצבנים, לחוצים, עייפים, או סתם ימים שקמתם בהם על הצד הלא נכון ואין לכם כוח לכלום ולעבודה ביניהם.. תחשבו על זה שיהיה טוב, שאולי תחזרו אפילו עם יותר כוחות ושגם אם לא, בסוף עוברים ליום הבא... ותודה על הסבלנות שהייתה למי שהגיעה עד כאן לקרוא את זה

 

[אמא לה3]

איזה סרטון מקסים!!!!!

העבודה שלי כמאמנת היא קשה, עבודה פיסית מאוד, אני שומרת, עוזרת מדגימה, מלמדת, מחנכת, מטפלת...וזה לא נגמר, הרשימה היא ארוכה, אבל אין, פשוט אין על ההרגשה שילדה מצליחה לעשות תרגיל בפעם הראשונה, יש לי מתעמלת מקסימה, ילדה בכיתה ג', גבוהה, גמלונית, לא גמישה בכלל וגם..לא חזקה, מתחילת השנה היא מנסה עמידות ידיים, מנסה ולא מצליחה להניף את שתי הרגליים באויר, עם שמירה היא מצליחה, אבל בלי, פשוט כלום, נמרחת על הריצפה. היום, בפעם הראשונה, היא הצליחה עמידת ידיים מושלמת!!!! כל כך התלהבתי עד שעצרתי אותה בעמידת הידיים והודעתי לה שאני פשוט לא נותנת לה לרדת, אני כל כך נהנית לראות את הגוף המוחזקה ואת המתיחה שפשוט נהנתי מכל רגע, אושר גדול. בשביל רגעים כאלה שווה להגיע אפילו עם העייפות, עם המתחים. וסתם קוריוז, היום באחת הקב', מתעמלת אחת עשתה הכל "בלי חשק", לא הרימה ידיים לפני אלמנטים ועשתה אלף ואחד פרצופים, בסוף נמאס לי ולקחתי אותה לשיחה (היא בכיתה ה'), וכששאלתי אותה למה היא עושה פרצופים בכל דבר היא ענתה לי תשובה "כי למתוח ידיים ורגליים באלמנטים זה פשוט פטטי", ככה בדיוק במילים האלה, מוזרה לא?

 

[Tammie]

בקשר לקוריוז שלך...

הייתה לי מתעמלת כזאת פעם, לא הבינה למה צריך לעשות הכל יש ומתוח- מה זה משנה? ומה קרה לה בסוף? היא הגיעה לקפוארה. האמת היא שחשבתי שזה בדיוק תפור עליה, היא משוגעת קצת ואהבה לעשות שטויות, ושם אף אחד לא יגיד לה לעשות פויינט...

 

[אמא לה3]

קפואירה זה נהדר

לבנות כאלה, רק שלדעתי יש לה בעייה אחרת...היא פשוט לא אוהבת להתאמץ...נשבעת לך שחשבתי לעצמי היום "מה לעזאזל היא עושה פה? לא מרוצה משום דבר וכל האימון רק פרצופים"

 

[נועה חורש]

היא לא מוזרה

המתעמלת צודקת, למי שלא מבין את המהות, זה באמת יכול להיראות פתטי להרים ידיים ולמתוח אצבעות. אני חושבת שיש צורך להסביר למתעמלות למה אנחנו מרימים ידיים ומותחים אצבעות בתרגילים. להסביר את חשיבות האסתטיקה שבהתעמלות ואת המהות שלה. להסביר שלכל תרגיל יש מרכיבים טכניים, ומרכיבים אסתטיים. כשרוצים לבצע תרגיל בשלמותו יש לשים לב לשני המרכיבים. הרבה פעמים, כשמתעמלות יחסית מתחילות, רוצות להדגים למשל עמידת ידיים או גשר מול חברים שלהן שהם לא בהתעמלות, הן מדגימות בלי למתוח פוינט ולהרים ידיים. כי אם יבצעו את התרגיל "עם כל המאניירות" אז יגידו עליהן שהן "מתלהבות"... כולה עושות עמידת ידיים ומתלהבות כאילו הן אלופות הארץ. ואנשים שלא בהתעמלות גם ככה לא מבינים ולא שמים לב אם הרמת ידיים בסוף או לא, אז למה. יש קטע כזה אצל בני נוער. בד"כ עם הזמן שבעיסוק בהתעמלות, הן כבר מתרגלות לבד לעשות רק ככה, ואין מצב שיעשו ע.ידיים בלי פוינט.

 

[נועה חורש]

תודה על השיתוף, נעמה

אני מרגישה שאני מזדהה איתך... וגם אצלי דווקא ימי חמישי עמוסים, עם עבודה (לא בהתעמלות) מהבוקר עד אחה"צ, ניקיונות (ועוד עכשיו לקראת פסח, בכלל...), לימודים, ובערב יש לי אימון החלקה אומנותית על הקרח- שאליו אני מגיעה פשוט גמורה- ומסיימת אותו מלאת אנרגיות חיוביות!!! ואני זוכרת היטב גם את התקופות שהייתי בגילך, למדתי בבי"ס עד הצהריים ואז הלכתי לאמן ואז היה את האימון שבו אני התעמלתי (לנקות בית כנסת זה אף פעם לא נדרשתי... למה את צריכה לנקות את בית הכנסת??), ואני זוכרת עד היום כמה שזה היה קשה ומתיש, כל פעם כמעט נשברתי... ובתקופה שאחרי הצבא, כשלמדתי בבוקר ואז אימנתי כל אחה"צ, ואח"כ כשלימדתי כל בוקר בבי"ס ומיד אח"כ רצתי לאמן בחוגים... הרגשתי שאני מלמדת 14 שעות ביום עמידות ידיים... כל יום... והמתעמלות האלה שבאות אלייך עם "אין לי כוח להתחרות"... "לא בא לי להופיע"... - זה, אני חייבת להודות, הייתה החולשה שלי. את זה הכי שנאתי שהמתעמלות עושות לי. כל הזמן התפללתי, רק לא זה, רק לא זה... אני מסוגלת להתמודד עם מצבי רוח של מתעמלות, עם ביקורתיות יתר, עם הפרעות אכילה, עם חוסר בטחון, עם פרפקציוניזם, עם שנאה עצמית שלהן, עם פחדים וחרדות כאלו ואחרים- אבל עם "אני לא רוצה להופיע" תמיד היה לי הכי קשה להתמודד... בד"כ ויתרתי- מי שלא רוצה- לא צריך. סוד קטן- גם אני כמתעמלת שנאתי הופעות ותחרויות- ועשיתי את אותו דבר למאמנת שלי (אמא לה3 הייתה המאמנת שלי...), איך שנאתי את התקופה הזאת באימונים שמתכוננים לתחרות או למופע... והנה אח"כ, כשפרשתי מההתעמלות וחזרתי שוב, הפעם אצל מאמנת אחרת במקום אחר, חוויתי חוויה מתקנת, הופעתי והתחריתי בכיף ועם המון מוטיבציה! וגם כמאמנת נתתי לבנות שלי הרבה הופעות ותחרויות קטנות- וזה הלך ממש בכיף, לא כמו שדמיינתי את זה כשהייתי מתעמלת... אני מאוד מעריכה בנות כמוך, שלוקחות ברצינות גם את הלימודים וגם את ההתעמלות, ויודעות לשלב ביניהם וגם לשמור על שפיות ועל אופטימיות- זה ממש אבל ממש לא פשוט, ולא כל אחת יכולה. כל הכבוד לך! המחשבה של לחשוב שיהיה טוב, ויצטברו כוחות, וגם אם לא- אז יש עוד יום- זה משהו שאני הולכת לאמץ לעצמי. כי לפעמים אני סתם מוותרת לעצמי הרבה פעמים כי אין לי כוח, וחבל. טוב, אני לא מאמינה שסיפרתי את כל זה, זה משהו שלא סיפרתי לאף אחד אף פעם...

 

[נעממהה]

הכנות להופעות זה באמת חולשה...

שנאתי את זה בעיקר כי לא מתאמנים כמו שצריך. הרגשתי שזה פשוט בזבוז זמן. עם ההופעה עצמה דרך אגב ממש אין לי בעיה- מלא אדרנלין... ולגבי המתעמלת הזו, היא לא סתם אחת! זאת אחת הבנות היותר מוכשרות שראיתי!!! ואיזה נתונים- היא תאומה, אז היא יחסית קטנה בגודל, גמישה ויותר מהכל- חזקה!!! היא הגיעה אלינו כשלא התעמלה אף פעם, ותוך פחות משנה הצליחה לעלות בכוח לעמידת ידיים מזווית חופשית! אני לא אמשיך עם רשימה של כל ההשגים שלה... היא גם בדרך כלל לא מהמתבכיינות, אז כנראה זה סתם היה רגע של חולשה. לוותר לה על תחרות היה יכול להיות פשוט פשע... ולשאלתך על הבית- כנסת, זה פשוט עבודה שהציעו לי, זה הכל. די סיוט, אבל מה לא עושים בשביל לעבוד? שמחה שהצלחתי לעורר משהו.. שבוע טוב!

 

[נועה חורש]

אז עכשיו אני בכלל מורידה בפנייך את הכובע...

אם בנוסף לכל את גם עובדת, אז בכלל, את סופר-וומן. יש מה ללמוד ממך... זה מעולה שלא ויתרת למתעמלת ההיא על התחרות. אני חושבת שלא צריך לוותר לאף אחת. אבל בפועל אני מוותרת הרבה פעמים, אולי כי אין לי כח להתמודד עם המתעמלת, ואני בעצם מוותרת לעצמי, אבל מי שמפסידה פה זאת המתעמלת, וזה נורא חבל...