חיים בתוך קרטון
אחד מהקשיים היותר כבדים שחוויתי בשנים האחרונות, היה לארוז חיים בקרטונים ולהפקיר אותם בידי חברת הובלות אגרסיבית, שהאמפטיה שלה כלפי החיים הארוזים שלי בקרטונים, שואפת לרמה של – כמה טיפ תיתן לי ההיא בסיום היום. חשבתי שאריזה היא משחק ילדים. מה כבר מצריכה אריזה? כמה קרטונים, סרט להדביק וטוש שחור. וזהו? נו, אז התברר לי שזה לא זהו. לארוז חיים שלמים בקרטונים זה מלאכת מחשבת. אומנות. איך אורזים זכרונות? וריחות של בית? וסימני צמיחה של ילדים על קירות? וניצן שפרח בגינה? והכתם החינני בכניסה? והתריס העקום שהחריקה שלו הפכה עם השנים לסימפוניה מחייכת? איך דוחסים רגשות לקרטונים מאובקים? ואת מסלול ההליכה הקבוע עם הכלבה? ואת הבוקר טוב/ערב טוב של השכנים? במה עוטפים את כל המערכות השבירות שטיפחת ואגרת כל השנים? והאם כדאי בכלל להעביר איתך כלים שבירים? איך מקפלים אל תוך הקרטונים את כל החברים שצברת עם השנים? את האנשים שמחייכים אליך ברחוב, בתור בקופת חולים, בסניף הדואר המקומי, בבנק ואצל הספר הקבוע? שבועיים לפני מועד המעבר, מצאתי את עצמי הולכת אל אותם מקומות, שהיו להוויית חיי, שעיצבו אותי, שהיו חלק משגרת יומי. אני מריחה אותם, לוטפת אותם, עוטפת במבט מלא דמעות וממלמלת לעצמי הברות בלתי ברורות, על מחר חדש, על התחלה חדשה. קלישאות שלא באמת מצליחות לגעת בי. בבוקר, אני מתחננת אל חבורת העליזים מ"מוישה הובלות", להיות עדינים עם הקרטונים שלי, לא לטלטל אותם חזק מדי, לא להשליך, לא לדחוף, לא לדחוס, לא ולא ולא. מה קרה לך גיברת?, אומר לי אחד מהם, זה רק קרטונים. כן, אני עונה לו, זה רק קרטונים, אבל כל החיים שלי ארוזים שם, והכל שביר.
אחד מהקשיים היותר כבדים שחוויתי בשנים האחרונות, היה לארוז חיים בקרטונים ולהפקיר אותם בידי חברת הובלות אגרסיבית, שהאמפטיה שלה כלפי החיים הארוזים שלי בקרטונים, שואפת לרמה של – כמה טיפ תיתן לי ההיא בסיום היום. חשבתי שאריזה היא משחק ילדים. מה כבר מצריכה אריזה? כמה קרטונים, סרט להדביק וטוש שחור. וזהו? נו, אז התברר לי שזה לא זהו. לארוז חיים שלמים בקרטונים זה מלאכת מחשבת. אומנות. איך אורזים זכרונות? וריחות של בית? וסימני צמיחה של ילדים על קירות? וניצן שפרח בגינה? והכתם החינני בכניסה? והתריס העקום שהחריקה שלו הפכה עם השנים לסימפוניה מחייכת? איך דוחסים רגשות לקרטונים מאובקים? ואת מסלול ההליכה הקבוע עם הכלבה? ואת הבוקר טוב/ערב טוב של השכנים? במה עוטפים את כל המערכות השבירות שטיפחת ואגרת כל השנים? והאם כדאי בכלל להעביר איתך כלים שבירים? איך מקפלים אל תוך הקרטונים את כל החברים שצברת עם השנים? את האנשים שמחייכים אליך ברחוב, בתור בקופת חולים, בסניף הדואר המקומי, בבנק ואצל הספר הקבוע? שבועיים לפני מועד המעבר, מצאתי את עצמי הולכת אל אותם מקומות, שהיו להוויית חיי, שעיצבו אותי, שהיו חלק משגרת יומי. אני מריחה אותם, לוטפת אותם, עוטפת במבט מלא דמעות וממלמלת לעצמי הברות בלתי ברורות, על מחר חדש, על התחלה חדשה. קלישאות שלא באמת מצליחות לגעת בי. בבוקר, אני מתחננת אל חבורת העליזים מ"מוישה הובלות", להיות עדינים עם הקרטונים שלי, לא לטלטל אותם חזק מדי, לא להשליך, לא לדחוף, לא לדחוס, לא ולא ולא. מה קרה לך גיברת?, אומר לי אחד מהם, זה רק קרטונים. כן, אני עונה לו, זה רק קרטונים, אבל כל החיים שלי ארוזים שם, והכל שביר.