חיים, ואז?

schlomitsmile

Member
מנהל
חיים, ואז?
אבא שלי תמיד אמר שרק 99 השנים הראשונות קשות.
לפני שבוע הוא מת.
https://www.youtube.com/watch?v=pnb1DZ-nmtw


מנחמים באו והלכו, ובין השורות בדבריו של כל אחד מהם
אמונת הדובר/ת בשאלה העתיקה שבכותרת.
מה האמונה שלכם?
מה קורה לנו אחרי שהרופא מכריז את שעת מותנו?
 
תנחומיי
אני לא יודעת מה לומר בזמנים כאלה, ואולי באמת עדיף ככה כי אין מה לומר.
אני שולחת הרבה חיבוקים חמים.
&nbsp
אצלי זה קצת מסובך... מצד אחד אני אתאיסטית וההגיון אומר לי שאין שום דבר אחרי המוות, שהתודעה שלנו קיימת רק בתוך המוח החי שלנו -
ומצד שני אני מכשפה וזוכרת גלגול אחרון שלי. אנרגיות וכישוף אני מצליחה לראות כמדע שאנחנו עוד לא מבינים, אבל גלגולים? לא כל כך.
&nbsp
אישית, אני מעדיפה לחשוב שהכל נגמר. כי בגלגול ה"קארמה" שלי רודפת אותי, ואם יש "גן עדן" או "גהינום" או איזשהו שלב שמגיע אחרי החיים האלה, מי יודע אם הכאבים שלי (הפיזיים והנפשיים) ירדפו אותי גם לשם.
&nbsp
ובכל מקרה אנחנו לא יודעים היום שום דבר בעניין הזה, רק שבעולם הזה מי שנשאר צריך חיזוקים.
ואני שולחת לך חיזוקים, ואת מוזמנת לכתוב לי אם את מרגישה צורך. כל דבר.
 

sarne

New member
אם זו לא שאלה אישית מדי
מה היית בגלגול קודם? ואיך נזכרת? זה די מסקרן


דרך אגב, בתור מי ששואף לעשות קריירה בפיסיקה, אני אף פעם לא הצלחתי להיות האתאיסט הטוב שהייתי אמור להיות... אף פעם לא היה לי צורך בעל-טבעי, אבל אני לא חושב שבמסגרת ההבנה שלנו של הטבע היום יש סיבה לשלול קשר עמוק יותר בין התודעה שלנו לטבע, מעבר ל"רק בתוך המוח". אולי אפילו להפך. רק אלוהים יודע.
 
כנרת. מצליחה אפילו.
איפושהו באירופה.
וזה היה בזמן שניסיתי להבין למה אני לא מצליחה לחזור לנגן (ניגנתי, עליתי להופיע, חטפתי חרדה לא נורמלית שגרמה לי לשכוח אפילו איך פורטים עם הקשת, עשיתי בכאילו כשלמזלי היו עוד 2-3 כינורות עם התפקיד שלי ואף אחד לא שם לב שלא באמת ניגנתי, ומאז לא מצליחה) ולמה זה כל כך קשה לי.
מתברר שהזיכרון האחרון שלי הוא כשאני מתמוטטת על הבמה בזמן הופעה.
&nbsp
אני לא אומרת שאין קשר עמוק יותר בין התודעה לטבע - אני כן אומרת שלדעתי כל מה שהיום לא מוסבר, אפשר להסביר באיזושהי צורה, עם הזמן, הטכנולוגיה והמתודיקה הנכונים.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
אז בעצם חזרת שוב על אותה חוויה, סיטואציה דומה מאד
בחיים הנוכחיים?
ואו.. סוג של פלונטר קרמתי שעדיין לא נפתר?
&nbsp
אפרופו סיפורי גילגולים-
ליום הולדתי ה 24 (איזה קטע, בדיוק חצי מחיי עד כה, עוד מעט יהיה 48)
החליטה אחותי לתת לי מפגש אצל מדיום שהכירה והעריכה.
כשלעצמי, ממש לא האמנתי בדברים האלה,
אבל בשם הסקרנות והפתיחות, קיבלתי ברצון את המתנה.
הגברת קיבלה אותי בדירתה הצנועה,
הדליקה נר,
נשמה עמוק,
ואז הזמינה אותי לשאול שאלות שהכנתי מראש.
בין היתר שאלתי על 3 חברים שלי,
לגבי כל אחד מהם אמרתי משהו כמו:
"אני מכירה אדם בשם X,
מה שלומו?"
כלומר לא מסרתי פרטים מלבד השם,
וגם השאלה לא הסגירה שום דבר
מלבד העובדה שיש לי עניין באדם הזה.
לגבי שניים מהם היא סיפרה דברים שאח"כ, כשסיפרתי להם,
ריגשו גם אותם מאד, בעומק ובדיוק שבהם, אחת מהם אמרה שבכתה.
לגבי השלישי אמרה שנפגשנו כבר מספר פעמים, במספר גילגולים,
בין היתר במצריים העתיקה, היינו נאהבים, הוא היה לוחם שנפל בקרב
ואני מאנתי להתנחם.
היא לא ידעה שלשנינו, לו וגם לי,
היתה מהתחלה תחושה עזה שאנחנו מכירים היטב זה את זה,
שלו היה חלום מוזר ומצמרר בעניין
ולי תחושת כבדה
שנינו "ראינו" אותו כקצין SS ואותי כיהודיה שואתית
שנינו כאמור, לא האמנו בזה.
נתנו לזה הסברים פסיכולוגיים מפוקפקים ולא משכנעים.
אמרה שבגילגול הזה נפגשנו שוב לשם תיקון.
היום הוא בעלי ואב ארבעת ילדיי.
אין לי מושג אם ומה זה אומר.
&nbsp
 
מצמרר...
אפילו כמכשפיה קשה לי לפעמים להתמודד עם הדברים האלה.
וכן, העניין עם הכינור הוא משהו עמוק וישן אצלי...
כל החיים שלי בכלל הרגשתי משיכה מטורפת לכלי הזה, ורק בגיל 15 ההורים שלי נתנו לי להתחיל ללמוד... והיה לי חיבור מיידי. פשוט היה לי טבעי. עכשיו כמובן הכינור גם זר לי אבל גם קורא לי.

אני שמחה שטוב לך עם בעלך, עם או בלי גלגולים קודמים דרמטיים
 

schlomitsmile

Member
מנהל
תודה יקירה
נכון, אין לנו ודאות בעניין, אנחנו יכולים לבחור במה אנחנו מעדיפים להאמין,
הודאות היחידה היא, כמו שכתבת, שהחיים עבור אוהביו של המת
לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו
כרגיל אצלי, כל דבר מזכיר לי שיר
היד שקטפה את המת, במובן מסויים קטפה גם את החי
לכן לא ממש ברור את מי קטפה
חושבת על האהבה המופלאה בין הוריי
https://www.youtube.com/watch?v=F5CFC-Mh_sg
&nbsp
התודעה שלנו כנראה קיימת רק בתוך מוחנו,
אבל אולי יש בנו משהו מעבר לגוף ותודעה?
&nbsp
האמונה הפרטית שלי:
הבנאדם החי מורכב מגוף, נפש (=רגשות+תודעה) ורוח/נשמה.
במותנו, מפסיק הגוף לפעול,
הנפש, התלויה בו, נמוגה,
והרוח, שבחייו היתה כמו גל שנפרד מאוקיינוס הנצח כדי לתת ניצוץ חיים לאדם הזה,
שבה לצור מחצבתה, לאוקיינוס הנצח.
האדם, כמהות נפרדת, כבר לא קיים,
כי לנשמה אין "אני"
אבל הרוח/נשמה לא נעלמת,
מתאחדת שוב עם מה שאנשים קוראים לו אלוהים, "חומר הגלם" של החיים באשר הם.
 

sarne

New member
את מזכירה לי את המלים של הוקוסאי
הצייר היפני, שהעריך שהוא יגיע לשיאו כאמן בגיל 130, וביקש מהשמיים את ההזדמנות להוכיח את עצמו. הוא מת כשהיה רק בן 90, וכשהוא רק התחיל, לדעתו, להיות באמת טוב. [ציטוט כאן]

אלה לא מלים מנחמות, אבל אולי היה משהו בדברים שלהם, של אביך ושל הוקוסאי.

לגבי השאלה שלך - אני יודע שאמות יום אחד, אז אני מעדיף פשוט לחכות ולראות מה יהיה ולא לשער השערות. כל אחד מאיתנו יזכה לגלות את הארץ הבלתי-נודעת בתורו. מבין התאוריות והמיתוסים שאנשים העלו וסיפרו עד היום לא נתקלתי באף רעיון שהולם את העולם המורכב כל כך שבו אנחנו חיים... העולם הבא, אם הוא קיים, צריך לפחות להשתוות ביופיו לעולם החיים. ולהיות מסתורי באותה מידה.

בכל מקרה, על המוות אנחנו יודעים רק להסתכל בתור שורדים, בינתיים, ואנחנו יודעים מה זה אומר.

אני מקווה שלאביך היו חיים מלאים ומספקים. והביטוי העברי היפה הזה - שזכרונו יהיה לברכה.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
אכן היו לו, וליפן היה חלק בכך
נסיעות ליפן בימים שזה עדיין נחשב כמעט מעבר להרי האופל,
מנזר זן, קומונה יפנית, ספר שכתב וספר שתרגם.
&nbsp
נכון, כל אחד יכול לבחור האם להאמין באמונה כלשהי, ובאיזו,
או שמא אמונה היא בבחינת השערה שאינה ניתנת לבחינה
ולכן מוטב לחכות ולראות דברים נכוחים.
&nbsp
ובכ"ז, כתבת "לא הצלחתי להיות האתאיסט הטוב שהייתי אמור להיות"
אז שמא בכ"ז התגנבה ללבך איזושהי אמונה כלשהי?
 

sarne

New member
אבל מה שמייחד את המוות
היא הוודאות שלו. שלא כמו כל חוויה "רוחנית" אחרת, אנחנו יודעים שהוא יגיע אלינו. אני יכול לשקול כל מיני רעיונות לגביו אבל כשאין לי סיבה לבחור ביניהם, אני לא בוחר ביניהם. אם יש לי אמונה כלשהי, היא מתקשרת למה שכבר כתבתי - היופי והסדר שקיים, לאמונתי (ובמובן מסוים גם לידיעתי), בטבע. אז אני מזדהה, במובן מסוים, עם הרגש הדתי של אמונה. ואני מייחס לו חשיבות. במובן הזה אני לא אתאיסט.

האמת שאני כמעט כתבתי דברים שמאוד דומים למה שאת כתבת בתגובה לקטנית... כדוגמא לרעיון שכן מוצא בעיניי, להבדיל מהרעיון של גן-עדן\גהנום\שאול וה"אני" שממשיך.

דרך אגב, אני אשמח אם תוכלי לשלוח לי את השמות של הספרים האלה שהזכרת. אני עדיין לא נסעתי ליפן, וגם לא למדתי את השפה כמו שתמיד רציתי, אבל יש לי אוסף קטן של ספרים ותרגומים שאני תמיד אוהב להוסיף אליו עוד פריטים (ולפעמים אפילו לקרוא ממנו!).
 

טאסנים1

New member
אחרי נקודת החיים
לאמונתי אין כלום . כל ההתרחשות שלנו מסתיימת.
זו לא תחושה קשה או טובה. זו השלמה נינוחה.
 

Ron W

New member
נשארים זכרונות
כתבתי בהודעה שבתחתית הקומונה שלי " נשמה להשקפתי היא הזכרון בלב השארים."
אולי בגלל שהזכרונות עולים בלי קושי, השנים שאחרי נחשבות להם קלות.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
אז לאדם חי אין נשמה?
בחיינו אין לנו עדיין "שארים".
או אולי כוונתך שאין באמת דבר כזה "נשמה"
הדבר המכונה כך אלה פשוט זכרונותיהם של השארים?
 

Ron W

New member
אולי בחיים הנשמה מתבטאת בנפש כחלק מהגוף
 

sarne

New member
האם זה לא אומר גם
שיש אנשים שיש להם יותר נשמה מלאחרים?

לא כולם זוכים להותיר רושם בלב הזולת, אבל לא מגיע להם להקרא חסרי נשמה בשל כך, לא כך?

ראית את הסרט It's a Wonderful Life? שבו ג'ימי סטיוארט מגלים שהחיים הם נפלאים כשכולם אוהבים אותך, תמיד אהבו אותך, ולא היית צריך לעשות שום מאמץ כל החיים שלך כדי שיאהבו אותך? אז יש גם את הדמות של הרשע, ה-scrooge הזקן שרק מפריע והורס לכולם. ובשבילו אין שום ישועה. הסרט אפילו לא טורח להראות מה עלה בגורלו בסוף. פשוט שוכחים אותו בזמן שסטיוארט מוקף באנשים ומבין כמה החיים מדהימים ושווים.

על פניו יפה, אבל איזה מין סוף טוב זה?

ואתה לוקח את הפתגם על עשירים שנהיים עשירים יותר ועניים שנהיים עניים יותר, והופך אותו למטאפיזיקה.

(אני סתם מתמרמר בקול, אם זה לא ברור, אבל תענה לי אם בא לך)
 
למעלה