חיפשתי פינה לפרוק כאב - אני חדשה כא
כמה אירוני שבדיוק שהכאב שלי כל כך חזק, והיום הוא יום הפטירה של האישה שעליה אדבר מיד, הגעתי אליכם והלוואי ואצלכם אמצע קצת שקט ושלווה. באותו היום שבו היא הלכה, הרגשתי כה בודדה ומסכנה רציתי להחליף את מותה ולתת לה את חיי כל כך כאב לי לראותה ככה מוטלת במיטה, ללא רוח חיים, ידיי ורגליי קרות והיא לא מזיזה ולא מדברת יותר, את הרגע הנורא לא אשכח כל ימיי חיי, לא רוצה לזכור אותה ברגע מותה רוצה לזכור אותה בחייה ובשמחתה אך כל מה שלי נותר הוא הזיכרון המר, של הימים שעברו מאז שהרופאה המטומטמת שלה לי פלטה שנשאר לה רק שלושה חודשים, לא יודעת למה לי אמרה זאת אך באותו רגע איבדתי את כל שמחת החיים, הייתי רק ילדה בת 18 מלאת שמחת חיים כמוהה, מלאה אושר ותיכנונים עד לאותו הרגע שבו הלכתי איתה לכימותרפיה ושאלתי את הרופאה שאלה תמימה כמו מה שלומה והיא הכניסה אותי לחדרה ואמרה לי שנותרו לה פחות משלושה חודשים. זה כאב זה כואב והכאב עם השנים רק מתגבר והולך הוא לא מרפה, אפילו שנכנסתי מתחת לחופה לפניי שנה זלגו מעיני הדמעות רק בגלל שנזכרתי בה ואיך היא היתה גאה לראות אותי מתחת לחופה אבל היא ידעה כי ביום של מותה לפניי שקברנו אותי, אני זעקתי ובכיתי שאולי לא טיפלתי בה כמו שצריך, שאולי לא הקלתי עליה מספיק עם המורפיום, ובלילה אחרי שקברנו אותה היא באה בחלום לביתה ואמרה לה שתגיד לי שאני טיפלתי בה והיא לא סבלה כאבים והיא אמרה לה שיהיה לי בהצלחה עם חבריי, היא ידעה שהוא יהיה בעלי. היום 5 שנים אחרי הכאב לא פוחת והגעגוע רק גובר, מקווה שלא הכבדתי עליכם אבל עזרתם לי לשפוך קצת מה שעל ליבי תודה לכם על ה....
כמה אירוני שבדיוק שהכאב שלי כל כך חזק, והיום הוא יום הפטירה של האישה שעליה אדבר מיד, הגעתי אליכם והלוואי ואצלכם אמצע קצת שקט ושלווה. באותו היום שבו היא הלכה, הרגשתי כה בודדה ומסכנה רציתי להחליף את מותה ולתת לה את חיי כל כך כאב לי לראותה ככה מוטלת במיטה, ללא רוח חיים, ידיי ורגליי קרות והיא לא מזיזה ולא מדברת יותר, את הרגע הנורא לא אשכח כל ימיי חיי, לא רוצה לזכור אותה ברגע מותה רוצה לזכור אותה בחייה ובשמחתה אך כל מה שלי נותר הוא הזיכרון המר, של הימים שעברו מאז שהרופאה המטומטמת שלה לי פלטה שנשאר לה רק שלושה חודשים, לא יודעת למה לי אמרה זאת אך באותו רגע איבדתי את כל שמחת החיים, הייתי רק ילדה בת 18 מלאת שמחת חיים כמוהה, מלאה אושר ותיכנונים עד לאותו הרגע שבו הלכתי איתה לכימותרפיה ושאלתי את הרופאה שאלה תמימה כמו מה שלומה והיא הכניסה אותי לחדרה ואמרה לי שנותרו לה פחות משלושה חודשים. זה כאב זה כואב והכאב עם השנים רק מתגבר והולך הוא לא מרפה, אפילו שנכנסתי מתחת לחופה לפניי שנה זלגו מעיני הדמעות רק בגלל שנזכרתי בה ואיך היא היתה גאה לראות אותי מתחת לחופה אבל היא ידעה כי ביום של מותה לפניי שקברנו אותי, אני זעקתי ובכיתי שאולי לא טיפלתי בה כמו שצריך, שאולי לא הקלתי עליה מספיק עם המורפיום, ובלילה אחרי שקברנו אותה היא באה בחלום לביתה ואמרה לה שתגיד לי שאני טיפלתי בה והיא לא סבלה כאבים והיא אמרה לה שיהיה לי בהצלחה עם חבריי, היא ידעה שהוא יהיה בעלי. היום 5 שנים אחרי הכאב לא פוחת והגעגוע רק גובר, מקווה שלא הכבדתי עליכם אבל עזרתם לי לשפוך קצת מה שעל ליבי תודה לכם על ה....
