חיילים עם צליאק.

[ohh aysha]

חיילים עם צליאק.

היי, פעם ראשונה שלי בפורום הזה, האמת, לא ידעתי על קיומו עד הרגע ואני מאוד שמחה שגיליתי עליו

השתחררתי לפני כ4 חודשים אחרי שנה וחודשיים של שירות צבאי.
לפני כמה שנים בוטל הפטור לחולי צליאק, בניהם גם אני. גוייסתי כחיילת מן המניין עם פרופיל 45 לקורס מאבחנות פסיכוטכני לאחר שויתרתי על האפשרות לטיונות מתנדבים.
עברתי את הקורס כשכל מה שאכלתי זה לחם לא טעים בעליל שקיבלתי ומנות מתועשות (שלרוב גם היו קפואות באמצע).. לאט לאט כבר לא יכלתי לסבול את האוכל הזה, נמאס לי לקבל קציצה ופירה עם גושי קרח באמצע ולחם שאין שום דבר למרוח עליו. התחלתי לאכול דברים שכיבכול ברורים כללא גלוטן (תפוחי אדמה, אורז, עוף...וכו).
סיימתי את הקורס אחרי 4 חודשים ארוכים אך מלאי חוויות והגעתי ללשכת הגיוס. שבוע לאחר הגעתי קיבלתי מכתב אשר מבשר לי כי צליאק קיבל שוב פטור וכעיקרון אני יכולה לקחת את עצמי וללכת ברגע שאני רק רוצה. החלטתי להשאר וקיבלתי גם פטור מכל תורנות שהיא (כי אם אסור לי לאכול לחם משמע גם אני לא מסוגלת להחזיק נשק) לא שהיו לי כל תלונות בעניין.
ב5 חודשים הראשונים בלשכה הייתי אוכלת כל ארוחת צהיים בחדר האוכל, שוב, דברים שכיבכול ברורים כ"בסדר".. לאט לאט התחלתי להרגיש לא טוב. נהייתה לי אנמיה מאוד חריפה, כאבי ראש, עייפות כרונית, שלשולים, סחרחורות, והכל באופן דיי קבוע. הייתי לוקחת 2 קל בטן ואדביל כל בוקר רק כדי שאוכל לשרוד את היום.
הייתי חוזרת לרופאה כמעט כל שבוע (שמהרגע שהגעתי התעקשה שאשתחרר לפני שהבריאות שלי תפגע, ותמיד שללתי את דבריה) ומקבלת גימלים ותרופות על ימין ועל שמאל.
מיד הפסקתי לאכול את האוכל הצבאי והייתי מביאה מהבית הכל כולל הכל.
כמובן שלא קיבלתי שום התחשבות מצד המפקדים שלי, שלקחו את הכל כ"עקיצה" וכעצלנות אישית שלי, פתאום לא אישרו לי ימי חופש, קיבלתי את התפקידים הכי גרועים, הפכתי ל"חיילת הבעייתית" של המדור. אחרי כמעט שנה שנשאר בהתנדבות, נמאס לי.
לא יכלתי לשאת את העובדה שאני צריכה להרגיש רע עם זה שאני לא בריאה, וזה שאני מפחדת להתקשר למפקדת לספר לה ששוב אני בגימלים בבית.
אחרי שנה וחודשיים של שירות, ביקשתי ועדה רפואית והשתחררתי.

עכשיו המצב הבריאותי שלי הרבה יותר טוב, אין יל אנמיה ואני מרגישה כמו בן אדם חדש.

אז זה הסיפור שלי, ואני בטוחה שהנושא הזה עלה רבות פה בפורום, אבל רציתי לשמוע מה דעתכם לגבי חולי צליאק בצהל.

 

[KYT1]

וואו, תודה ששיתפת. הסיפור שלך מציג את כל

הגיוס לצה"ל בפרופורציה אחרת. לצערנו הוא מוכיח שצה"ל באמת מתקשה להתמודד עם חיילים עם צליאק, שיש קשיים אמיתיים עם אספקת המזון ועם השמירה על מצב פיזי תקין בצבא.
אני חושבת שאת צריכה לידע ב"החוויות" הללו את העמותה. לדעתי מאוד חשוב שצליאקים שמתגייסים ישמעו על מה שעברת, ויקבלו פרספקטיבה אחרת על הצבא.
יכול להיות שלחלק מהצליאקים שרות לאומי קרוב לבית יהיה פתרון הרבה יותר מתאים. (אני שומעת על יותר ויותר צעירים עם אסטמה וסכרת שמעדיפים שרות לאומי על פני שרות צבאי).

 

[ForgetIT1]

התלבטות

אני בן 17 וחצי ורק לפני חודשיים בערך גילו אצלי צליאק...
במאי יש לי ועידה רפואית סופית שבה אקבל את הפטור מהצבא..
כל היום אני מתלבט האם להתנדב לצבא או לא.. אני מבין שממך לא כדאי?
מצד שני שירות לאומי נראה לי די משעמם, לא כמו צבא שזה חוויה ואתה נמצא עם אנשים בסביבת הגיל שלך...

 

[KYT1]

לדעתי אם אתה מתנדב אתה יכול ללכת גם ליחידה

מסויימת שתלך לקראתך. אני יודעת על זוג אחים לה יש קרוהן, ולו יש סכרת וקרוהן, שמשרתים ביחידה מיוחדת, והלכו מאוד לקראתם, יחד איתם היו גם צליאקים והיה להם מקרר ומיקרו בחדר והיא עשתה תפקידים מיוחדים. נראה לי שזה גם תלוי ביחידה בה משרתים, עד כמה היא מוכנה לקבל את המגבלות והשונות הזו.

 

[ליטל 89]

אני מאוד נהניתי מהשירות הצבאי שלי

מצטערת בשביל פותחת השרשור, לי הייתה חווייה שונה, כבר סיפרתי אותה בעבר כאן, אך אשמח לספר שוב.

התנדבתי לצבא, פרופיל 30. שירתתי שנתיים מלאות בגלל התפקיד שלי, בנוסף לחצי שנה קורס קד"צ וחצי שנה קבע (שלוש שנים סה"כ, ולפני שחרורי הציעו לי לחתום עוד אבל הספיק לי )
לא עשיתי תורנויות, ולכן הייתי נכס בכל תפקיד אליו הגעתי! מפקדיי שמחו מאוד שאין לי בלת"מים בזמן הכי לחוץ של התפקיד, שמירות שתופסות יומיים, ימי מטווחים ועוד "כיף" שכזה.
הבאתי את כל האוכל שלי מהבית, ויצאתי כל יום הביתה. היה לי מיקרו ומקרר בבנין. הייתי בבסיס ענק. בקומה שלי שירת חיל נוסף עם צליאק (וסכרת). היה לי שירות משמעותי, מצוין, הרגשתי שתרמתי, ועשיתי צבא כמו כולם (כמו כל הג'ובניקים).

לסיכום לדעתי כדאי להתגייס, אבל בתנאי שמבקשים במעמד ההתנדבות גישה חופשית ותמידית למיקרו ומקרר וכן לצאת כל יום הביתה. יש לעמוד על כך. כמו כן הכרתי אנשים עם צליאק שיצאו 11-3 עם אפטר והסתדרו.

מאחלת לך המון בהצלחה!

 

[DeadlyRose]

הסיפור שלי

בתור אחת שמכירה את הסיפור מקרוב, אני יכולה לחוות את דעתי ולשפוך קצת אור על מה שקורה בתוך המערכת. אני חולת צליאק מגיל 13, והתגייסתי באוקטובר האחרון לחיל המודיעין אחרי המון בלאגנים ובירוקרטיה (מיותרים לגמרי, יש לציין). עברתי שש (!) ועדות רפואיות החל מהצו הראשון עד היום שבו התייצבתי בקורס- שינו לי את הפרופיל מ-24 ל-45 ומשם בחזרה ל-21, התחלתי בתהליך התנדבות של תשעה חודשים (ופה זה המקום שלי לומר שצריך הרבה סבלנות ורצון טוב כדי לצלוח את התהליך בשלום. התהליך שלי נחשב לקצר יחסית כי הייתי מאותרת עוד לפני הצו הראשון) ואני יכולה להגיד לך שהצבא פשוט לא יודע איך להתמודד עם חולי צליאק. צה"ל מגייס חולי אפליפסיה, כבדי שמיעה, אסטמתיים ובעלי מגבלות אחרות שמשפיעות על התפקוד הרבה יותר מאשר צליאק תמים שרק דורש תזונה מיוחדת- אבל כמו שאמרת, אם את לא יכולה לאכול לחם, את לא יכולה להשתמש בנשק. עשיתי קורס קדם צבאי של חמישה חודשים בו קיבלתי חמגשיות שהיו בסדר גמור (אפילו יותר טובות מהאוכל בבסיס לפעמים, אם כי לא מגוונות במיוחד) עד שבינואר הוציאו תקנה חדשה שבמקום החמגשיות תהיה העלאה במשכורת. בתור מי שמיועדת לבסיס סגור, ההעלאה (שהיא בסך 292 ש"ח, וצריך לוודא שמקבלים אותה, כי כשאני ביררתי על העניין עם הגורם האחראי למשכורות החיילים, מסתבר שאני לא זכאית לה משום מה...) לא שמישה במיוחד, אבל ניחא. אחרי סיור לבסיס שבו אשרת בסדיר- נרגעתי, ראיתי שהקייטרינג בסך הכל סטרילי ויש מה לאכול (חשוב לציין שאני מבני המזל שפחות רגישים לפירור-שניים של גלוטן באוכל). כמו כן, יש מטבחון במגורים וגם במחלקה והתנאים פחות או יותר ידידותיים למשתמש. אני מניחה שלא כולם בני מזל כמוני ולא כולם מגיעים לבסיסים כל כך מאובזרים, אז אני באמת לא יודעת מה לומר לך. אני יכולה לסכם שבאמת היו מקרים שהרגשתי כמו חיילת סוג ב' (אם לא יותר גרוע מכך) ובעייתית כי רק אני צריכה אוכל מיוחד כשכולם יכולים להסתפק באיזשהו סנדוויץ'. בקיצור, אני יכולה לומר גם לבחור שמעליי ששוקל אם להתנדב או לא- אני לא הייתי מתחרטת על הצבא ואני אישית מרגישה ששירות לאומי פחות מתאים לי, אבל הדרך לשם כמעט אין סופית. הגופים הרלוונטיים בתוך הצבא- מיטב, תא מתנדבים וכמובן המקום בו מיועדים לשרת לא מסונכרנים בשום צורה! לראיה, ב-1 לחודש הייתי צריכה לעשות טירונות עם כל החבר'ה מהקורס, אבל כשהגעתי לבקו"ם (למזלי רק עם תיק קטן כי זה היה ביום חמישי והיה צריך להיות חיול בלבד) מסתבר שמיטב בכלל לא הכירו בזה שאני צריכה להתגייס ולא היו מתואמים עם חיל המודיעין. אחרי שמפקד הקורס שלי הוזעק לבקו"ם (על ידי, כמובן) ודיבר עם ראש תא מתנדבים, היא שאלה אם אני מעוניינת שהיא "תכניס אותי, באמצע הטירונות, וזה הרבה בירוקרטיה, ובשביל מה את צריכה את זה?" או שאחתום חודש דח"ש ואשאר בבית בלי טירונות. ואני לתומי, חשבתי שעם הסחבת הצה"לית הידועה לשמצה סיימתי לפני חצי שנה לפני הקד"צ...
אחרי המגילה, שמחתי לשתף, ואם יש עוד משהו בו אני יכולה לעזור, אפשר לשלוח מסר

 

[happy end]

רק רוצה לציין שמהכרותי עם המדור הפסיכוטכני

זו לא את זה המדור. מכירה מישהי עם סיפור אחר, חטפה בעיה קשה בעצב הראיה ולא האמינו לה..עד שכמעט נדרסה בדרך לבסיס ממכונית שלא ראתה...הלחץ במדור היה בזמנו (לפני כ-15 שנים) כל כך קשה שכל מי שהעז להאט מעט את הקצב זכה ליחס צונן עד משפיל.
אני לא צליאקית (הבת הקטנה שלי כן) אבל השירות שלי כמאבחנת זכור לי לרעה עד היום. עצוב לי לשמוע שלא הרבה השתנה מהתקופה בה הייתי חיילת.

 

[ohh aysha]

אמנם חל שיפור ענק במדור..

ממה ששמעתי יש שינויים משמעותיים במדור, אך עדיין, העובדה שהייתי בגימלים זמן מאוד רב כנראה מעוד הכאיבה להם, קיבלתי יחס מזעזע, כל דבר שעשיתי היה לא מספיק טוב, והואשמתי בדברים שכל אחת אחרת לא הייתה חווה את זה. באיזשהו שלב כבר יצאה לי הרוח מהמפרשים, הפסקתי לנסות להוכיח את עצמי, ואז כבר התחילו "לחצים" מצד המפקדים על שיחרורי ("אולי כדאי לך לחשוב אם השירות הצבאי מתאים לך").

אז כן, מבחינה רפואית קיבלתי יחס מדהים בלשון המטה, הרופאה הייתה כל כך מתחשבת, כלכך מבינה. דרשה ממני לעשות בדיקות דם ובדיקות מקיפות כל חודש-חודשיים. כשהתלוננתי על כאבי בטן ושלשולים לא הייתי מקבלת מבטים של "נראה לך שבגלל שיש לך צליאק תצליחי לחרטט אותי בשביל גימלים?" (מה שהיה קורה בביקורופא כל פעם מחדש). באמת שבמובן הזה אין לי שום תלונות.
הבעיה היא שהמפקדים לא מבינים, הסגנית של המפקדת שלי תמיד הייתה אומרת לי "גם לבת דודה שלי יש צליאק וזה לא כל כך משפיע עליה, אז אני בטוחה שתצליחי להתמודד", שזה משפט שמיסודו מגוחך!

לסיכום, אני בטוחה ואני גם מכירה אנשים עם צליאק ששירתו שנתיים ואף יותר ונהנו מכל רגע, לי כנראה לא היה כל כך מזל ונפלתי במקום חסר התחשבות והבנה. אני ממש לא שוללת גיוס צליאק, צבא תמיד היה עניין של "עם מי תיפול ואיפה".. מאחלת בהצלחה לכל צליאקיסט שמחליט להתגייס

 

[happy end]

ממש חבל

שבמקום להעריך את התרומה שלך קיבלת יחס כזה ביחוד כשהבריאות שלך נפגעה במהלך השירות... שוב, לצערי זה כנראה נפוץ במדור (מכירה מספר סיפורים קשים).
מאחלת לך המון בהצלחה באזרחות!

 

[אמא של הבנים]

תודה לכולם על השיתוף בנושא המורכב הזה

אני בטוחה שרבים מקוראי הפורום לומדים רבות מהסיפורים שלכם, כל אחד מהכיוון שלו.

 

[שני1קרצי]

לי הייתה חוויה אחרת לחלוטין.

אני הלכתי ישר על 21. לא שאלו אותי בזמנו.
הבאתי הרבה טפסים ונשלחתי לקורס טירונות מתנדבים.
במקום יום ארוך ומפרך הכניסו אותנו לחדר ומישהו גרם לנו לבכות בזה שהוא אמר כמה הוא גאה בנו שהתנדבנו בתקופה שבה כולם מנסים להתחמק.
הקורס היה קצר ומיותר. אבל תמיד התייחסו אלי בכבוד. חזרתי כל יום הביתה כך שדאגתי לעצמי לאוכל ושום דבר לא הפריע לי מבחינת התזונה.
כשהגעתי לבסיס מודיעין, גם אני ניסיתי לאכול את האוכל של הצבא. מיותר להגיד שהבטן שלי לא אהבה את זה בכלל. ואחרי תקופה ויתרתי והתחלתי לדאוג לעצמי לאוכל.
בבסיס שלי היו הרבה מתנדבים. התקבלנו בכבוד ובהבנה בכל שלב. המפקדים שלי אף פעם לא אמרו מילה רעה גם כשהרגשתי לא טוב וגם כשהייתי צריכה לצאת לרופאים או לבדיקות. תמיד קיבלתי חופש לדברים האלה, ולרוב גם קיבלתי טלפון כדי לוודא שאני מרגישה יותר טוב.
קיבלתי תפקידים מעולים, ואפילו נשארתי בקבע כמעט 9 חודשים.
אני לא יכולה להגיד שנהניתי מהתקופה הזו. צבא זה לא כיף, זה עבודה קשה ומפרכת וצריך לעשות את זה.
אבל מבחינת יחס, קיבלתי את היחס הכי יפה שקיבלתי בחיים שלי בנושא הצליאק (אולי פרט לאימא שלי ולחותנת שלי). כולם היו גאים שאני שם ושמחו לקבל אותי.

את המפקדים שלי אני מעריכה, וחלק מהחיילים בצוות שלי הם עדיין החברים הכי טובים שלי.

 

[m000ran]

גם לי הייתה חוויה אחרת

התגייסתי עם פרופיל 21 (אז אי אפשר היה אחרת), לתקופה של שנה וחצי.

עברתי טירונות מתנדבים, ואחריה שירתתי בבסיס פתוח - רוב האנשים בבסיס במילא היו מביאים אוכל מהבית - וכך גם אני. אף פעם לא הסתמכתי על המטבח הצבאי, מתוך ידיעה שאי אפשר לסמוך על כלום שם (גם דברים שנראים תקינים כמו חביתה - עשויים לעיתים מאבקת ביצים שמכילה גלוטן).

בבסיס שלי היו מתנדבים רבים מכל מיני סיבות, היה מטבחון עם מקרר ומיקרו, שפתר את כל הבעיות. זה נכון שכמות הכסף שצה"ל מקציב לחולי צליאק לא מכסה אפילו חצי מהעלויות, אבל אני החלטתי שזה לא מה שחשוב.

בהמשך השירות גם יצאתי לקורס של חודש+, ואפילו פיקדתי על קורס כזה - במהלך התקופות האלה המצב אכן היה מסובך יותר, כי הייתי בבסיס סגור, אבל פשוט הבאתי מהבית ערימה של קופסאות עם אוכל מוכן, קרקרים, עוגיות וכו' והסתדרתי מצוין (אפילו הבאתי טוסטר קטן בשביל לחמם את הלחמניות שאז היו לא אכילות בשום צורה אחרת). אחד הפטורים שקיבלתי עם הגיוס היה משהו בסגנון "אישור למקרר ומיקרו בזמן שהייה בבסיס סגור", ודאגתי לקבל את המגיע לי. וכשנגמר לי האוכל קיבלתי אישור מיוחד מהמפקד לצאת הביתה ולהביא עוד.
הכל תלוי במפקדים קשובים, וביכולת להסביר ולדעת בדיוק מה את צריכה ומה יאפשר לעבור את החוויה בקלות.

שוב - בתקופתי (לפני 5 שנים) לא היה גיוס חובה לצליאקים, ולכן הצבא גם לא דאג בכלל לאוכל - אין לי מושג מה המצב היום.

ומי שמתעניין - פורום התנדבות לצה"ל פה בתפוז מאוד פעיל ומאוד עוזר - אני נתמכתי בהם במהלך כל התהליך.