חינוך ארוך טווח
**לא לראשי**
טוב, לא יודעת כמה מאתנו עוד נשארו פה, אבל לא מרגישה בנוח לשאול את זה בשום מקום אחר, ונראה לי שכאן יכולות להיות תשובות מעניינות, אז הנה זה:
יש לי ילדים. הם גדלים בסביבה מהפריווילגיות שיש בישראל, בבית פרטי, לשני הורים עם משרות בכירות, בסביבתם יש ילדים נוספים באותו סטטוס. הסביבה שלנו היא די הומוגנית, די מפנקת ובסופו של דבר זה מה שהם מכירים ויכירו בשנים המעצבות של חייהם.
הבן הגדול שלי כבר מתחיל להפנים את זה שניתן לקנות הכל, שזה קליל, שיש הכל מהכל בסביבתנו ושבסופו של דבר ההורים כועסים עליו ומענישים כשהוא שובר משהו (למשל את השולחן בסלון, אל תשאלו...), אבל קונים חדש. ברור לי שדוגמא אישית נובעת ממה שאנחנו עושים ולא ממה שאנחנו אומרים. כשהוא שובר צעצוע אנחנו לא קונים לו חדש - אבל כשהוא שובר משהו "של הבית" אנחנו כן מחליפים. אני לא יכולה לומר עלינו או על אף אחד אחר מהחברים או השכנים שמנסים בכוונה לנקר עיניים, אבל לתחושתי זה די קורה מעצמו ביישוב שלנו.
אולי התחושה שלי מעוגנת בכך שבעלי גדל בסביבה הזאת ואני לא. לא נוח לי עם הסטנדרטים שאליהם הילדים שלי מתרגלים. מצד שני, אני לא הולכת להוריד את כולנו ברמת החיים שבעלי ואני הרווחנו ביושר (גם לא אקבל שיתוף פעולה).
בעלי טוען שהדרך היחידה להתגבר על זה היא לקחת את הילד להתנדב ולפגוש בעצמו אוכלוסיות פחות פריווילגיות מאתנו. מודה שאני לא מתלהבת מהרעיון כי גם כך כמות הזמן הפנוי שלי זעומה ואישית זה לא מדבר אלי.
מחשבות?
**לא לראשי**
**לא לראשי**
טוב, לא יודעת כמה מאתנו עוד נשארו פה, אבל לא מרגישה בנוח לשאול את זה בשום מקום אחר, ונראה לי שכאן יכולות להיות תשובות מעניינות, אז הנה זה:
יש לי ילדים. הם גדלים בסביבה מהפריווילגיות שיש בישראל, בבית פרטי, לשני הורים עם משרות בכירות, בסביבתם יש ילדים נוספים באותו סטטוס. הסביבה שלנו היא די הומוגנית, די מפנקת ובסופו של דבר זה מה שהם מכירים ויכירו בשנים המעצבות של חייהם.
הבן הגדול שלי כבר מתחיל להפנים את זה שניתן לקנות הכל, שזה קליל, שיש הכל מהכל בסביבתנו ושבסופו של דבר ההורים כועסים עליו ומענישים כשהוא שובר משהו (למשל את השולחן בסלון, אל תשאלו...), אבל קונים חדש. ברור לי שדוגמא אישית נובעת ממה שאנחנו עושים ולא ממה שאנחנו אומרים. כשהוא שובר צעצוע אנחנו לא קונים לו חדש - אבל כשהוא שובר משהו "של הבית" אנחנו כן מחליפים. אני לא יכולה לומר עלינו או על אף אחד אחר מהחברים או השכנים שמנסים בכוונה לנקר עיניים, אבל לתחושתי זה די קורה מעצמו ביישוב שלנו.
אולי התחושה שלי מעוגנת בכך שבעלי גדל בסביבה הזאת ואני לא. לא נוח לי עם הסטנדרטים שאליהם הילדים שלי מתרגלים. מצד שני, אני לא הולכת להוריד את כולנו ברמת החיים שבעלי ואני הרווחנו ביושר (גם לא אקבל שיתוף פעולה).
בעלי טוען שהדרך היחידה להתגבר על זה היא לקחת את הילד להתנדב ולפגוש בעצמו אוכלוסיות פחות פריווילגיות מאתנו. מודה שאני לא מתלהבת מהרעיון כי גם כך כמות הזמן הפנוי שלי זעומה ואישית זה לא מדבר אלי.
מחשבות?
**לא לראשי**
