אחותו של שקספיר
New member
חלאס רגשי אשמה בבקשה
הגעתי בעקבות... וקראתי בעיון כמה שרשורים, אני מבקשת להעלות נושא שעלה פה בכמה היבטים בשני שרשורים ארוכים, וכנראה אינו לגופו של נושא הפורום המהותי, אבל היות ונוצרה אצלי תחושה לא נוחה מהקריאה , מראיית הורים ומתבגרים משני צידי מתרס לחימה כלשהו- אני מבקשת להעלות את הנושא ,ואם לא כאן המקום או הזמן, מכבדת מראש את ההחלטה הניהולית בעניין. אינני מתכוונת להתייחס למקרה הפרטני שהועלה על ידי האימא, חברי פורום הארי פוטר ומשפחה פרטית אחת. אלא לעיקרון- זכות המתבגרים (ובכלל ילדים) לפרטיות ,לעצמאות- איפה מתחיל הילד ואיפה נגמרת האחריות ההורית, מה ההבדל בין האחריות ההורית לבין רגשי אשמה היכן הפער בין התעניינות לבין חטטנות, וכן הלאה. אני מאמינה שאי אפשר ליצור פתיחות ואפשרות לילד לשוחח עם ההורה בכל נושא ללא מתן לגיטימציה מוחלטת להתנהגותו. אם הילד שלי, היה בא ואומר "אימא, אתמול הרגנו שתיתי שלשה בקבוקים של וודקה " יש אפשרות שאתפלץ במקום. אבל אם לא אאפשר לו לספר לי- בטוח לא אדע את העובדות. אם לא אדע את העובדות,הוא יסתיר ממני (כי יחשוש למשל מתגובה כועסת, מענישה, מסנקציות) הרי היכולת שלי להשפיע על התנהגותו תהיה מינמלית אם בכלל. אז מכאן -הורה שרוצה פתיחות מצד ילדו צריך קודם לתרגל את מושג "קבלה" לקבל את הילד והתנהגותו כמו שהיא ,גם אם היא רחוקה מיליון שנות אור ממה שההורה חושב כהתנהגות נורמטיבית לגיל זה. שנית- ילד בגיל 15 לא שותה לשכרה בגלל שמישהו דוחף בקבוק לגרונו, אלא כי זה חלק מהתנסות חברתית -סביבתית. ילד בגיל 15 לא שותף לאורגיות (בד"כ) והרבה מהסממנים החיצונים של תלבושת פרובוקטיבית, או הצהרות אימים על "המוות זה התקווה" ויתר בבל"ת- הם חלק מאופנה כמו מוסיקה כמו תלבושת. ומעבר לכך- ילד בגיל 15 הוא יישות תבונתית (מוגבלת, אבל זה מה שיש) שלא אונסים אותו להתנהגות זו. ולכן ילד בגיל זה שבוחר באורח חיים והתנהגות חריגה אפילו-זו בחירה שלו, לטעמו או לאי טעמו של ההורה . אי מתן כבוד להחלטה של הילד,לא יוצרת תקשורת בונה אלא סוגרת חומות בתקופה שמאד קל לסגור אותן וקשה הרבה יותר לפתוח אותן. נכתב פה קודם על ידי אימא ,מה אני הייתי עונה לילדה שלי שהייתה שואלת אותי "אימא למה לא עצרת את ההתנהגות שלי בגיל זה?" ופה למעשה קפצתי- כי אני מריחה רגשות אשמה הוריים (בילט אין יחד עם הולדה והורות) אבל אימא יקרה- את לא אחראית להתנהגות של הילדה, לטוב ולרע. כאשר הילד/ה מוציא ציון 54 בבגרות במטמטיקה זו לא אחריות שלך (אלא אם אמרת לו לאורך כל השנים שזה ממש לא חשוב ללמוד) וכאשר הוא מתרועע עם הקרימינל של הכיתה זו לא אחריות שלך. אלו בחירות שלו. כאמור- לא בחירות חכמות במיוחד, מנקודת המבט שלנו ההורים,אבל עדיין בחירות שלו, ולכן חלאס רגשי אשמה. בבקשה.
הגעתי בעקבות... וקראתי בעיון כמה שרשורים, אני מבקשת להעלות נושא שעלה פה בכמה היבטים בשני שרשורים ארוכים, וכנראה אינו לגופו של נושא הפורום המהותי, אבל היות ונוצרה אצלי תחושה לא נוחה מהקריאה , מראיית הורים ומתבגרים משני צידי מתרס לחימה כלשהו- אני מבקשת להעלות את הנושא ,ואם לא כאן המקום או הזמן, מכבדת מראש את ההחלטה הניהולית בעניין. אינני מתכוונת להתייחס למקרה הפרטני שהועלה על ידי האימא, חברי פורום הארי פוטר ומשפחה פרטית אחת. אלא לעיקרון- זכות המתבגרים (ובכלל ילדים) לפרטיות ,לעצמאות- איפה מתחיל הילד ואיפה נגמרת האחריות ההורית, מה ההבדל בין האחריות ההורית לבין רגשי אשמה היכן הפער בין התעניינות לבין חטטנות, וכן הלאה. אני מאמינה שאי אפשר ליצור פתיחות ואפשרות לילד לשוחח עם ההורה בכל נושא ללא מתן לגיטימציה מוחלטת להתנהגותו. אם הילד שלי, היה בא ואומר "אימא, אתמול הרגנו שתיתי שלשה בקבוקים של וודקה " יש אפשרות שאתפלץ במקום. אבל אם לא אאפשר לו לספר לי- בטוח לא אדע את העובדות. אם לא אדע את העובדות,הוא יסתיר ממני (כי יחשוש למשל מתגובה כועסת, מענישה, מסנקציות) הרי היכולת שלי להשפיע על התנהגותו תהיה מינמלית אם בכלל. אז מכאן -הורה שרוצה פתיחות מצד ילדו צריך קודם לתרגל את מושג "קבלה" לקבל את הילד והתנהגותו כמו שהיא ,גם אם היא רחוקה מיליון שנות אור ממה שההורה חושב כהתנהגות נורמטיבית לגיל זה. שנית- ילד בגיל 15 לא שותה לשכרה בגלל שמישהו דוחף בקבוק לגרונו, אלא כי זה חלק מהתנסות חברתית -סביבתית. ילד בגיל 15 לא שותף לאורגיות (בד"כ) והרבה מהסממנים החיצונים של תלבושת פרובוקטיבית, או הצהרות אימים על "המוות זה התקווה" ויתר בבל"ת- הם חלק מאופנה כמו מוסיקה כמו תלבושת. ומעבר לכך- ילד בגיל 15 הוא יישות תבונתית (מוגבלת, אבל זה מה שיש) שלא אונסים אותו להתנהגות זו. ולכן ילד בגיל זה שבוחר באורח חיים והתנהגות חריגה אפילו-זו בחירה שלו, לטעמו או לאי טעמו של ההורה . אי מתן כבוד להחלטה של הילד,לא יוצרת תקשורת בונה אלא סוגרת חומות בתקופה שמאד קל לסגור אותן וקשה הרבה יותר לפתוח אותן. נכתב פה קודם על ידי אימא ,מה אני הייתי עונה לילדה שלי שהייתה שואלת אותי "אימא למה לא עצרת את ההתנהגות שלי בגיל זה?" ופה למעשה קפצתי- כי אני מריחה רגשות אשמה הוריים (בילט אין יחד עם הולדה והורות) אבל אימא יקרה- את לא אחראית להתנהגות של הילדה, לטוב ולרע. כאשר הילד/ה מוציא ציון 54 בבגרות במטמטיקה זו לא אחריות שלך (אלא אם אמרת לו לאורך כל השנים שזה ממש לא חשוב ללמוד) וכאשר הוא מתרועע עם הקרימינל של הכיתה זו לא אחריות שלך. אלו בחירות שלו. כאמור- לא בחירות חכמות במיוחד, מנקודת המבט שלנו ההורים,אבל עדיין בחירות שלו, ולכן חלאס רגשי אשמה. בבקשה.
