בהודעות 3
פיטר חייך והנהן ורמוס נשם לרווחה, 'בינתיים הכל בסדר' חשב לעצמו ואז בכעס קודר יותר 'זה לא יהיה בסדר, לא כשלילי תבין מה זה'.
באותו לילה הוא ראה את זה שוב, החלום המוזר שהתרחש ונשמע גם, הפעם לנגד עיניו.
"אתה עדיין אוהב אותי?"
"כן, אבל מה יקרה אם היא תגלה? איך אתה יכול לרקוד על שתי חתונות ככה"
"ההורים שלי רוצים שאני אתחתן איתה"
"ומה תעשה?"
"אני אברח, איתך, כשנסיים ללמוד, לילי תבין, אנחנו הרי בסך הכל יוצאים, לא מעבר לזה"
"אבל אתה יודע שאז הם יגלו"
"לא אכפת לי, הם יבינו בסוף"
"ההורים שלי לא הבינו, למה אתה חושב שעברתי לגור אצלכם בבית לפני שנה, היא גילתה עיתון עם כמה בחורים ערומים וזרקה אותי מהבית סופית."
"אז נמצא מקום משלנו, לא אכפת לי, אנחנו נצליח רך כף, אתה חייב להאמין לי, אבל בשביל זה אני צריך להישאר עם לילי קצת, רק עוד חצי שנה, עד שנסיים ללמוד."
"לא... עשיתם את זה? נכון?"
צחוק חלוש "לא רך כף... לא יקירי" קולו של ג'יימס, שבקע מהמיטה של סיריוס, היה רך, מלטף ואוהב באופן כמעט כאוב, רמוס אטם את אוזניו בכרית אבל שמיעתו החדה, הזאבית, בגדה בו שוב.
"אני אוהב אותך רך כף, אני רוצה לחיות איתך את כל החיים שלי"
"זה המון זמן... ואתה עדיין לא מוכן להיפרד ממנה, למה שאני אאמין לך?"
צליל ברור של שפתיים נפגשות, רמוס חשב על דורקאס, שבה היה מאוהב בסתר כבר כמה חודשים ומיקם את דמותה בעיניי רוחו, שומע את קולה, הוא רצה ללכת אליה עכשיו, ללכת לאיזשהו מקום אחר והעיקר לא לראות, לא לשמוע, לא להיות הצופה הדומם בשני חבריו והאינטימיות האישית כל כך ביניהם, השברירית כל כך, שבצורה מרוחקת כלשהי הוא הצליח לראות את היופי שבה, יופי שדבר לא יוכל להרוס.
'אתם שניכם כמו אחים בשבילי' חשב רמוס ונשבע בליבו שלמרות חיבתו האמיתית ללילי, את הסוד הזה הוא לא ייקח מהם.
הוא חיכה כמה רגעים ואז התיישב במיטתו, רק כדי לראות את ג'יימס על המיטה ממול, מביט בו בשאלה שגבלה גם בחשש.
לאחר שתיקה ארוכה מידי, רמוס פצה את פיו "אמרתי לפיטר שאם אתה הופך לאייל, אנחנו צריכים לקרוא לך קרניים."
"תודה לך" לחש ג'יימס, משיב על כל מה שלא נאמר.
רמוס חייך בעייפות "בשביל מה יש חברים?" הוא נשכב חזרה ולפני שהספיק לשמוע מה ג'יימס השיב, הוא כבר נרדם.
