חיים! חיים! חייים!

[יהודה ישרים]

חיים! חיים! חייים!

שלום חברים יקרים. פעמים מספר כבר הבאתי בפניכם מדבריו של הרב שמשון רפאל הירש, מחשובי רבני גרמניה במאה ה-19. בתחילת הפרשה שנקרא בשבת הקרובה, פרשת "אמור", מצוווים אנו שלא לנהוג כמנהגי הגויים בזמן בו נפטר אדם שהיה יקר לנו. כך כותב הרש"ר הירש, והדברים מדברים ברורים וחזקים ביותר (וגם בעלי השלכות לתחומים אחרים הקרובים לעניין החיים והמוות): "תורתנו תורת חיים. אליליות עתיקה וחדישה נוהגת לצרף את הדת עם המוות. רק בגווע האדם תצמח מלכות האל; גויעה ומוות הם הגילוי העיקרי של האלוהות; כי הא-ל הוא לדידם אלוהי המוות, ולא אלוהי החיים; הוא ממית ולא מחיה; והוא שולח את המוות - ואת מבשריו, החולי והעוני, - למען יירא ממנו האדם, יזכור את כוח האל ואת חוסר האונים של האדם. משום כך מקדשיהם עומדים בצד קברות, והמקום הראשון של כהניהם הוא ליד גופת המת...לא כאלה כהני ישראל, כי לא כן תורת אלהי ישראל, ולא זו היא דת ישראל. האל, המורה לכהן את מעמדו בישראל, הוא אלוהי החיים; התגלותו הנעלה ביותר איננה בכוח המוות, השובר את הגבורה ואת החיים; אלא הוא מתגלה בכוח החיים המשחרר והמחיה, המקים את האדם לרצות בחירות ולחיות חיי נצח. אין הוא מורה לאדם כיצד למות אלא איך לחיות; הוא מורה לו איך ינצח את המוות בעודו בחיים, איך יתגבר על חוסר החירות, על השיעבוד הגופני ועל החולשה החושנית...שעה שהמוות קורא את בני העם לגמול חסד עם מעטה הגוף של נפש שנאספה אל עמיה - חייבים כהני ה' להתרחק; בעצם עמידתם מרחוק יעלו את נס החיים בצד גופת המת; יעוררו בלב העם את רעיון החיים; יזכירו להם את דעיון החירות המוסרית...יחזקו בלבם את דעיון החיים - לבל ינוצח על-ידי רעיון המוות". המשך שבוע נעים. שלכם, יהודה ישרים