חייב להוציא את זה...רגשני ../images/Emo10.gif
אני שוכב לי במיטה, מהרהר ומהרהר, חושב וחושב, ואז בלי שום הכנה זה פתאום מופיע ומשתלט, אתם מכירים את תחושת המחנק שמתחילה בחזה ולאט לאט עולה לכיוון הגרון, תחושת המחנק שצצה לה כשמשהו ממש כואב, לא כאב פיזי אלא כאב רגשי, והמחנק הזה ממש כואב ואז פתאום אי אפשר לנשום ותחושת פאניקה מציפה את כולי, והדמעות מתחילות לזרום להן ועם כמה שמתאמצים ומנסים לחשוב על הדברים הכי משמחים אי אפשר לעצור את הדמעות האלו. וממה נובע התקף הפאניקה הזה? אני שוכב לי במיטה בשעה מאוחרת של הלילה, אבל זה לא לילה רגיל, זה ליל שישי, אמנם זה סתם מיתוס אבל עדיין קשה להיות לבד בליל שישי, ואז כשאני שוכב לי אני מדמיין איך מחבקים אותי ואיך אני אוהב ונאהב, ללא תנאים, התאהבות סוחפת, אבל אני לבד ואני לא מאוהב, ואין בשום מקום מישהו שמאוהב בי, ולמען האמת אני די איבדתי את התקווה להתאהבות כזו, אני לא חושב שאני יכול לאהוב, ואני לא מאמין שמישהו יכול לאהוב אותי, הרי אם אני לא אוהב אותי אז יש לזה סיבה ומי כן יאהב אותי? ואז מגיעה תחושת הפאניקה של "אני אשאר בודד" והדמעות פשוט לא רוצות לעצור. תמיד חייתי למען מטרה מסויימת, המטרה שלי בחיים הייתה משפחה חמה ואוהבת, כמה ילדים, כלב ובית עם חצר וגדר לבנה, אבל אני כבר לא מאמין בזה, אין לי כבר מטרה או כיוון, ואין לי תקווה שמה שרציתי פעם יתממש, פשוט התעוררתי והבנתי שזה היה חלום ילדותי וזה לא קיים, והדמעות זורמות להן בקצב מהיר יותר. אני כל הזמן מחפש מה לא בסדר, איפה אני טועה, מה אני עושה בצורה שגוייה, הפסיכולוגים לא עזרו לי להבין את זה, הדבר היחיד שהפסיכולוגים עזרו לי להבין זה שהם רק מדברים כמו תוכים בלי לחשוב על מה שהם אומרים, ואת זה הבנתי כשחקרתי כל תרגיל שהם נתנו לי, והפסיכיאטרית היא כמעט הרגה אותי, נתנה לי מרשם לכדורים אבל מסתבר שהמינון שהיא נתנה לי היה גדול מדי וחטפתי הרעלה, אני רק מצטער שגיליתי את זה בזמן. גם בספרי הפילוסופיה לא מצאתי תשובות, משם רק עלו לי יותר שאלות, אני לא חושב שאני יכול להתמודד עם עוד שאלות, אבל אני גם לא יכול להפסיק לשאול, עוד ועוד רק שאלות ועוד שאלות. בזמנו מצאתי מפלט בשירה, אבל אני לא יכול יותר לקרוא שירה, אני מבין את המצב שהמשוררים שרו בו וזה יותר מדי דיכאוני בשבילי. בכל אופן, אני מקווה שהדמעות יעצרו להן, ואני מקווה למצוא את התשובות לכל השאלות שלי, אני מקווה גם להתאהב ושיאהבו אותי, אני רק מקווה, הרי בלי תקווה איך אפשר לחיות?
אני שוכב לי במיטה, מהרהר ומהרהר, חושב וחושב, ואז בלי שום הכנה זה פתאום מופיע ומשתלט, אתם מכירים את תחושת המחנק שמתחילה בחזה ולאט לאט עולה לכיוון הגרון, תחושת המחנק שצצה לה כשמשהו ממש כואב, לא כאב פיזי אלא כאב רגשי, והמחנק הזה ממש כואב ואז פתאום אי אפשר לנשום ותחושת פאניקה מציפה את כולי, והדמעות מתחילות לזרום להן ועם כמה שמתאמצים ומנסים לחשוב על הדברים הכי משמחים אי אפשר לעצור את הדמעות האלו. וממה נובע התקף הפאניקה הזה? אני שוכב לי במיטה בשעה מאוחרת של הלילה, אבל זה לא לילה רגיל, זה ליל שישי, אמנם זה סתם מיתוס אבל עדיין קשה להיות לבד בליל שישי, ואז כשאני שוכב לי אני מדמיין איך מחבקים אותי ואיך אני אוהב ונאהב, ללא תנאים, התאהבות סוחפת, אבל אני לבד ואני לא מאוהב, ואין בשום מקום מישהו שמאוהב בי, ולמען האמת אני די איבדתי את התקווה להתאהבות כזו, אני לא חושב שאני יכול לאהוב, ואני לא מאמין שמישהו יכול לאהוב אותי, הרי אם אני לא אוהב אותי אז יש לזה סיבה ומי כן יאהב אותי? ואז מגיעה תחושת הפאניקה של "אני אשאר בודד" והדמעות פשוט לא רוצות לעצור. תמיד חייתי למען מטרה מסויימת, המטרה שלי בחיים הייתה משפחה חמה ואוהבת, כמה ילדים, כלב ובית עם חצר וגדר לבנה, אבל אני כבר לא מאמין בזה, אין לי כבר מטרה או כיוון, ואין לי תקווה שמה שרציתי פעם יתממש, פשוט התעוררתי והבנתי שזה היה חלום ילדותי וזה לא קיים, והדמעות זורמות להן בקצב מהיר יותר. אני כל הזמן מחפש מה לא בסדר, איפה אני טועה, מה אני עושה בצורה שגוייה, הפסיכולוגים לא עזרו לי להבין את זה, הדבר היחיד שהפסיכולוגים עזרו לי להבין זה שהם רק מדברים כמו תוכים בלי לחשוב על מה שהם אומרים, ואת זה הבנתי כשחקרתי כל תרגיל שהם נתנו לי, והפסיכיאטרית היא כמעט הרגה אותי, נתנה לי מרשם לכדורים אבל מסתבר שהמינון שהיא נתנה לי היה גדול מדי וחטפתי הרעלה, אני רק מצטער שגיליתי את זה בזמן. גם בספרי הפילוסופיה לא מצאתי תשובות, משם רק עלו לי יותר שאלות, אני לא חושב שאני יכול להתמודד עם עוד שאלות, אבל אני גם לא יכול להפסיק לשאול, עוד ועוד רק שאלות ועוד שאלות. בזמנו מצאתי מפלט בשירה, אבל אני לא יכול יותר לקרוא שירה, אני מבין את המצב שהמשוררים שרו בו וזה יותר מדי דיכאוני בשבילי. בכל אופן, אני מקווה שהדמעות יעצרו להן, ואני מקווה למצוא את התשובות לכל השאלות שלי, אני מקווה גם להתאהב ושיאהבו אותי, אני רק מקווה, הרי בלי תקווה איך אפשר לחיות?
