חלום בלהות

[DreamBeliever]

חלום בלהות

פעם ראשונה בחיים שלו שהוא היה חסר מילים. לא היה רגע מאותן השנים האחרונות שמצא עצמו תוהה על משהו אחר מלבד עצם קיומו. כל כך הרבה מן הדברים שקרו לו, נותרו כמחשבות שתלויות באוויר ואין לכך אף הסבר, אפילו כלאחר יד. הוא לא ידע מדוע זה כך, והדבר השאיר אותו ער לילות רבים, לילות רבים שפשוט שכב ללא נוע על מיטתו, כשעיניו נועצות מבטן בתקרה שמעל, אך דבר אינו הפך להיות ברור יותר, אולי אף נהפך למבולבל עוד יותר. וגם כשהיה לבסוף מצליח לשקוע בשינה, כשהיו חלומותיו מתגבשים למשהו שהיה מובן אפילו מעט, משהו מוצק ובסיסי ביותר, היה מתעורר בבהלה, מתעורר ופשוט שוכח את אשר היה. לא ברור איך דברים הגיעו לידי כך, אך מה שהיה בטוח מעל הכל, זה שדברים קרו מסיבה מסוימת, גם אם אין הם נראים ברורים בצורתן הראשונית, כך לפחות נאמר לו במילים כל כך פשוטות כל כך הרבה פעמים מאנשים שהיו מקורבים אליו וידעו את אשר על ליבו, אך לא את אשר קרה. והנה יום אחד, כשלא היה ספק עוד באשר לשפיות דעתו, אולי ספק בסיסי למראית עין בלבד, מצא עצמו מהלך לו באזור מגורים שומם, נטוש מכל צורת חי, צומח ודומם. הוא לא ידע לאן הוא הולך, לאן המסע עוד יוביל אותו, ולבטח לא ידע כיצד דברים שנראו לו תמימים יתגלו לו בהיפוכם, אולי משום שהיה עוד ילד במחשבתו, והתמימות שהייתה בו מאז ומעולם עמדה לעמוד במבחן על, מסוג המבחנים שאדם שואל את עצמו אם הם בגדר של חלום או מציאות. לא היו בו חרטות על כך שעזב הכל מאחור, שפשוט ארז לו תיק קטן דמוי תיק בית ספר, ופשוט הרים את רגליו מן המקום היחידי שאי פעם ידע, וללא ידיעת אדם אחר מלבדו. אולי רק בהתחלה היה זה כך, כי ככל שהתרחק מכל אשר הכיר, תהה האם הדבר אשר עשה, היה הדבר הנכון. היה הוא נער צעיר, כבן חמש עשרה היה כשעמד על הכביש הראשי והסואן של אזור שמעולם לא היה בו לפני כן, הביט בכל אשר עבר בדרך ובעיניים פעורות ובצימאון אדיר לחירות נפשית ורגשית, נופף ידו באוויר, שלח ידו לכיוון הדרך המהירה בתקווה שמישהו יוכל להצילו מן הגיהינום שהיה מצוי בו כל כך הרבה זמן, אולי אף יותר מדי זמן בשביל צעיר בגילו. הוא קיווה שיהיה האדם באשר הוא, שיעצור את רכבו וימאן להכניס אותו פנימה, מישהו שיוכל לגאול אותו מהייסורים שהיה מצוי בהם. מכוניות חלפו על פניו כל כך מהר והזמן גם כן, משניות לדקות מעטות, ולשעות. לרגע חשב שלעולם לא יוכל לברוח, שלעולם לא יוכל להימלט, ושנגזר עליו לחיות חיי אומללות מלווי כאב גופני ונפשי כאחד. לרגעים אחדים פשוט דמיין עצמו במקום אחר, באי פרטי משלו, ואף נערה אחת או שתים לצדו, מן פנטסיה גברית שכזו, אך יותר מכל - פנטסיה שבה היה הוא מאושר וחיוכו נוצץ בהשתקפות השמש הבוהקת שזורחת במרומים. הוא ידע שדברים לא יגיעו לידי כך, הרי היה הוא הגיוני למרות התמימות שבו, וידע שאי פרטי הוא טירוף שכזה, שגם כסף לא יוכל להקנות לו, אך הדבר לא מנע ממנו לחלום בהקיץ. ההוויה החלומית נקטעה לפני שאף הסתיימה, ומכונית מסוג שלא היה מוכר לו עמדה בקצה הדרך, ממש סמוך למקום הימצאו. המכונית הייתה ישנה מאוד, לא בדיוק מסוג המכונית שפינטז לרכוש בעצמו. היא הייתה בעלת צבע לבן דהוי במקצת, אולי מלוכלכת, לא השקיע בכך מחשבה רבה. הנער הצעיר נכנס למכונית, מבלי אף לשאול לאן מגיע הנהג או הנהגת שגם בהם לא השקיע הצצה, אולי נראה לו הדבר מיותר, כי כל אשר היה עסוק בו זה למצוא עצמו במקום אחר, שבו יהיה מאושר, אך העיקר לברוח מהמקום ממנו בא. לא היה ממש ברור אם יצא קול מתא הנהג, אך המכונית החלה לנסוע על הדרך המהירה. המושבים היו קרועים ובלויים וללא ספק היה ניתן להבין שהרכב עצמו היה ישן מאוד ואחד שלא הושקעו בו כספים כדי לדאוג לצורתו החיצונית ואף פנימית. חלונות המכונית היו סגורים בכל הכיוונים עד לסופם, או רק כך נראה, משום שרוח חזקה נכנסה לבפנים, מן מטח קר שכזה של אוויר. בדיעבד ניתן היה להבין שחלונו של הנהג היה פתוח לרווחה. היה הדבר מוזר ולא ברור לנער, אך לא השקיע בכך מחשבה יתרה אם בכלל, הוא ידע שאין הדבר משמעותי כלל, כי גם כך היה קריר בחוץ, ואולי אף ירד גשם זלעפות מן השמיים הזועקים. הוא לא ידע זאת כלל, משום ששקע בהרהורים נוספים שלא העלו בו דבר מלבד כעס ותסכול. ידיו היו קמוצות כאגרופים וציפורני ידיו אכולות עד לקצותיהן, לא היה ברור מדוע זה כך לאיש מלבדו, אך הנהג או הנהגת אף לא שאלו. עיניים כהות מבט הציצו מבעד למראה הקדמית של הרכב, עיניים בוחנות, שאין הן מותירות הרבה לדמיון, גבות עבות ועור כהה, מעט שחור, אך לא מסוג השיזוף מן הקרניים החזקות של השמש, אך דבר לא נאמר באופן מילולי. היה זה מסוג הרגעים הנדירים האלה של שתיקה רועמת כמו שנאמר על הנער כל כך הרבה פעמים ממוריו בבית הספר, שלא הבינו כיצד נער חכם ואינטיליגנט כל כך, לא הוציא כמעט מילים מפיו, כמובן מלבד אלה שהיה חייב לומר משום ההכרח. אנשים שלא הכירו אותו אמרו עליו שהוא מופנם דיו ושבתוך תוכו מת להתפרץ אדם שיש לו כל כך הרבה מה להגיד, אך זה לא הגיע לידי כך, לפחות עד עתה. הרכב החל לנסוע מהר מאוד, אולי אף מהר מדי לדרך המסוימת בה הוא נסע, אך הנער לא שם לכך לב, אף לא הקדיש לכך חשיבות מסוימת. היה ברור לו יותר מכל דבר אחר, שכך הוא יתרחק בזמן קצר יותר מן המקום ממנו בא. לא עבר זמן רב מדי, אולי שעה. הנער לא הסתכל בשעון הדיגיטלי שהיה על ידו, ועדיין אף מילה אחת לא נאמרה, לא לאן הנער צריך להגיע ולא היכן מסתיימת הדרך. כמובן שבעיני אדם צלול בדעתו היה נראה הדבר חשוד למדיי, משהו מעורר חרדה וחשש עמוק, אך בו בכלל לא. כך הרגיש הנער כשעמד על הכביש הסואן ממש לפני שהמכונית הספק מלוכלכת ספק דהויה עצרה בסמוך אליו. דרך החלון הסגור במושב האחורי היה ניתן לראות כיצד הנופים משתנים ככל שמתרחקים, כיצד מנוף בנוי של בתים ומדרכות אבן חצי שבורות – נהפך הנוף לנוף טבעי, מסוג הנופים שרואים בארצות לא מפותחות כמו רומניה, עצים עבים ועשב שוטה לכל עבר, אך אף אדם לא נראה לעין מטייל באזור. לאחר נסיעה של זמן מה ללא שום קול אדם שנשמע ברקע, נעצרה המכונית באזור שומם ומבודד מכל ציביליזציה אנושית ומכל קרבת אדם. דלת המושב הקדמי של הנהג נפתחה, אך הנער לא הבחין באיש או באישה שיצאו דרכה, הוא רק שמע את רעש פתיחת הדלת משום שהיה זה קול שצרם לאוזנו, מסוג הרעשים שמפריעים לאדם לשקוע בשינה אפילו כשנמצא בבית, בחדר הפרטי שלו. חריקת פתיחת הדלת וסגירתה והצירים החלודים שלה היו דבר שעורר בנער חרדה, זאת ניתן היה להבחין משום הזיעה שניגרה על מצחו, ולא היה הדבר משום חום כבד שפקד את האזור אולי במעטה של חורף קיצי. נעליו של האדם שיצא מחוץ לרכב היו שחורות ועליהן כתמי בוץ ולכלוך שחור כזפת, והוא עמד ממש בסמוך לשלולית בוצית ענקית בממדיה. לא היה ברור עדיין מדוע נעצרו דווקא במקום שכוח אל זה, ואיך זה דווקא הנהג שיצא מחוץ לרכב בעוד הנער הצעיר עדיין בפנים, שקוע במחשבותיו באשר יהיו. השלווה שלכאורה הייתה קיימת וההרמוניה בין הטבע לאדם שנראתה מזויפת במקצת, נתנו תחושה נעימה אך מטעה, ולא היה ניתן לתאר במילים עד כמה היה קשה לחזות את אשר עמד לקרות. צעדים כבדים מהולים במסתוריות נשמעו כאשר צעד הנהג האלמוני אל אחוריו של הרכב, הוא פתח את תא המטען החלוד בכוח רב ובאגרסיביות ונשאר עומד במקום ללא נוע. כל כך הרבה מן הדברים שקרו עד לאותו הרגע, היו כל כך לא ברורים ובלי קשר אפילו קטן למציאות, והיה בהם תמימות דעת, משום שעד לאותו הרגע היה הנער באפילה, הוא לא ידע מה עומד לקרות וגם זה לא העסיק את מחשבתו יותר מכמה שניות בודדות. אין ספק שלא היה לנער על מה להתחרט, הוא רצה לברוח מהעבר שרדף אותו וכך גם עשה. נשמע רעש דומה וקול צורם של טריקה אגרסיבית של דלת תא המטען החלוד, ולפתע הכול נדם שוב, כלא היה.

 

[DreamBeliever]

חלק ב'

החל לרדת גשם זלעפות מן השמיים והאדמה התמלאה בשלוליות בוציות נוספות, שהפכו את האזור לעוד יותר מנוכר ומעורר חלחלה. היה קשה לדעת אם מזג האוויר הסגרירי היה תוצאה של חורף כבד שפקד את האזור לפתע או בכי השמיים שהיו היחידים שידעו איך דברים יתפתחו מאותו רגע והלאה, שהיו מודעים לעוצמת הרוע מצד אחד ותמימות האדם מהצד האחר. דלת המושב האחורי בו ישב הנער נפתחה על ידי גורם חיצוני לא ידוע, הנער המשיך לשתוק ולהיות פסיבי, הוא לא היה מודע לכך שחייו מאותו הרגע שעזב את ביתו, הולכים להשתנות ולאבד את הצורה המוכרת כל כך. קול עבה קרא אליו "צא החוצה!" וללא המתנה תפס בחוזקה בחולצת הטריקו של הנער ומשך אותו מחוץ לרכב בצורה עיקשת ומלאת שנאה. הנער נפל על האדמה ספוגת הבוץ, הוא היה המום, חסר מילים לגמרי, אך הבעתו חשפה את החשש הנורא שהיה קיים בו מאותו הרגע ולכל אורך הדרך. יד גסה בעלת צבע עור שחום ושריר גדול למדיי אחזה משהו שהתברר כחתיכת עץ עבה, משהו שהזכיר במקצת מקל בייסבול. ללא כל מחשבה יתירה או כל דבר מילולי הטיחה היד את העץ בראשו של הנער עד אשר איבד את הכרתו לחלוטין. מאותו רגע והלאה כל קשר עם המציאות המוכרת אבד, וכל מה שקרה לאחר מכן התגלה כסיוט שאין חזרה ממנו, שלא ניתן לפקוח את העיניים ולהתעורר. דם ניגר על כתפו של המופרע בנפשו, שאחז את הנער על כתפיו כאילו היה הוא חתיכה של בשר חסר חיים, מן חיית פרא שצד ממש באותו הרגע, אך הדם לא ניגר מהכתף, אלא מראשו של הנער, מהמקום החבול שבו חבט הנהג המסתורי. המטורף החל לצעוד לכיוון יער עבות, כשהוא מתרחק מהמכונית וכשהוא ממשיך לסחוב את הנער הצעיר על כתפיו, שיערו היה רטוב לגמרי ונוטף מי גשמים, וחולצתו מלוכלכת בלי די מבוץ ומטינופת. ככל שהמשיך לצעוד לכיוון היער נראה היה שאין דרך חזרה, שהמקום אליו נלקח הנער הוא לא אחר מדרכו האחרונה, מהקבר שחפר לו ללא חרטה המופרע בנפשו. אם היה אכן על ערש דווי, ייתכן והיה הדבר נכון, אך עדיין כשנשמתו באפו וליבו פועם, לא היה זה המקום האחרון שבו יימצא עד למותו. עדיין ללא הכרה וכל אשר היה ניתן לראות מבעד לעצים מסביב הייתה בקתת עץ רעועה, מעט גותית, מעוררת אימה כבסרטים דמיוניים וסיוטים של ילדים, נשמעו צווחות נוראיות של ציפורים, ולהקה חלפה כבמהירות בזק על פניו של המטורף שאחז את הגוף חסר ההכרה על כתפיו. הדלת הקדמית של הבקתה הגותית נפתחה על ידי אחת מידיו של האלמוני המטורף, והגוף חסר ההכרה של הנער הצעיר הושלך פנימה ללא רחמים. הזמן הרב שעבר מאותו הרגע שהושלך הנער אל פנים הבקתה ועד שפקח את עיניו וגילה לחרדתו שהמציאות מפחידה מן הדמיון, הוכיח כנראה יותר מכל דבר אחר, שאין בכוונתו של המטורף שחטף אותו לשחרר אותו מכלאו ולהניח לו ללכת. כשהחל הנער הצעיר להתעורר, כל מה שראה דרך עיניו היה חושך מוחלט, מסוג זה שיוצר כיסוי עיניים זול בעל צבע כהה, וראשו החבול והמדמם היה נפוח. הנער חש כאבים עזים שהגיעו מהאזור הפצוע. "איפה אני?" זעק הנער כמעט בבכי תמרורים, אך תגובה לא הגיעה מאף פינה של החדר בו הוא היה מצוי באותו הרגע. כל מה שהוא ידע זה שאם קיים אדם נוסף בחדר, הוא לבטח לא מעוניין לעזור לו, אלא נראה היה שדווקא ההפך, כוונתו הייתה זדונית ולא אלטרואיסטית כלל. חריקה של דלת נשמעה ואז טריקה חזקה, שהותירה את הנער המום עוד יותר וחרד לחייו. "איפה אני?" בכה הנער בהיסטריה שהייתה מהולה בדמעות, אך לא נשמעה שום תגובה מכל צד אחר שעלול היה להיות בחדר ואולי נגע הדבר ללבו. אם היה הדבר אפשרי, היה מנסה הוא להוריד את כיסוי העיניים מעיניו, בתקווה שיוכל להבין את פשר הדברים, אולי את מקום הימצאו ומדוע כל זה קרה לו. הוא היה קשור במשהו שנראה כמו חבל עבה במיוחד, שהיה כרוך סביב ידיו וגופו עד לקצות רגליו, ונראה היה שאין שום סיכוי להימלט מן האימה שעוד המתינה לו מעבר לכיסוי העיניים השחור ובקצה החדר. בקצה החדר, במקום חשוך ואפלולי עוד יותר, עמד לו אדם כשגבו לכיוונו של הנער הצעיר. הוא עמד בסמוך לקיר ולא היה ברור מה הוא עושה שם. כל מה שהיה אפשר לנחש עד לאותו הרגע החוויר, כשנשמע צליל של סכין מושחז בצורה עיקשת וכוחנית. לא היה ברור אם היה זה סכין או כלי הרג מסוג אחר, או אף במה הוא מושחז בכל כך אגרסיביות, דבר אחד היה ברור גם למי שעיניו היו קשורות – זה נשמע מאיים יותר מכל דבר אחר ששמע מעודו.