חייבת קצת לפרוק...

[1980מי אני ומה אני]

חייבת קצת לפרוק...

הרבה זמן לא הייתי פה.... כתבתי כאן לפני 4-5 חודשים, כשאמא שלי הייתה חולה...
תאמינו לי, אני קצת מתגעגעת לתקופה הזו, באמת... אפילו שזה נשמע מטורף
כי לפעמים אני מעדיפה אותה חולה מאשר שהיא לא תהיה קיימת בכלל כמו עכשיו.
אמא שלי נפטרה ב-2.7 האחרון
ואני לא תיארתי לעצמי כמה גהנום החיים האלה הולכים להיות בלעדיה.

לא, זה לא נהיה קל יותר
לא, זה לא נהיה טוב יותר
ולא, אל תגידו לי שאני לא לבד. כי אני כן. אני הכי לבד בעולם.

חודשיים בלבד!! חודשיים בלבד אחרי שאמא שלי נפטרה - אבא שלי הודיע לנו שיש לו חברה!!!
חודשיים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אבל לפני שאנחנו ממשיכים אני מתחננת בפניכם, בבקשה אל תגידו לי: "אפשר להבין אותו, קשה לו להיות לבד, הוא צריך להמשיך הלאה, לכם יש את החיים שלכם אבל הוא נשאר לבד..." (ולי אין את החיים שלי.... כי 2 האחים שלי נשואים עם ילדים אבל אני לבד! אחותי גרה איתו בבית, ואני גרה לבד עם החיות שלי. אבל גם לי אין משפחה וגם אני לבד!!)
בבקשה אל תגידו לי את זה! שמעתי את החרא הזה יותר מדי פעמים! כולם אומרים את זה בלי הפסקה
כל מה שאני צריכה לשמוע עכשיו זה מישהו שמבין אותי לשם שינוי, שמבין שזה פאקינג גהנום, שזה פשוט לא בסדר!!!
אני צריכה מישהו שיבין אותי פעם אחת...


אתם יודעים, המקום שהרגשתי הכי קרובה אליו היה המיטה של אמא שלי... הייתי נשכבת עליה, מניחה ראש על הכרית שלה, מריחה אותה, ונרדמת.
יש לי כל כך הרבה זכרונות מהמיטה הזו:
בחודשים האחרונים לחייה השכבתי אותה כל לילה במיטה, הלבשתי אותה בכותונת הלילה שלה, הרמתי לה את הרגליים על המיטה (היא כבר לא יכלה להרים אותם אפילו והם היו נפוחות מבצקות)
סידרתי לה את הכריות בערימה מאחורי הגב שלה, היא ממש ישבה ולא שכבה כי הגידול בחזה הכאיב לה והיה לה קשה לנשום.
מרחתי לה וזלין על השפתיים, נתתי לה לשתות, האכלתי אותה, צחצחתי לה שיניים במיטה, דאגתי שהכפתור שבו היא מזעיקה אותי או את המטפלת שלה יהיו לידה, החזקתי לה את השקית כשהיא הקיאה
לפני שהמצב התדרדר להיות כזה סיעודי, בכל לילה כשהלכה לישון הייתה פורצת בבכי קורע לב... למה? כי היא ידעה שהיא הולכת למות והיא כל-כך לא רצתה... היא רצתה לחיות, היא רצתה להיות איתי עוד...
פחדה להשאיר אותי לבד.
היו לנו שם את השיחות הכי עמוקות... הכי יפות... הכי מרגשות...
על החיים, על המוות הקרב ובא, על החיים שאחרי. על מה לא?

ועכשיו, המיטה הזו מחוללת... היא כבר לא המיטה שאני יכולה להתרפק עליה ולדמיין שאמא שלי שוכבת שם לידי
המיטה הזו עכשיו זו המיטה שהחברה של אבא שלי שכבה עליה
ישנה בה
ואלוהים יודע מה עוד


גהנום!!!!!!

איך לקחו לי את המקום הקדוש הזה???
איך לקחו ושרפו לי אותו.???? את הזיכרון האחרון ממנה???

זה כל-כך קשה... כל-כך כואב!


ביום שני בבוקר יש לי תור לפסיכולוגית. פגישה ראשונה.
כשהתחיל הסיפור עם החברה החדשה של אבא הבנתי שאין לי ברירה.
מחכה ליום שני בקוצר רוח!


תודה על ההקשבה...

ותודה מראש על התגובות

 

[LayLadyLay]

אני מצטערת לשמוע על המצב שלך

ואבל, אני שמחה שהחלטת לקחת את המצב בידיים ובחרת לכתוב כאן שוב וגם לקבוע תור לפסיכולוגית.

תראי, אני לא יודעת מה היה טיב היחסים בין הוריך. ברור שמעבר חד כל כך, כמו שאביך עשה, הוא משהו לא רגיל.
אני לא שופטת אותו ומצד שני אני גם לא יכולה להגן עליו.
אני חושבת שגם את צריכה להשתחרר מהתחושה הזו של סוג של אחריות או שיפוטיות כלפי מה שאביך בחר. ההחלטות שלו הן שלו בלבד. את לא יכולה לשנות אותן. את יכולה לא הסכים איתן, אבל במצב שאת נמצאת זה נשמע לי כמו בזבוז אנרגיה.
כרגע יותר חשוב שתדאגי לעצמך ולשיקום שלך, במקום למלא את הנפש שלך בכעסים. הנפש שלך גם ככה פצועה ובטראומה מכל החוויה- ואז צריכה לדעת לבחור איך "לבזבז" את האנרגיות שלך.
אני בטוחה שהפגישות עם הפסיכולוגית יעשו לך טוב, יתנו לך נקודת מבט שונה על הדברים.
ולגבי אביך.. ברגע שתרגישי שזה כבר לא מעלה בך כעסים נוראיים, תוכלי לדבר איתו ולשאול אותו למה הוא בחר "להמשיך הלאה" כל כך מהר (וזה בכוונה במרכאות, כי אני די בספק שהוא באמת באמת המשיך הלאה כבר). אבל תעשי את זה רק אחרי שבאמת תרצי לדעת את התשובה הכנה שלו ולא מתוך כעס או רצון להתחשבן איתו.

ולגבי הזכרונות מאמא שלך. מה שאמרת על המיטה מאד נגע לי ואני מתחברת לזה. אבל הזיכרון האמיתי- הוא זה שבראש שלך, הוא החוויות שחווית איתה בתקופה האחרונה וגם בתקופה שקדמה למחלה, ואת זה אף אחד בעולם לא יכול לקחת ממך.
אם זה יעזור לך- את יכולה להכין גם משהו מוחשי שיהיה לך, משהו למזכרת ממנה. למשל, אני עשיתי סרט עם תמונות של אבא שלי מילדות ועד שבועות ספורים לפני מותו. וגם עשיתי לי בפינה מעל השולחן לימוד תמונה שלו ומכתב שהוא כתב לי כשהייתי בצבא.
את יכולה למסגר תמונה שלה, או תמונה של שתיכן יחד. אפילו לעשות אלבום עם תמונות ומכתבים ששמרת במהלך השנים. משהו שתוכלי לדפדף בו ולהעלות זכרונות עם עצמך.
ותכרי תמיד שזה לא הזיכרון האחרון שלך ממנה ואף אחד לא יכול לשרוף את זה או לקחת את זה ממך!!!

אני מאחלת לך שתמצאי את השקט שלך, שתוכלי לעבוד על תהליך ההחלמה ותוכלי להתקדם הלאה בחייך.. והכי חשוב, שתוכלי להזכר בחוויות מאמך בחיוך ולא בבכי

 

[ענבר לבקוביץ]

אם יורשה לי להעיר הערה סמנטית

שהיא גם חשובה מבחינת הבנת ומשמעות האבל.

את כותבת "תוכלי לעבוד על תהליך ההחלמה ותוכלי להתקדם הלאה בחייך"- היום גישות האבל העדכניות, לא מתייחסות לאבל כאל מחלה ולכן זהו לא תהליך שדורש ריפוי או החלמה, אלא הסתגלות מחדש ולמידה של המשך החיים לצד כאב והפנמת דמות הנפטר בחיי האבל.
אני מתייחסת לזה כי זה יוצר ציפיה לא ראלית בקרב אנשים שהם אמורים "להחלים" ממשהו שכמובן לא ניתן ולא צריך להחלים ממנו.
תודה וסליחה על ההתפרצות,
ענבר

 

[saribon]

לגמרי מסכימה .

 

[ענבר לבקוביץ]

בוקר טוב

צר לי על האובדן הקשה והנורא שאת חווה.
כפי שאת מתארת, יש כאב, צער עמוק, כעס, חוסר אונים, ובדידות.
הכל מאד טרי וחשוף, צורב וכואב.
מותר לך לתהות, לכאוב, לבכות, לכעוס.
אני שמחה שאת פונה לתמיכה מקצועית, זה בהחלט יכול לסייע בעיבוד רגשי, ליווי ותמיכה.
שמחה שגם פנית אלינו ושיתפת אותנו, למרות שזה כל כל קשה.
שולחת לך חיבוק חם,
ענבר

 

[saribon]

אני יכולה להבין מה עובר עליך

צר לי על הכאב הרב שאת חשה. אין ספק שלאבד אם הוא אחד הדברים הקשים שאנו יכולים לחוות. בכל גיל תחושת היתמות הזו קורעת את הלב והנשמה.
אשריך שזכית לתקופת הקרבה האחרונה הזו שאת מתארת. הזכרונות שיש לך מהחוויות עם אמך, גם אם הם קשים הם זכרונות שמרופדים באהבה והם שלך. לתמיד. לעולם לא יוכלו למחות לך אותם או לשרוף אותם כמו שאת מתארת.
היכולת להבין את התחושות והנסיבות של אבך לא גורעת מהיכולת להבין את הכאב של מול הסיטואציה הזו. אבל הייתי מבקשת ממך לעצור שניה ולחשוב -למה זה לא בסדר שלאביך יש חברה? האם את חושבת שהוא שכח את אמך? אני יכולה להבטיח לך שלא. האם את חושבת שלא אכפתל לו? שהוא לא מתגעגע? אני בטוחה שלא, אבל אני מניחה שגם הוא פצוע מתקופת המחלה והאובדן האישי שלו. את יודעת - אנחנו הילדים באמת ממשיכים בחיינו, אבל מי שנשאר לבד בין 4 קירות הם בני הזוג ואי אפשר באמת להבין את הבדידות הזו שלהם. אני זוכרת כשאשתו של סבי נפטרה סיפרה לי השכנה מלמטה שתמיד היתה שומעת בצהרים את סבא שלי נכנס הביתה וקורא "ש-לום" ואילו עכשיו היא שומעת רק סגירת הדלת...זה עצוב וקשה להשאר לבד בסיטואציה הזו. האם מה שמפריע לך אלו המוסכמות? כי "צריך" להתאבל כך וכך זמן? כי האבל "צריך להראות"?
אין לי ספק כי אביך מתאבל , ולך כבתו ,ובעיקר כבתה של אמך מאוד קשה לראות את הכאב שלו ואת הצורך שלו. זה בסדר את יודעת מה? אני לא מבקשת ממך לקבל או להבין. את זה יעשה הזמן. אני רק מבקשת ממך להפסיק להתייסר. ולשים את המוקד במקום הנכון - זה שהחברה של אביך ישנה במיטת אמך - זה לא משנה את הזכרון שלך. זה לא צריך לשנות את החוויה שלך גם אם פיזית את לא מתרפקת עליה יותר.
ושאלה לי - האם דיברת עם אביך? האם סיפרת לו עד כמה כואב וקשה לך? האם ביקשת ממנו אולי לא להביא בשלב זה את החברה לישון בבית ? ייתכן שהוא יגיד לך -זה הביתה שלי ואין לך זכות להתערב. אבל ייתכן והוא יגיד שהוא לא הבין עד כמה זה כואב לך וינסה להראות יותר רגישות למצבך.

ואגיד לך עוד משהו לגבי ההבנה - לעתים הצפיות שלנו לגבי הבנה מוגדרות לא נכון. כי אני חושבת שגם את בשכלך יודעת שמה שאבא שלך עשה היא עוד דרך התמודדות עם האובדן. אבל זה כל כך כואב, והמוות של אמא כל כך כואב -ומה שאת צריכה ורוצה - לדעתי -זה לא בהכרח הבנה והצדקה אלא פשוט - הכרה בכך שנורא נורא נורא כואב לך. שאת כועסת ועצובה ורוצה לצרוח את הכאב שלך וזה בסדר לכאוב ומותר לך להיות עצובה ואני שולחת לך את כל החיבוקים הוירטואלים שאני יכולה - פשוט כאלה שאפשר להניח בהם את הראש ולבכות, בלי שמישהו בהכרח יגיד לך את צודקת -אלא פשוט יגיד לך - אני יודעת כמה כואב לך, אני יודעת כמה את עצובה. תבכי ילדה.
זה בסדר גמור להרגיש את הרגשות הללו שאת מרגישה - זה מה שאני תמיד מנסה להזכיר לאנשים - בתוך האבל והכאב - כל רגש הוא לגיטימי. כל כאב הוא אמיתי. זה שלאבא שלך טוב עם החברה החדשה לא עושה את זה פחות לגיטימי מבחינתך לכאוב את זה שהוא עם מישהי אחרת. אני מקווה שאבא שלך מצליח לאות את זה ולא מצפה ממך לפרגון אוטומטי.. כי זה קשה לפרגן אוטומטית קשה מאוד. מצד שני הייתי מציעה לך לנסות לא לכעוס כל כך ובמקום לחשוב על מה "עשו לך" תחשבי על מה שהיה טוב עם אמך. במקום לכעוס על חילול המיטה, תזכרי כמה טוב קרובה הרגשת אליה באותם ימים. התמקדי באהבה ובזכרונות הטובים שכמו שאמרתי בתחילת דברי - לעולם יישארו שלך.
טוב מאוד שפנית לעזרה מקצועית. זה צעד חכם ושקול שאני בטוחה שיביא לך הרבה תועלת
עוד חיבוק גדול וזכרי שגם אנחנו כאן - למרות שאולי התשובות הן לא בדיוק מה שחיפשת - כולם כאן מבינים את הכאב שלך, את מה שעובר עליך.

 

[kmiki]

אני מבינה אותך, מכל הלב

אני באמת מבינה אותך.
ולא, כשקראתי שחודשיים אחרי מותה של אמא כבר היתה לאבא בת זוג חדשה, בפירוש לא עבר לי בראש שאני מבינה אותו או שאת צריכה להבין אותו.
אני כן חושבת שתהיי חייבת למצוא דרך לקבל את הבחירה שלו, בין אם היא נכונה או לא, כי את לא רוצה לאבד גם אבא, אבל אני לגמרי איתך.
יש בזה משהו שמרגיש לך מבזה את זכרה של אמא, שכל כך מהר "נשכחה" ו"הוחלפה" וזה ברור לחלוטין.
בהאמר כל זאת, אני חושבת שהבחירה שלך ללכת לטיפול מקצועי, היא הנכונה ביותר שיכולת לעשות. אני גם מאד ממליצה להתחבר למקום פנימי משלך, שמשמר את זכרה של אמא, במנותק מהזוגיות שלה עם אבא, שהוחלפה באחרת עכשיו, אני ממליצה מעבר לטיפול פסיכולוגי, לנסות לבדוק גם טיפולים אחרים, כגון NLP, אשר יכולים לעזור לך לא רק לנבור, ולבדוק את עצמך, אלא גם להתקדם הלאה, ולהתחזק אל מול מה שמחליש אותך.
אנחנו פה, מתי שתרצי או תרגישי צורך, את יכולה להמשיך לשפוך את לבך, פה לא תישפטי, ותמיד יהיה מי שיקרא אותך וינסה לחזק אותך.
בהצלחה ביום שני.
מיקי

 

[saribon]

רוצה רק להגיד דבר אחד קטן - במנותק מהדיון הזה

בתור מי שמכירה קצת את הנושא של מה קורה אחרי שמתאלמנים.
וזה לא קשור למצב הספציפי במשפחה הזו ולא אומר שום דבר על התחושות של מי שמסביב.
ישנם אנשים - שאחרי שהם מאבדים את בן זוגם הם מיד מחפשים זוגיות חדשה. אנשים צריכים כל מיני סוגים של תמיכות וייתכן שלאדם מסוים מגיעה התמיכה החדשה בדמות בת/בן זוג חדשים. זה לא אומר שהזוגיות "הוחלפה" משום שהזוגיות עם בן הזוג המנוח כבר לא קיימת. לעתים בני הזוג מצליחים לעכל את זה לפני שאר בני המשפחה, אולי בגלל שהם אלו שחיים עם זה יוום יום שעה שעה, וגם לפני המוות הם מתעמתים עם המצב. אולי אפילו זו משאלת הלב של בן הזוג המנוח -שבן הזוג הנותר ימצא בן זוג במהירות. כדי שיהיה מי שיעזור לו, מי שיתמוך בו , מי שימלא כל מיני פונקציות.
הצורך בזוגיות לעתים כל כך חזק שבן הזוג לא מצליח להיות בלי, ואל תשכחו שפעמים רבות הזוגיות כמו שהיא הייתה נגמרת הרבה לפני מות בן הזוג. כאשר בן זוג חולה תקופה ממושכת, לעתים קרובות הופך בן הזו השני למטפל וחדל להיות בן זוג של ממש. דברים רבים שהיו קיימים בזוגיות כשגרה לא מתקיימים יותר וכשנפטר בן הזוג הצורך בתמיכה ובאינטימיות הוא כל כך חזק שכשמגיע האדם הנכון זה פשוט קורה.
כל אחד מתמודד עם דברים בדרכו שלו - לעתים זה מאוד קשה למשפחה שמסביב ולעתים הם מברכים על כך. אני מכירה אלמן שחותנתו אמרה לו במהלך השבעה על בתה - עכשיו אתה צריך להתחתן מהר שלילדים תהיה אמא. אני מכירה אנשים שקפצו לתוך בריכת החיים כל כך מהר עד שאנשים מסביב הרימו גבה - אבל זה בדיוק הענין - כל אחד עושה מה שנכון עבורו. אין פה כללים.
זה שיש זוגיות חדשה לא מבטל את ערכה של הזוגיות הקודמת, לא פוגע בה ולא מחליף אותה. זו זוגיות אחרת. חדשה במקום בו אין כבר זוגיות ישנה. זה לא אומר שבן הזוג הנותר שוכח את מה שהיה או מתגעגע פחות. אני בטוחה שזה חלק מנושאי השיחה בסיטואציות כאלה ושבן הזוג החדש חייב להיות כזה שמצליח להכיל את התחושות והזכרונות הטריים כל כך.

 

[1980מי אני ומה אני]

כולכם אומרים כל מה שביקשתי לא לשמוע יותר

כולכם, או רובכם הגדול, אומר כל מה שאמרתי שאני כבר עייפה מלשמוע!!
כל העולם ואשתו אומר לי את זה, לא חידשתם לי שום דבר
מה גם שאני בחורה מאוד אינטליגנטית, אני יודעת את הדברים האלה לבד, גם בלי שתגידו לי.

זה לא הופך את זה לקל, או לנסבל בשום צורה!

רק ביקשתי הבנה, תמיכה והכלה לצער ולכאב שלי ולזעם שלי על העניין.

כי התחושות שלי הן לגיטימיות, ברורות ומובנות. גם אם לא מובנות לכם / לחלקכם.
אני יודעת את זה.
סתם רציתי לפרוק.

לא משנה

 

[ענבר לבקוביץ]

שלום שוב

אני חושבת שזה ממש מתסכל להיות כל כך לא מובן.
אני מרגישה כי הכוונות היו טובות, להיות איתך ולעזור לך.
אני מכירה את המצבים האלה, בהם הדבר האחרון שאתה רוצה זה עצות (ולכן נמנעתי מכך), אבל כולנו עושים זאת באופן טבעי ומתוך רצון וכוונה טובה לסייע.
צר לי מאד שזו הרגשתך.
מקווה שלא תוותרי עלינו

,
ענבר

 

[saribon]

יקירתי

כל מי שענה לך בדיון הזה אמר קודם כל שהוא מבין את תחושותיך, שהן לגיטימיות, שברור לנו כמה כואב לך ואנחנו מבינים מאיפה זה בא.
אף אחד כאן לא פסל את רגשותיך. אף אחד לא אמר שאת צריכה להרגיש אחרת.
כל אחת מאתנו ביקשה להאיר בנוסף לזה עוד זוית ראיה. ברור שזה לא הופך את זה ליותר קל או נסבל - כי אלו התחושות שלך. אבל יש לי הרגשה שגם הפסיכולוגית שאת הולכת אליה היום לא תגיד לך רק דברים שיאששו את תחושותיך. כי מעבר לתחושות ולכאב יש גם את הנסיון לשפר את המצב. את כנראה לא תשני את הזוגיות של אביך אבל את היחס שלך אליה, ואת המקום שבו את שמה את עצמך מולה - את יכולה לשנות.

אני חושבת שבהחלט היתה כאן תמיכה מקיר לקיר הבנה והכלה ואם זה לא הובן עד עתה אז כנראה שקצת פספסנו ואני חוזרת ומדגישה - ברור שהתחושות שלך מובנות. ברור שכואב לך .זה צועק וזועק ומדמם. בנגוד לכאב על אובדן אמך -עם הכאב הזה על הזוגיות החדשה - יש יותר מה לעשות בטווח המיידי ולכן נאמר כאן מה שנאמר.
ותמשיכי לפרוק. אנחנו כאן.

 

[kmiki]

אני חוזרת ואומרת שאני כן מבינה אותך

וגם אני קראתי תגובות שונות וראיתי שחזרו ואמרו בדיוק את מה שלא רצית שיאמרו, אבל את יודעת מה? את תאלצי להתמודד עם זה, כי אלה החיים.
גם בחיי המציאות, לפעמים אנשים ירצו אותנו, ולפעמים לא, ולא משנה כמה את יודעת את הדברים האלה, וכמה ההיגיון והרגש לא פועלים ביחד, הכי חשוב זה שאת שלמה עם עצמך, ואם את שלמה עם הרגשות שלך, זה מעולה.
אבל שתינו יודעות שאת לא שלמה איתן, ולכן את הולכת לטיפול, שזה הדבר הטוב ביותר עבורך בשלב זה של החיים, ולא רק בגלל הסיפור עם אבא, בכלל בגלל כל מה שעברת בתקופה הקשה של המחלה של אמא, וכמובן מאז מותה.
אני מחזקת אותך, ומקווה מאד שתשארי איתנו ותמשיכי לשפוך את שעל לבך, יש פה קבוצה של אנשים שרוצים רק לתמוך ולעזור.
לתמוך ולעזור זה לא תמיד לאמר לך מה שתרצי לשמוע, זה גם לפעמים להציב לך מראה של אמת מול הפנים, אבל תאמיני לי, הרבה יותר קשר לאמר לבן אדם משהו שהוא לא רוצה לשמוע, אז אם אנשים בכל זאת אמרו את זה, כנראה שבאמת היה להם חשוב שתדעי.
בכל מקרה, אני חוזרת ואומרת שאני איתך, אני חושבת שהייתי מתפלצת לחלוטין ממצב דומה לזה שתארת, עם אבא וזוגתו החדשה, אבל זו המציאות, ואין ברירה, אלא להתמודד מולה.
אני בטוחה שתמצאי את הדרך הנכונה עבורך להמשיך ולזכור את אמא, ואת המשפחה, כפי שהיתה, ולא תתני לשינויים שנכפו עליך לשנות את מה שהיה.
תאחזי במה שהיה, תזכרי את מה שהיה, תנציחי את מה שהיה, אבל במקביל, עברי הלאה.
את צעירה, ואת צריכה לפתח את חייך שלך, אז בשלב מסויים, בעוד הרבה זמן, תצטרכי למצוא מקום שמשלים עם הבחירות של אחרים במשפחה, גם אם את לא מרוצה.
שולחת לך חיבוקים, ובהצלחה היום, כמדומני הפגישה הראשונה, נכון?

 

[healerit]

לבי איתך יקירה

אני לא יודעת מה את מצפה לשמוע אז אני אשאר איתך כאן בחיבוק

מזמינה אותך לפרוק את הכעס, האכזבה, הכאב גם כאן. להקיא אותם החוצה עד שתחושי הקלה.
יש דמיון מודרך ששמעתי עליו מחברה ולי הוא מאוד עזר להוציא את הכאב והזעם:
את מדמיינת שאת מטפסת על הר. מטפסת ומטפסת עד שמגיעה לפסגה.
כאשר את בפסגה את שואגת (בתוכך או במציאות), צועקת, אומרת כל מה שאת רוצה לומר, מתפוצצת מכעס.
ואת רואה שהכל סביב מתפרק, כל הנוף שמולך, הכל מזדעזע. רעמים, ברקים, אדמה נבקעת - כל בחירה שלך.
את ממשיכה לצעוק, לבכות, לומר את הדברים וצופה בשינויים המתרחשים בעקבות הזעקה.
כך עד שלא נותר מה לשחרר עוד.

אני חוויתי הקלה עצומה לאחר שעשיתי את הדמיון פעמיים (בהפרש של כחודשיים).
קשה לי להסביר אבל זה פירק את הגוש שהיה בתוכי והוציא אותו החוצה.
הרגשתי כאילו אני מקיאה ומקיאה את החרא הזה וזה לא נגמר.
אבל בסוף זה כן נגמר וחשתי הקלה גדולה. נשאר עצב שהוא טבעי.

לקח לי חצי שנה להתאושש ולהתחיל לחשוב על עצמי שוב.
זה קשה אחרי שנה וחצי בהן הייתי בשביל אבא שלי והחוויות מהשבועות האחרונים איתו ממש דומות לשלך.
בחודשים האחרונים אני מרגישה את הנשימה, נשימה של הקלה.
אני רואה את ההווה בעיניים אחרות. אני עושה דברים למען עצמי, דברים שאני אוהבת, דברים שדחיתי כשאבי היה חולה.
קשה היה לי לסדר מחדש את חיי, קשה היה לי לבחור בדברים שגורמים לי להנאה - זה פשוט לא הסתדר לי עם העצב והחורבן.
כעת השמיים מתבהרים ואני שבה במשנה מרץ לכל אותם דברים שאני כל כך אוהבת לעשות.

אני מאחלת לך שהימים הקשים מנשוא יחלפו, שהפצע הכואב יגליד.
מוות ממחלה בטרם עת הוא צלקת אבל... צלקת לא כואבת. היא "רק" מזכרת מפצע כואב.

טיפול מוצלח ופורה

 

[thornfield]

כל הזמן נכנס עוד מישהו למעגל הכאב

היי. זו הפעם הראשונה שאני כותבת פה. ורציתי להגיב לך ולהגיד שזה ממש נורא שאין לך את המיטה של אמא עוד
אני ישנה במיטה של אמא שלי שנפטרה ב7.5 כבר חצי שנה עכשיו אני מניחה. אני לא מאמינה שזה כבר חצי שנה כי זה כואב כמו אתמול.
ואם את עוד יכולה אז קחי את הכרית שלה אלייך. החלפתי מצעים מספר פעמים מאז שאהבת חיי הלכה לעולם טוב יותר אני מאמינה.אבל את הכרית שעליה היא נחה יום לפני שהיא נפטרה השארתי כמו שהיא. ברור שהריח עבר ושכל שערה שאני אמצא עליה היא שלי אבל עדיין אני ממש יכולה לראות אותה עם הראש על הכרית והשיער היפה והקצר שלה כל כך רך מונח עליה.
וקשה לי לכתוב פה כי להגיד נפטרה והלכה זה לא מילים שהאמנתי שאני אי פעם אגיד על אמא שלי וזה הופך את זה למוחשי יותר.
אבל כאב לי לקרוא על זה שאיבדת את המקום הזה שקישר אותה אלייך. וזה לא מתחשב בלשון המעטה מאבא שלך להכניס מישהי לבית חודשיים אחרי הפטירה של אמא שלך. ולו רק משום שהוא צריך להתחשב ברגשות של הילדים שלו אם לא מסיבות אחרות.
הייתי אומרת לך קחי את המיטה אלייך ושיקנה חדשה אבל כנראה שגם לוגיסטית זה פחות נוח. אז תקחי מה שיעשה לך טוב. בגד שמיכה כרית.

היום בשיחה עם המנהלת שלי אמרתי לה כמה זה עצוב שיום אחד ידעו לרפא סרטן כמו שיודעים לרפא שפעת שהרגה אלפים בעבר, ועכשיו יש כל כך הרבה סבל מהמחלה הזאת רק בגלל שלא גילו את התרופה. והיא אמרה לי עכשיו את דרמטית. רציתי להגיד לה שקרה לי משהו דרמטי ולמה לא מבינים כמה זה קריטי כמה זה הדבר הכי נורא שקרה לי בחיים. איך אני יכולה להיות דרמטית כשזה המצב. למה אני מרגישה שכולם מצפים שאני כבר אצא מזה. אני באבל, אני בשנת אבל, אני בחיי אבל. כן החיים נמשכים וזה חרא כי אני רוצה שהם יעצרו, מה הטעם בלי הדבר שנתן לחיים שלי משמעות בלי אמא.

מצטערת שנדחפתי קצת.. אבל מה שכתבת על המצב הסיעודי על הכאב על הרצון שיבינו אותו פשוט גרם לי לפרוק גם.
להאמין שזו רק פרידה זמנית עוזר לי להחזיק מעמד. מקווה שזה יעזור גם לך.

 

[LayLadyLay]

כתבתי לך מסר בפרטי.