shlish2004
New member
|חינוך תעבורתי כמקצוע לבגרות ועכשיו
שלום לכולם שמי עמית- שכלתי את אחותי,גילי, במלחמה האינסופית של תאונות הדרכים ב26 נוב' 2005. שכן שלי הוא מורה לחינוך תעבורתי (זהירות בדרכים וכו') ושאל אותי לפני זמן רב אם אהיה מוכן להרצות בפני תלמידי בתי הספר בהם הוא מלמד - בי"ס אחד שאני למדתי בו, ביה"ס "הדסים" - שם גם גדלתי כי הוריי עבדו שם עד סוף שנה שעברה, ובי"ס שני בו ילדיי לומדים כיום. עבר זמן והחלטתי לממש את הצעתו עם כל הקושי הכרוך בכך. בתחילה ישבתי עם עצמי, תהליך שבדיעבד עשה לי רק טוב ועזר לי אישית בהתמודדות ובהבנה, ואני לא אגזים אם אומר שגם בהשלמה למול מותה של גילי. ישבתי במשך שבוע שלם כדי להכין מערך להרצאה ולבסוף הכנתיו. נפגשתי עם אותו מורה והוא קרא את מה שכתבתי ופרץ בבכי - אני חייב לציין כי אותו מורה מכיר את הוריי וגם את המשפחה. השבוע הלכתי לאותם בתי הספר והרצאתי בפני התלמידים על הסיפור האישי שלנו כלומר על אחותי, התאונה וכיצד אנחנו התמודדנו עם השכול. הרצאתי בפני תלמידים מכיתו ט' - י"א במסגרת כיתתית כי חשבנו יחד אני והמורה כי במסגרת שכבתית הנושא לא יועבר כלל וכלל, בדיעבד התברר כי צדקנו. מטרת ההרצאה היא לגרום לתלמידים המעירים להבין עוד בטרם הם ניגשים לעשות רשיון נהיגה להבין קצת מה קורה למשפחה אחרי שאבדה את יקירה. התגובות היו מדהימות - היו תלמידים שהגיעו אלי בתום השיעור ושאלו אם יש אפשרות לחבק אותי, היו תלמידים שבאו לאחר השיעור ואמרו למורה ולי כי ההרצאה נתנה להם נקודת מבט חדשה על תאונות הדרכים. כולי תקווה שבהרצאה זו הצלחתי למנוע ולו תאונת דרכים קטלנית אחת ובזה יהיה שכרי. בנוסף אני הרווחתי אישית כי כל התהליך שעברתי רק עזר לי. כאשר ישבתי יותר מאוחר בבית וניתחתי ביני לבין עצמי את מה שקרה בשיעורים השונים, גם תחקרתי את בני הצעיר כדי לדלות ממנו פרטים מה אמרו חבריו לכיתה על ההרצאה (הוא לא נכח בהרצאה עפ"י בקשתי כי לא רציתי לתת לא להתמודד מחדש עם הכאב של אובדן דדותו) הבנתי כי התלמידים יצאו עם תובנות אחרות לגמרי לגבי דרך התנהגותם העתידית בכביש. לכן הגעתי למסקנה המתבקשת כי כדאי מאוד לשלב את החינוך התעבורתי במסגרת הבגרות כך אולי נוכל לשנות חלק נרחב מתרבות הנהיגה של נהגי העתיד. תודה על סבלנותכם בקריאת הקטע הזה עמית
שלום לכולם שמי עמית- שכלתי את אחותי,גילי, במלחמה האינסופית של תאונות הדרכים ב26 נוב' 2005. שכן שלי הוא מורה לחינוך תעבורתי (זהירות בדרכים וכו') ושאל אותי לפני זמן רב אם אהיה מוכן להרצות בפני תלמידי בתי הספר בהם הוא מלמד - בי"ס אחד שאני למדתי בו, ביה"ס "הדסים" - שם גם גדלתי כי הוריי עבדו שם עד סוף שנה שעברה, ובי"ס שני בו ילדיי לומדים כיום. עבר זמן והחלטתי לממש את הצעתו עם כל הקושי הכרוך בכך. בתחילה ישבתי עם עצמי, תהליך שבדיעבד עשה לי רק טוב ועזר לי אישית בהתמודדות ובהבנה, ואני לא אגזים אם אומר שגם בהשלמה למול מותה של גילי. ישבתי במשך שבוע שלם כדי להכין מערך להרצאה ולבסוף הכנתיו. נפגשתי עם אותו מורה והוא קרא את מה שכתבתי ופרץ בבכי - אני חייב לציין כי אותו מורה מכיר את הוריי וגם את המשפחה. השבוע הלכתי לאותם בתי הספר והרצאתי בפני התלמידים על הסיפור האישי שלנו כלומר על אחותי, התאונה וכיצד אנחנו התמודדנו עם השכול. הרצאתי בפני תלמידים מכיתו ט' - י"א במסגרת כיתתית כי חשבנו יחד אני והמורה כי במסגרת שכבתית הנושא לא יועבר כלל וכלל, בדיעבד התברר כי צדקנו. מטרת ההרצאה היא לגרום לתלמידים המעירים להבין עוד בטרם הם ניגשים לעשות רשיון נהיגה להבין קצת מה קורה למשפחה אחרי שאבדה את יקירה. התגובות היו מדהימות - היו תלמידים שהגיעו אלי בתום השיעור ושאלו אם יש אפשרות לחבק אותי, היו תלמידים שבאו לאחר השיעור ואמרו למורה ולי כי ההרצאה נתנה להם נקודת מבט חדשה על תאונות הדרכים. כולי תקווה שבהרצאה זו הצלחתי למנוע ולו תאונת דרכים קטלנית אחת ובזה יהיה שכרי. בנוסף אני הרווחתי אישית כי כל התהליך שעברתי רק עזר לי. כאשר ישבתי יותר מאוחר בבית וניתחתי ביני לבין עצמי את מה שקרה בשיעורים השונים, גם תחקרתי את בני הצעיר כדי לדלות ממנו פרטים מה אמרו חבריו לכיתה על ההרצאה (הוא לא נכח בהרצאה עפ"י בקשתי כי לא רציתי לתת לא להתמודד מחדש עם הכאב של אובדן דדותו) הבנתי כי התלמידים יצאו עם תובנות אחרות לגמרי לגבי דרך התנהגותם העתידית בכביש. לכן הגעתי למסקנה המתבקשת כי כדאי מאוד לשלב את החינוך התעבורתי במסגרת הבגרות כך אולי נוכל לשנות חלק נרחב מתרבות הנהיגה של נהגי העתיד. תודה על סבלנותכם בקריאת הקטע הזה עמית