חייבת לשתף

[gezer5]

חייבת לשתף../images/Emo5.gif

יש לי סבתא מדהימה ( לפחות עד לפני שנתיים) בת 87 שחלתה באלצהיימר ולפני שבוע היא נפלה ושברה את עצם הבריח. כיוון ששתי בנותיה היו בחו"ל ובבית אבות לא חשבו לנכון לשלוח אותה לצילומים , נסענו אני ובת דודתי לתל השומר לעבור עם סבתא את כל הבאלגן הזה. היא מבחינתה כואב לה נורא ולא מבינה בכלל מה קורה מסביבה חוץ מלזהות את שתי נכדותיה. לוחצים לה , מרימים אותה, מסובבים אותה, מרעישים לה והשעה כבר 23:00 בלילה ( היא לא מצליחה להחזיק את העניים פתוחות) מה רציתי להגיד בכל זה?? שאני לא כלכך רוצה ללדת או שיהיו לי ילדים, כי אני מפחדת שזה יעצור לי את החיים שלי שגם ככה הם לא מי יודע מה אבל כשהייתי עם סבתא חשבתי לעצמי אם אי פעם בכלל תעבור לי מחשבה לעשות ילד זה יהיה רק בגלל הסיבה הזאת - של זיקנה וחוסר אונים לבדך בביה"ח כשהיד שבורה לך. אתם חושבים שזה אגואיסטי? או שזה באמת עצוב לעבור את הזקנה לבד? דעתכם..............

 

[Anathema Device]

מחשבות שהעלית לי

לפני מספר חודשים היתה חגיגת יומולדת לסבא שלי. אז אירגנו לו אירוע עם כל הילדים והנכדים ונין אחד שבדרך, והיתה תכנית אומנותית שבוצעה ע"י הילדים והנכדים ואפילו ילד אחד שהיה חבר של אחד הנכדים. החבר שלי לאחר מכן דיבר על איך שהוא נראה מאושר עם כל המשפחה שהוא יצר ואיך הוא היה רוצה להיות כך בגיל הזה. אחר כך הוא תיקן - הוא היה רוצה להיות עם משפחה גדולה בגיל הזה, אבל לא רוצה את הבאמצע, את הלהשקיע. אני חושבת שהסיכום היה שאולי יום אחד אימוץ (כשתהיה את המוכנות להשקיע, גם מצידו וגם מצידי), אבל לא עכשיו. לי, אישית, החגיגה הזאת לא העלתה רגשות דומים. אולי כי אני במילא לא מרגישה נוח באירועים המוניים כאלו. כשאני חושבת על הזיקנה, אז דבר ראשון אני לא רואה אותה בתור מחלה. מחלות יכולות להגיע בכל שלב של החיים (נכון שבסיכויים יותר גדולים ככל שעובר הזמן), והדוגמאות מבית מראות לי מודלים שונים ומשונים. דבר שני, אולי אהיה לבד, ואולי לא. מהניסיון שלי גם כשיש משפחה גדולה זה לא ביטוח נגד בדידות. ההשוואה הכי קרובה שאני יכולה להגיע אליה היא לערים גדולות שדווקא בהן האנשים יותר בודדים. יכול להיות שקרבת ילד-הורה היא יותר מזה, אבל שמעתי על דוגמאות נגדיות, וראיתי דוגמית נגדית. אני לא הייתי בונה על זה. ראיתי דיונים בפורום הזה על הזקנה, היו שאמרו שהחברותיות של הבנאדם היא זו שתקבע אם היא תהיה לבד או לא, בין אם תהיה משפחה או רשת חברים. אני לא מתכננת כלום. לא בונה על כלום. אולי אהיה לבד ויהיה לי רע, ואולי יהיה לי טוב, ואולי לא אהיה לבד ויהיה לי טוב או רע, אבל כשאני חושבת על להביא ילד לעולם הזה המחנק מטפס לו בגרון.

 

[gezer5]

זה העניין

שהמחנק עולה לי , מטפס לי ותופס לי את הגרון אצלנו המשפחה היא ממש קטנטונת ( כמו כל האשכנזים:2 +כלב) ואנחנו כלכך אוהבים ונותנים ועוזרים שלא נראה לי שמישהו יגיע לשלב כמו סבתא ולא יסתכלו עליו ומצד שני כל מה שאמרת כלכך נכון שאני מבולבלת (מה אני אביא ילד רק כדי שיטפל בי כשאהיה זקנה?)

 

[MazeE]

חייבת גם לשתף...../images/Emo7.gif

נראה לי שאנצל את השרשור שלך במקום לכתוב פתיח חדש. הוא טוב לשתינו... הבעיה שהעלת פה היא לא פשוטה ולמעשה אני מתמודדת או יותר נכון לומר מנסה להתמודד עם דילמות לא פשוטות יותר בלשון המועטה בחיי היומיום שלי. עד כדי שזה מביא אותי לדכדוך נפשי ולתסכול עמוק. זה מתחיל בהחלטה שלי לא להביא ילדים לעולם כי ברור לי שכל מצב כזה הוא החלטה אגואיסטית, ולכן החלטתי להמנע מכל מעשה אגואיסטי שאעשה שעלול לפגוע בילדיי גם אם אתקל בקשיים כתוצאה מכך והיה ברור לי לחלוטין שזה לא יהיה קל בכלל. כמו שאת מתארת לעצמך, או אולי אפילו חווה, הלחצים מצד כל העולם חוגגים (אני מזרחית במקור ואין מושג כזה בכלל לא להביא ילדים). בכל הזדמנות אני שומעת מצד אימי "נו, מתי תשמחי אותי? את רוצה שאבוא לחתונה שלך על כסא גלגלים? עם פרצוף מקומט? את רוצה שכשתביאי ילד אני כבר לא אוכל לזוז? אז יאללה - שמחי אותי!" אגב האמא זו רק דוגמא, יש משפטי מחץ מצד כל המשפחה המורחבת שלי (מורחבת בלי עין רעה!) אז זו דילמה ראשונה- איך מתמודדים עם משפחה כזו כשאי אפשר בכלל לספר לאיש מה עובר לך בראש. אם רק היו יודעים היו מתפחלצים. לחץ שני כמובן והוא לא קטן בכלל - הזמן. כן הזמן עושה את שלו, עם כל הקושי בהחלטה אני צריכה למצא מישהו שיהיה מוכן ללכת איתי עם ההחלטה הזו ולשתף איתו את חיי- טרם נמצאה האבדה. השלישי- החבר לשעבר.בגללו ובזכותו הבנתי שאני לא יכולה להניח מאחוריי את ההחלטה האמיצה שעשיתי. למה? כשנפגשנו והתחלנו לצאת הרגשתי חייבת לספר לו על "התוכנית לעתיד" שלי, וכמובן שהוא קיבל את זה בהלם מוחלט, אבל החלטנו שנזרום עם זה ונראה לאן זה יוביל אותנו. בשלב מאוחר יותר, הגעתי לנקודת שבירה שבה הבנתי שאני לא מסוגלת נפשית לוותר על העמדה שלי בהחלטה הקשה הזו, ואני גם לא ממש רוצה לגרום למישהו לוותר על הקמת משפחה בשבילי כי בסופו של דבר הוא יהיה מתוסכל. בשלב זה נפרדנו. הוא חזר לחיי לפרקים , ולאחרונה החליט שטוב לו איתי וכאן הוא נשאר בינתיים. הוא ניסה להביא את עצמו להתפשרות דו צדדית- הוא מצידו מוותר על חלום המשפחה הגדולה, ואני אמורה להסכים להבאת ילד אחד מזרעו שלו. כמובן שלילד אחד גם לא התפשרתי. בקיצור תסבוכת אחת שלמה שאין לי מושג איך מתמודדים איתה. כמו יום זה, ישנם ימים רבים בהן אני אובדת עצות ומתפללת שישועה תבוא משמיים. הלואי ולמישהי מכם התשובה, אבל הנושא בהחלט לא פשוט. אהה, גם נורא חשוב לציין שאני מאוד אוהבת ילדים וכמובן שהייתי שמחה לילדים משלי בנסיבות מתאימות יותר. אני מקווה בשבילך ובשביל רבות כמותינו, שנמצא את הדרך המתאימה. בהצלחה!

 

[womandl]

התשובה תבוא רק ממך.

 

[אני מי שאני]

ההסטוריה מלאה בנסיבות לא מתאימות

ואף פעם (כמעט

לא מצאתי שהיו נסיבות מושלמות לעשות או לחדול מעשות משהו. העולם היה תמיד "מחורבן", "נפלא", וכל מה שבאמצע. מה שנשאר [לדעתי] - זה להקשיב לאמת הפנימית שלך ולא לפחד מהעולם. ובנוסף - לא לפחד לשנות את דעתך (אבל רק מבפנים - אלה הם חייך והם שלך בלבד!): קוראים לזה "התפתחות".

 

[nati022]

הכל תלוי בחינוך

 

[מאריונת]

הי

האם ראית שהיה פה שירשור דומה באוקטובר (אהבתי בעיקר את מה ש gertrude כתבה. תקראי.)? כמה ימים אחרי זה היה עוד שירשור בנושא (נדמה לי שמלח השמיים פתח אותו), אבל לא מצאתי אותו. זה באמת נושא מאד מפחיד, להזדקן ערירי (כמו שאמרתי בשירשור אחר אתמול, עבדתי עם קשישים בודדים וזה היה קורע לב).

 

[Cat79]

חייבת לשתף בעצמי

משפחה אשכנזית קרה, זה מה שאנחנו. לסבתא שלנו ז"ל 4 נכדות: 2 מנישואין ראשונים של האבא ואני ואחותי. את אמא שלנו ז"ל היא לא אהבה וכפועל יוצא גם אותנו היא לא אהבה כי לא "חונכנו נכון". שתי הנכדות שהיא כן אהבה אפילו לא טרחו להגיע להלוויה מחו"ל. אני ואחותי הקטנות כמובן שלא שמנו עליה ממש. אבי בן יחיד. היא לא סבלה ילדים קטנים. זה כנראה תורשתי כי גם אבא שלי כזה וגם אני. אחרי מותה של אמנו שהותירה אותנו עם אבא שלנו אדם מבוגר בן 70 ניצול שואה ומאד תלותי וקשה, החלטתנו אני ואחותי שאנחנו שולחות את אבא שלנו לחו"ל לשתי אחיותנו הגדולות שהן יטפלו בו (הוא לא צריך טיפול פיזי חס וחלילה רק שיתמודדו אם אופיו הקשה), לא עבר חודש וחצי מאז הנסיעה ואתמול כבר קיבלנו טלפון שהן לא מסוגלות יותר והוא נשלח ארצה. נכון שזה נשמע מגעיל אבל זאת המציאות שאנחנו חיות בה עכשיו. הבאתי את הסיפור רק להראות שרשור של הורים וילדים. אני אישית חושבת שכל עוד אני עם בעלי שנינו נסתדר אם לא אמות לפניו אז אני אשים את עצמי בבית אבות וזהו. זאת לא סיבה להביא ילדים.

 

[gezer5]

צודקת

וזה בדיוק העניין שהעלתי האם אני צריכה להרגיש חרא על זה שאני לא רוצה ילדים ורק כשסבתא שלי שוברת את היד אני מרגישה שיש לה מזל שיש אותנו? ואז מה יהיה כשאני יהיה זקנה בת 90 שלא מבינה מה הולך מסביבה והיד שלה נשברה, ברור שזאת לא סיבה לעשות ילדים אבל זה מעלה מחשבות

 

[אני מי שאני]

אני מבקשת להדגיש:

להביא ילדים לעולם "כדי שיטפלו בך לעת זיקנה" זו נצלנות ממדרגה ראשונה! אין מצב שילד ייווצר על מנת לשרת מישהו אחר מלבד את עצמו! עם טיעון כזה עוד תוצדק הולדת ילדים על מנת שישמשו בנק איברים להחלפה...ברררררררר.... לי עצמי יש ילדים, והבאתי אותם לעולם מתוך צורך אגואיסטי להמשכיות - הבטוחה הכי נפוצה לחיי נצח...

 

[אני מי שאני]

ואני רוצה להוסיף

אני מאמינה בזכותו של כל אדם לממש את עצמו ואת הפוטנציאלים הגלומים בו, וזה כמובן כולל את בני האדם שאני עצמי גרמתי להיוולדם. בעיני זהו היופי: גם יצא ממני וגם כלכך עצמו.

 

[SaraGubits]

מסכימה, ורציתי להוסיף

שהטיעון על האגואיסטיות הוא לא רלוונטי בכלל. אפשר לטעון שמביאים ילדים לעולם ממניעים אגואיסטיים שיהיה מי שיאכיל אותך בימי הזקנה אבל מצד שני אפשר לטעון שלא מביאים ילדים לעולם ממניעים אגואיסטיים שלא רוצים ילדים לטפל בהם, ולא רוצים לעבוד קשה להשקיע בהם. כך שהמילה 'אגואיסטיות' נהפכה למשהו מוקצה בבחינת המיאוס. כשם שמי שלא בא לו על ילדים, אין בזה שום רע שמישהו מביא ילדים כדי שתהייה לו משפחה חמה ואוהבת לכל החיים. לא סתם רובינו מתחתנים ו... אין פורום של: גברים שלא רוצים להתחתן או נשים שלא רוצות להתחתן. אף אחד לא אוהב להיות לבד. אז נגיד שגם הנישואים זה ממניעים אגואיסטיים? אז נגיד שגם לאכול זה ממניעים אגואיסטיים? כבני אדם יש לנו צרכים נורמלים. כל אחד שונה והצרכים השונים שלו. הגיע הזמן שנזרוק מהחלון את המילה הזאת, אגואיזם לנבובה מכל משמעות

 

[gezer5]

וואלה

אני מסכימה עם מילותייך וחבל שאין פורום אנשים שלא רוצים להתחתן כי גם על זה יש לי מה להגיד

 

[gezer5]

טוב גם זאת נצלנות

" אני מעוניינת בהמשכיות" לי אישית לא איכפת מהמשכיות , במיילא אני מתה ולא יכולה להשאר לראות את השושלת ככה שמבחינתי זאת ממש לא סיבה בקשר לנצלנות של זיקנה אני גם חושבת ככה אבל הרגשתי צורך לשתף ברגשות

 

[אני מי שאני]

"הצורך האגואיסטי להמשכיות"

נובע מתוכי בעוד כמה תחומים. כמו למשל התחום המקצועי בו בחרתי לפעול, וליצור סביבה פיזית שתאריך ימים אחרי... היה לי צורך "להשאיר שריטה בהיסטוריה". לעשות משהו שייזכר ויוערך גם אחרי שאני פיזית לא אהיה. הצורך הזה התעורר בי בראשית נעורי, ולא עצרתי לחַשב לשם מה לי כל זה. הצורך בילדים היה רק חלק מהמכלול. וחוצמזה - צודקים כל אלה שאומרים שכל פעולותינו הינן אגואיסטיות, אפילו פעולות ההישרדות הפשוטות ביותר. ואצלי אגואיסטיות אינה מילה גסה: מי יהיה אחראי לך ולרווחתך אם לא את עצמך???