חייבת עצה ../images/Emo10.gif
חגית שלום! (אם יש עוד אנשים שמעוניינים לייעץ, אני אשמח לשמוע...) אני הילדה הקטנה בבית. יש לי עוד שני אחים גדולים, כשהאמצעי בסביבות גיל 35. מאז ומתמיד הוא היה "הכבשה השחורה" של הבית, הוא היה ילד קצת מופרע (לדעתי הייתה לו הפרעת קשב וריכוז שלא טופלה כשהוא היה צעיר) ועשה הרבה בלגן. הוא היה בורח מבי"ס, עושה להורים שלי את המוות, והם מצידם ניסו לעשות כל שביכולתם כדי להחזיר אותו למוטב. הבעיה היא שההורים שלי אנשים פשוטים, ודרך ההתמודדות שלהם לא הייתה לשלוח אותו לייעוץ (המילה הזו לא הייתה קיימת בלקסיקון שלהם בכלל) אלא לצעוק עליו ואפילו מדי פעם להכות אותו. יצא לנו לדבר על זה לפני הרבה שנים והבנתי ממנו שמאז ומתמיד הייתה לו הרגשה של קיפוח, שלא נתנו לו מה שהגיע לו וכו'... ולפני כמה שנים הוא הלך למטפלת כלשהי, לא הבנתי כל כך איזה סוג של מטפלת היא אבל בטוח לא פסיכולוגית או פסיכיאטרית... (לא מישהי שהוסמכה לזה על ידי מוסד מוכר בואי נגיד ככה...). בכל מקרה, היא הציפה אצלו את כל הדברים האלה, את כל הרגשות האלה של הקיפוח, ואת הרגשות שנעשה לו עוול, שהיכו אותו וצעקו עליו ולא עזרו לו כשבעצם ההתנהגות שלו בתור ילד הייתה זעקה לעזרה. הדברים האלה החלו לצוץ לאחרונה, ואני מרגישה שהוא רוצה לדבר על זה עם ההורים שלי. הבעיה היא שההורים שלי נפגעים מכל טיפת ביקורת על דרך החינוך שלהם, וכל פעם שהוא אפילו מתחיל לומר מילה- השיחה נקטעת כי אצלנו בבית בעצם לא מדברים על כלום. שום דבר שהוא עמוק מדי, רק הדברים של חיי היום יום. זו בעיה שיש במשפחה שלי, ואני מודעת אליה ומקבלת אותה- כי ככה זה. לא כל המשפחות מנהלות דיונים עמוקים, אין מה לעשות. אבל בסך הכל יש לי הורים מאוד טובים, שעשו כל מה שהם יכולים כדי להעניק לנו חינוך טוב וגם היום הם עושים הכל רק כדי שנסתדר בחיים ונצליח, והם עוזרים בכל דבר שהם רק יכולים. אתמול בערב (לא הייתי בבית, סיפרו לי היום) העניין עלה שוב ובצורה מכוערת מאוד. הוא פשוט זרק את זה תוך כדי שיחה- שהוא היה ילד מוכה. אמא שלי ואבא שלי נפגעו עד עמקי נשמתם. אני חושבת שהדבר יכול להביא לקרע במשפחה שלי, כי לא רחוק היום שהם פשוט יסרבו לדבר איתו יותר. אני לא אאשים אותם (כי הם עושים בשבילו מעל ומעבר ולזרוק את זה עליהם ככה בכפיות טובה זה פשוט מכוער בעיני), ואני גם לא אאשים אותו- כי אני באמת מבינה מה זה כשבן אדם סוחב עול כבד ולא יכול לדבר על זה כדי לפתור את זה. אבל הם לא מקבלים את זה. לא משנה מה אני אומרת, כמה אני מנסה להסביר להם שלשבת ולדבר על זה יעשה טוב לכולם, שפשוט יקבלו את זה פחות כסטירת לחי ויותר כשמשהו שיפתור את כל הבעיות ויקרב את המשפחה, זה לא עוזר. הם פגועים, הם כועסים. הם לא מבינים איך אחרי 35 שנה שהם נותנים לו מעצמם, מוציאים מהצלחת שלהם כדי שיהיה לו טוב והוא יצליח, איך הוא מעז לומר דברים כאלה. לי כואב. אני לא יודעת איך לסדר את זה ואני לא רוצה לראות את המשפחה שלי נהרסת. ההורים שלי מתכחשים לעובדה שיכול להיות שהחינוך שלהם לא היה מושלם. הם מסרבים לדבר על זה. ואני יודעת שזה הדבר היחיד שיכול לפתור את כל העניין. אם מישהו יכול לייעץ לי, אני אהיה אסירת תודה.
חגית שלום! (אם יש עוד אנשים שמעוניינים לייעץ, אני אשמח לשמוע...) אני הילדה הקטנה בבית. יש לי עוד שני אחים גדולים, כשהאמצעי בסביבות גיל 35. מאז ומתמיד הוא היה "הכבשה השחורה" של הבית, הוא היה ילד קצת מופרע (לדעתי הייתה לו הפרעת קשב וריכוז שלא טופלה כשהוא היה צעיר) ועשה הרבה בלגן. הוא היה בורח מבי"ס, עושה להורים שלי את המוות, והם מצידם ניסו לעשות כל שביכולתם כדי להחזיר אותו למוטב. הבעיה היא שההורים שלי אנשים פשוטים, ודרך ההתמודדות שלהם לא הייתה לשלוח אותו לייעוץ (המילה הזו לא הייתה קיימת בלקסיקון שלהם בכלל) אלא לצעוק עליו ואפילו מדי פעם להכות אותו. יצא לנו לדבר על זה לפני הרבה שנים והבנתי ממנו שמאז ומתמיד הייתה לו הרגשה של קיפוח, שלא נתנו לו מה שהגיע לו וכו'... ולפני כמה שנים הוא הלך למטפלת כלשהי, לא הבנתי כל כך איזה סוג של מטפלת היא אבל בטוח לא פסיכולוגית או פסיכיאטרית... (לא מישהי שהוסמכה לזה על ידי מוסד מוכר בואי נגיד ככה...). בכל מקרה, היא הציפה אצלו את כל הדברים האלה, את כל הרגשות האלה של הקיפוח, ואת הרגשות שנעשה לו עוול, שהיכו אותו וצעקו עליו ולא עזרו לו כשבעצם ההתנהגות שלו בתור ילד הייתה זעקה לעזרה. הדברים האלה החלו לצוץ לאחרונה, ואני מרגישה שהוא רוצה לדבר על זה עם ההורים שלי. הבעיה היא שההורים שלי נפגעים מכל טיפת ביקורת על דרך החינוך שלהם, וכל פעם שהוא אפילו מתחיל לומר מילה- השיחה נקטעת כי אצלנו בבית בעצם לא מדברים על כלום. שום דבר שהוא עמוק מדי, רק הדברים של חיי היום יום. זו בעיה שיש במשפחה שלי, ואני מודעת אליה ומקבלת אותה- כי ככה זה. לא כל המשפחות מנהלות דיונים עמוקים, אין מה לעשות. אבל בסך הכל יש לי הורים מאוד טובים, שעשו כל מה שהם יכולים כדי להעניק לנו חינוך טוב וגם היום הם עושים הכל רק כדי שנסתדר בחיים ונצליח, והם עוזרים בכל דבר שהם רק יכולים. אתמול בערב (לא הייתי בבית, סיפרו לי היום) העניין עלה שוב ובצורה מכוערת מאוד. הוא פשוט זרק את זה תוך כדי שיחה- שהוא היה ילד מוכה. אמא שלי ואבא שלי נפגעו עד עמקי נשמתם. אני חושבת שהדבר יכול להביא לקרע במשפחה שלי, כי לא רחוק היום שהם פשוט יסרבו לדבר איתו יותר. אני לא אאשים אותם (כי הם עושים בשבילו מעל ומעבר ולזרוק את זה עליהם ככה בכפיות טובה זה פשוט מכוער בעיני), ואני גם לא אאשים אותו- כי אני באמת מבינה מה זה כשבן אדם סוחב עול כבד ולא יכול לדבר על זה כדי לפתור את זה. אבל הם לא מקבלים את זה. לא משנה מה אני אומרת, כמה אני מנסה להסביר להם שלשבת ולדבר על זה יעשה טוב לכולם, שפשוט יקבלו את זה פחות כסטירת לחי ויותר כשמשהו שיפתור את כל הבעיות ויקרב את המשפחה, זה לא עוזר. הם פגועים, הם כועסים. הם לא מבינים איך אחרי 35 שנה שהם נותנים לו מעצמם, מוציאים מהצלחת שלהם כדי שיהיה לו טוב והוא יצליח, איך הוא מעז לומר דברים כאלה. לי כואב. אני לא יודעת איך לסדר את זה ואני לא רוצה לראות את המשפחה שלי נהרסת. ההורים שלי מתכחשים לעובדה שיכול להיות שהחינוך שלהם לא היה מושלם. הם מסרבים לדבר על זה. ואני יודעת שזה הדבר היחיד שיכול לפתור את כל העניין. אם מישהו יכול לייעץ לי, אני אהיה אסירת תודה.