חיי - זה מה שהתחלתי לכתוב אין סוף../images/Emo48.gif
חיי החיים שלי התחילו בעצם מגיל שמונה וחצי. מאז אני זוכרת את הכול. התאונה הקשה שעברתי וההתעוררות בחדר הטיפול נמרץ. הגילוי העצמי שלי למצב החדש והתמודדותי עם הפנים המושחתות והנפוחות שנשארו מהתאונה. כולם ציפו ממני להיות אסירה תודה על כל שנותרתי בחיים, אילו ידעתי בנפשי רק טיפה ממה שעובר עליי אולי לא הייתי מחליטה להיות חזקה באותם רגעים והייתי מעדיפה להודות בכישלוני ולמות. אולי אם לא הייתי חיה הדברים היו משתנים לכל הסובבים אותי לטובה ואני מרגישה ככה באמת זה לא בשביל שמי שקורא את זה יחשוב אוי מסכנה זה באמת ובתמים. ההורים שלי שטיפחו אצלי כל כך הרבה רגשות אשמה שבמודע או לא במודע. אני עצמי שעד היום אני מרגישה צורך לחלק לכולם חלקים ממני נותרתי ללא כל חשק לחיות. ניסיתי לחיות בשביל עצמי ואז אף אחד לא רצה לקבל את השינוי שחל בי. וחשתי מאוד בודדה. כנראה שלא התמודדתי עם הרגשות שלי ובגלל שהחלקתי ורציתי להאמין ולתת תחושה שהכול אצלי בסדר טעיתי בכך כי מה שהרגשתי לא יצא החוצה לגמרי עדיין יש בתוכי ילדה קטנה שבוכה ומתייסרת מהרבה כאבים,ילדה שלא היה לה זמן לחשוב על עצמה אלא איך להתגבר על הכאבים המחטים הדוקרות הדלקות בעיניים הדמעות שזלגו להן בלי הזמנה עצם ההליכה לבית הספר מלווה בצינורות שמחוברים לראש ההתמודדות עם העולם החיצוני. לא היה לי מקום שבו הרגשתי מוגנת בו רק בתוך הגוף שלי . הדמעות חנקו לא פעם את גרוני ולעתים פי רעד ולא העזתי להראות חולשה נאלצתי להיות חזקה והיום אני בת 27 ואין לי כוח או חשק לעשות שום דבר. אני מרגישה שאין לי שליטה על החיים שלי ושהם לאט לאט מתמוטטים מעליי הכול ממש חזק ממני. הפסקתי לראות את האור שבקצה המנהרה והפסקתי להאמין ולשנן לעצמי שהכול יהיה בסדר כי אני לא רואה את העתיד שלי משתנה אני רק מרגישה שלא באמת טוב לי כמו שאחרים מאמינים. אני מרגישה מאוד עצובה לפעמים ואני מרשה לעצמי לכתוב את זה במחשב כי אני לא רוצה שאף אחד יידע כמה צער ורגשות מעורבים אני חשה בכל יום כשאני פותחת את העיניים שלי. כמה אני כועסת עליך אלוהים שאני קמה בבוקר. כמה עוול נעשה לי בחיים החיים עצמם אכזבו אותי ויש כאלה שכל הזמן מזכירים לי כמה שהחיים יכולים להתאכזר לפעמים. ומצידו השני של המתרס אני צופה באנשים שלא מעריכים את המזל שלהם וכל הזמן מתלוננים.. טוב כנראה שעל כל אחד עובר משהו בחיים.
חיי החיים שלי התחילו בעצם מגיל שמונה וחצי. מאז אני זוכרת את הכול. התאונה הקשה שעברתי וההתעוררות בחדר הטיפול נמרץ. הגילוי העצמי שלי למצב החדש והתמודדותי עם הפנים המושחתות והנפוחות שנשארו מהתאונה. כולם ציפו ממני להיות אסירה תודה על כל שנותרתי בחיים, אילו ידעתי בנפשי רק טיפה ממה שעובר עליי אולי לא הייתי מחליטה להיות חזקה באותם רגעים והייתי מעדיפה להודות בכישלוני ולמות. אולי אם לא הייתי חיה הדברים היו משתנים לכל הסובבים אותי לטובה ואני מרגישה ככה באמת זה לא בשביל שמי שקורא את זה יחשוב אוי מסכנה זה באמת ובתמים. ההורים שלי שטיפחו אצלי כל כך הרבה רגשות אשמה שבמודע או לא במודע. אני עצמי שעד היום אני מרגישה צורך לחלק לכולם חלקים ממני נותרתי ללא כל חשק לחיות. ניסיתי לחיות בשביל עצמי ואז אף אחד לא רצה לקבל את השינוי שחל בי. וחשתי מאוד בודדה. כנראה שלא התמודדתי עם הרגשות שלי ובגלל שהחלקתי ורציתי להאמין ולתת תחושה שהכול אצלי בסדר טעיתי בכך כי מה שהרגשתי לא יצא החוצה לגמרי עדיין יש בתוכי ילדה קטנה שבוכה ומתייסרת מהרבה כאבים,ילדה שלא היה לה זמן לחשוב על עצמה אלא איך להתגבר על הכאבים המחטים הדוקרות הדלקות בעיניים הדמעות שזלגו להן בלי הזמנה עצם ההליכה לבית הספר מלווה בצינורות שמחוברים לראש ההתמודדות עם העולם החיצוני. לא היה לי מקום שבו הרגשתי מוגנת בו רק בתוך הגוף שלי . הדמעות חנקו לא פעם את גרוני ולעתים פי רעד ולא העזתי להראות חולשה נאלצתי להיות חזקה והיום אני בת 27 ואין לי כוח או חשק לעשות שום דבר. אני מרגישה שאין לי שליטה על החיים שלי ושהם לאט לאט מתמוטטים מעליי הכול ממש חזק ממני. הפסקתי לראות את האור שבקצה המנהרה והפסקתי להאמין ולשנן לעצמי שהכול יהיה בסדר כי אני לא רואה את העתיד שלי משתנה אני רק מרגישה שלא באמת טוב לי כמו שאחרים מאמינים. אני מרגישה מאוד עצובה לפעמים ואני מרשה לעצמי לכתוב את זה במחשב כי אני לא רוצה שאף אחד יידע כמה צער ורגשות מעורבים אני חשה בכל יום כשאני פותחת את העיניים שלי. כמה אני כועסת עליך אלוהים שאני קמה בבוקר. כמה עוול נעשה לי בחיים החיים עצמם אכזבו אותי ויש כאלה שכל הזמן מזכירים לי כמה שהחיים יכולים להתאכזר לפעמים. ומצידו השני של המתרס אני צופה באנשים שלא מעריכים את המזל שלהם וכל הזמן מתלוננים.. טוב כנראה שעל כל אחד עובר משהו בחיים.