לי קן עתלית 100,000
New member
חיפה.
חיפה. 268 אלף תושבים, 8.5% מהם ערבים (נתונים משנת 2000). בניגוד לערים מעורבות אחרות, חיפה מטפחת כבר במשך מאה שנה שיתוף בין ערבים ויהודים. כל זה כמובן טוב ויפה, כאשר נערכים פסטיבלים גדולים עם יצירות אומנות של אמנים יהודים וערבים, אך מה עם חיי היום יום? היהודים המבוססים והאמידים חיים על הכרמל בעוד שערבים רבים (לא כולם- אך רובם) חיים בעיר התחתית. בתי הספר הערביים סובלים מתנאים ירודים ואפליה תקציבית. דוגמא לכך היא שההשקעה בתלמיד תיכון "אל-מותנבי" הערבי הוא 6,440 שקל לשנה, וההשקעה בתלמיד בתיכון "עירוני א´" היהודי הוא 13,338 בשנה. מרכיבים רבים בהווייתה של חיפה תרמו להיווצרותו של מיתוס הדו קיום. מתחים דתיים בעיר לא מהווים בעיה, מכיוון ש"משה לא היה כאן, ישו לא חנה אצלנו ומוחמד אפילו לא ביקר". הטיפוח לשיתוף בין ערבים ליהודים הוא מוצלח יותר מבערים אחרות, אך הוא נובע מן היכולת להתמקד ב"כותרות", בלי לנסות לפתור את כל הסכסוך הערבי- יהודי, ונושאים הבוערים כגון פער במערכות החינוך ועוד פערים חברתיים הקיימים בהחלט בעיר! המאבק בין היהודים לערבים בחיפה מתנהל על פי רוב במישור הסמלי. הטענות על אפליה וחוסר שוויון בחיפה אינן נעדרות מן השיח של המיעוט הערבי, אך "מכסים" על טענות אלו בפעילויות מזדמנות על חיי שיתוף בין ערבים ליהודים. דו קיום אמיתי אינו הדחקת בעיות קיימות, אלא לדון בהם, ולמצוא פשרה מוסכמת! עשיית פסטיבלים (כמו פסטיבל "החג של החגים") ופעילויות שונות לא ישנו את המצב של ערביי חיפה, אלא רק יכסו על המצב חיצונית, למראית העין בלבד- יציגוהו באריזה נוצצת. דו הקיום בחיפה הוא מיתוס ראוותני, אשר מעין כופה את עצמו בהתנהגותם של תושבי העיר- ערבים ויהודים. בואדי ניסנאס מוצבת יצירת אומנות. דגל ישראל צבוע על לוח עץ, ובלב הדגל, במקום המגן דוד, מודבקת מראה. פניו של המתבונן בדגל נשקפים אליו ממרכזו. כך נהפך הדגל של כל מי שמביט בו, זה גם שם היצירה: "הדגל של כו-לנו". אך מה שנראה כמובן מאליו למתבונן היהודי אינו כה פשוט לעיניים הערביות. בראיון שערך "הארץ" עם כמה מתושבי השכונה הערביים ואדי ניסנאס שבחיפה נאמר: "אני הרי יודע שבמקום שבו הפנים שלי, שם נמצא בעצם המגן דוד, ועם זה אני לא יכול להזדהות". אומר אחד מצעירי השכונה. "אולי הדגל הוא של כולנו, אך לא הזכויות. לכל אחד ואחד מאיתנו יש מראה טובה ויפה יותר מזו, בבית שלו" אומר יו"ר אגודה העוסקת בתיעוד תולדותיו של הכפר הגלילי סומחתא שנהרס ב1984-, ווג´יה סמעאן. בעיני סמיר סבייתי, דייג בן 60, מוצאת חן דווקא יצירה אחרת מבין מאה היצירות שבוואדי. הוא אוהב את הכתובת הענקית על קיר בן שלוש קומות, שבה נראה לב אדום גדול ומשני צדדיו המילים "אני" ו"חיפה" בשפה הערבית. מה שאומר: "אני אוהב את חיפה". בעיניו של סמיר הכתובת אומרת "אני הלב של חיפה". אני החיפאי האמיתי, אני הלב שלה. הדגל שבמרכזו המראה מסמל בעיני רבים מערביי חיפה את הזהות שכופה עליהם המדינה. לעומת זאת, הכתובת הגדולה שעל הקיר מסמלת בעיניהם את היותם (בעיני הזיכרון ההסטורי שלהם לכל הפחות)- לב ליבה של העיר. כך שהתבוננות במראה גורמת לאדם לראות את עצמו בלבד, ומונעת ממנו לראות את האחר. האם בראייה עצמית בלבד ניתן לממש את הדו קיום???
חיפה. 268 אלף תושבים, 8.5% מהם ערבים (נתונים משנת 2000). בניגוד לערים מעורבות אחרות, חיפה מטפחת כבר במשך מאה שנה שיתוף בין ערבים ויהודים. כל זה כמובן טוב ויפה, כאשר נערכים פסטיבלים גדולים עם יצירות אומנות של אמנים יהודים וערבים, אך מה עם חיי היום יום? היהודים המבוססים והאמידים חיים על הכרמל בעוד שערבים רבים (לא כולם- אך רובם) חיים בעיר התחתית. בתי הספר הערביים סובלים מתנאים ירודים ואפליה תקציבית. דוגמא לכך היא שההשקעה בתלמיד תיכון "אל-מותנבי" הערבי הוא 6,440 שקל לשנה, וההשקעה בתלמיד בתיכון "עירוני א´" היהודי הוא 13,338 בשנה. מרכיבים רבים בהווייתה של חיפה תרמו להיווצרותו של מיתוס הדו קיום. מתחים דתיים בעיר לא מהווים בעיה, מכיוון ש"משה לא היה כאן, ישו לא חנה אצלנו ומוחמד אפילו לא ביקר". הטיפוח לשיתוף בין ערבים ליהודים הוא מוצלח יותר מבערים אחרות, אך הוא נובע מן היכולת להתמקד ב"כותרות", בלי לנסות לפתור את כל הסכסוך הערבי- יהודי, ונושאים הבוערים כגון פער במערכות החינוך ועוד פערים חברתיים הקיימים בהחלט בעיר! המאבק בין היהודים לערבים בחיפה מתנהל על פי רוב במישור הסמלי. הטענות על אפליה וחוסר שוויון בחיפה אינן נעדרות מן השיח של המיעוט הערבי, אך "מכסים" על טענות אלו בפעילויות מזדמנות על חיי שיתוף בין ערבים ליהודים. דו קיום אמיתי אינו הדחקת בעיות קיימות, אלא לדון בהם, ולמצוא פשרה מוסכמת! עשיית פסטיבלים (כמו פסטיבל "החג של החגים") ופעילויות שונות לא ישנו את המצב של ערביי חיפה, אלא רק יכסו על המצב חיצונית, למראית העין בלבד- יציגוהו באריזה נוצצת. דו הקיום בחיפה הוא מיתוס ראוותני, אשר מעין כופה את עצמו בהתנהגותם של תושבי העיר- ערבים ויהודים. בואדי ניסנאס מוצבת יצירת אומנות. דגל ישראל צבוע על לוח עץ, ובלב הדגל, במקום המגן דוד, מודבקת מראה. פניו של המתבונן בדגל נשקפים אליו ממרכזו. כך נהפך הדגל של כל מי שמביט בו, זה גם שם היצירה: "הדגל של כו-לנו". אך מה שנראה כמובן מאליו למתבונן היהודי אינו כה פשוט לעיניים הערביות. בראיון שערך "הארץ" עם כמה מתושבי השכונה הערביים ואדי ניסנאס שבחיפה נאמר: "אני הרי יודע שבמקום שבו הפנים שלי, שם נמצא בעצם המגן דוד, ועם זה אני לא יכול להזדהות". אומר אחד מצעירי השכונה. "אולי הדגל הוא של כולנו, אך לא הזכויות. לכל אחד ואחד מאיתנו יש מראה טובה ויפה יותר מזו, בבית שלו" אומר יו"ר אגודה העוסקת בתיעוד תולדותיו של הכפר הגלילי סומחתא שנהרס ב1984-, ווג´יה סמעאן. בעיני סמיר סבייתי, דייג בן 60, מוצאת חן דווקא יצירה אחרת מבין מאה היצירות שבוואדי. הוא אוהב את הכתובת הענקית על קיר בן שלוש קומות, שבה נראה לב אדום גדול ומשני צדדיו המילים "אני" ו"חיפה" בשפה הערבית. מה שאומר: "אני אוהב את חיפה". בעיניו של סמיר הכתובת אומרת "אני הלב של חיפה". אני החיפאי האמיתי, אני הלב שלה. הדגל שבמרכזו המראה מסמל בעיני רבים מערביי חיפה את הזהות שכופה עליהם המדינה. לעומת זאת, הכתובת הגדולה שעל הקיר מסמלת בעיניהם את היותם (בעיני הזיכרון ההסטורי שלהם לכל הפחות)- לב ליבה של העיר. כך שהתבוננות במראה גורמת לאדם לראות את עצמו בלבד, ומונעת ממנו לראות את האחר. האם בראייה עצמית בלבד ניתן לממש את הדו קיום???