חלום ליל קיץ- חלק א'
לעידית חלום ליל קיץ "חבוש: כל הלהקה שלנו כאן? שתי: מוטב שתקרא להם בכללם, איש איש בשמו, לפי הכתב." (חלום ליל קיץ, שייקספיר, מערכה א' מעמד שני) שרבט! שרבט לך מעט מילות פתיחה לכתבה זו, וראה מה יצא בסופם. חשוב ואז כתוב. כך עושים אלה, בעלי הדעה והדיו. הו, כמה פרימיטיביות, טיפשיות ולא ממצות הן אותן המילים. אולי בעצם עדיף ולא אכתוב בכלל. די! אכתוב ואכתוב עד שיצא עשן מבין ידי... עד שיישרף הדף! מה הם המילים אם לא סימנים? סימנים למה? למצוקה, כמדומני. המחשבות שהורסות לך כל חלקה טובה מגופך, המחשבות החומצתיות ששורפות את מוחך וגומרות את הנאות חייך. תוציא אותן, שישרפו את הדף ולא אותך. תוציא אותן, כי אם לא ייגמרו הן אותך! "ביני לבין מחשבותיי קיים חיץ, אני כלוא בשטח ההפקר שבין ההרגשה לבין הניסוח, ואף-על כל מאמצי להביע את עצמי, רק לעיתים נדירות אני מגיע למשהו שהוא יותר מגמגום מבולבל" (פול אוסטר, לוויתן) Meddle הפציע בחיי לפני חצי שנה, בערך. הוא לא היה אלבום הפינק פלויד הראשון שלי, גם לא זה שגרם לי להתאהב בלהקה. אך היום, לאחר זמן מה של האזנה לפינק פלויד בפרט ומוזיקה בכלל, הוא בהחלט האהוב עליי. האלבום, ובנוסף לו הסרט 'פומפיי', מציג את הלהקה בשיא כוחה היצירתי. פינק פלויד של תחילת שנות השבעים הייתה חבורה מגובשת של יוצרים בשלים, לפני שהם איבדו את תום נעוריהם ופנו למוזיקה צרכנית וסחירה יותר. הנושאים שמוצגים באלבום, הם נושאים פשוטים מאוד, בסיסייים ואפילו בנאליים: אהבה, טבע וגעגועים. אך לנו, בני דור ספקני, ציני ופרו-צרכני, הנושאים האלה הם כמו זיכרון עמום לתקופה רחוקה מאוד. בחרתי דווקא בשם "חלום ליל קיץ", שהוא מחזה מאת שייקספיר, בגלל שהשם מאוד נעם לי. הוא הזכיר לי את האלבום וחשבתי שהוא יהלום אותו. לאחר קריאת הספר אני מבין למה בדיוק התכוון שייקספיר. אז שבו לכם בניחותא, שימו לכם את Meddle ברקע ותתחילו לחלום. ככה בדיוק רצו חברי הלהקה שתשמעו את האלבום. אני בטוח בכך. One of these days- קצת רוח בהתחלה. בסדר, התרגלנו. אבל אז מגיע הריף הראשון של הגיטרה ואז עוד אחד ועוד אחד, גשם מתחיל לרדת. וגם קצת רעמים פה ושם. רוג'ר ודיוויד מסתופפים מתחת למעילים והמטריות ורצים במהירות הביתה. אבל אבוי, בוץ אנגלי טיפוסי. אררר... איזה עצבים. ומהעצבים האלה יצאה יצירת הרוק הנהדרת הזאת. כשאנחנו מזיעים בקיץ אנחנו מקללים, האנגלים פשוט כותבים מוזיקה. באמת קטע נהדר: תיפוף אגרסיבי וחסר-מנוחה של מייסון, אפקטים בקלידים של רייט, שמעבירים בצורה טובה את כל העניין, באס מחשמל של ווטרס ועבודת גיטרה מושלמת, איך לא, של גילמור, הלוא הוא גיל מור. איכשהו, לא הקטע הכי טוב באלבום, אבל בהחלט מצויין. "ה10 במאי, יום שבת, 2004 קמתי היום בשעה 8:00, לקול צרחות השעון המעורר שלי והסתכלתי עליו בתימהון מהול בזעם ששמור בדיוק לשעה הזאת ביום. 'למה לעזאזאל' שאלתי את עצמי 'הוא מצלצל כל כך מוקדם?'. לקח לי שנייה או שתיים כדי להיזכר שהבטחתי לדנה, החברה שלי מזה שבועיים וארבעה ימים, שאני אלך להסתובב איתה בעיר. או כמו שהיא קראה לזה- שופינג בסיטי. שמתי על עצמי את הג'ינס הכי נקי שראיתי, חולצה נקייה (!) מהארון, כפכפי 'אדידס' שחורות, מרחתי על עצמי דאודורנט וחיוך מטומטם והלכתי לכיוון הבית של דנה. 'ואוו, איזה מותק, באת לקחת אותי מהבית?' צווחה הבלונדה 'יו, בוא נלך כבר, אני צריכה לקנות דיסקים היום'. הלכנו לתחנת האוטובוס ולקחנו את הקו לכיוון מרכז העיר. וזהו הפלייליסט של דנה, כמו שנמסר לי על ידה, בצווחות חנוקות: 'היהודים השולטים, בריטני השווה, ושירי אהבה מתקתקים לקיץ 2004, שנוכל לשמוע ביחד'. הנהנתי בראשי. דנה לא הייתה שיא האינטיליגנציה, אבל היא נראיתה די טוב וחוצמזה, כמה בחורות (ובחורים) חכמים כבר יש? זה מה יש, אמרתי לעצמי. האוטובוס עצר בחריקה עייפה ודנה אצה רצה לה לחנות להשיג את מבוקשה, בעוד אני משתרך מאחור. נכנסתי לחנות ומיד הרגשתי את זה. המיזוג הנהדר. נשבעתי שזה הקיץ האחרון שלי פה. אני עובר לגור בצפון איסלנד. הלכתי לי לאגף הלועזיים, תוך כדי שאני מנסה להתחמק מזוגתי, כדי שחס וחלילה לא יקשרו אותי איתה. עברתי את כל האותיות, עד שהגעתי ל-P. שם, תפסה את עיני עטיפה שהייתה נראית לי כמו עצם חום, בתוך שלולית צלולה, עלייה נזרקות אבנים קטנות. אחזתי בו. פתאום שמעתי קול מאחוריי. "קח אותו". ראיתי מולי איש קצת מבוגר, עם זיפים ומשקפיים. זה היה המוכר. "קח אותו". טוב, אם הוא אומר, אני לא מתווכח. לקחתי אותו. כל הדרך חזרה סבלתי את הניקוצים הבלתי-פוסקים של דנה. אבל התנחמתי בכך שאני יגיע הביתה וישמע דיסק חדש. שמעתי אותו כבר פעמיים מאז שחזרתי. נשמע ממש נחמד. חוץ מהקטע האחרון, שהוא קצת ארוך. אבל אני אתן לו עוד צ'אנס. נראה לי שמחכה לי עוד רומן ארוך איתו" (מיומנו של מכור). "הוא הגיע לקיבוץ קצת לפני תחילת הקציר בשדות האספסת. גבוה, מרשים, עם חולצה משובצת שבכיסה מונחת לה קופסת מרלבורו אדומה וגיטרה שמונחת על הכתף. הוא כמעט ולא דיבר, אותו הבחור. המופנמות שלו נראתה טראומטית כמעט. אבל בלילות, אחרי שחזרנו מהעבודה ושכבנו על הדשא ליד חדר האוכל, עם הפנים כלפי הכוכבים, מנסים לזהות אם יש שם משהו, שם למעלה, הוא שר לנו שירים מוזרים-משהו אך יחד עם זאת מדהימים ביופיים, שירים שנראה כאילו נכתבו באיזו ארץ רחוקה, אירופאית, גלותית, אותה ארץ שבזנו לה והתרחקנו ממנה, אך גם נמשכנו אליה ונכספנו ליופייה. כל פריטה שלו על הגיטרה החומה-צהבהבה שהביא איתו הייתה כה נפלאה, עד שהתאהבת בו באופן מוחלט. גם המילים היו נפלאות: כל-כך טבעיות, אנושיות, אוניברסליות, עד שגם אנחנו, שהיינו כה רחוקים ממנו, הזדהינו איתם. כן, אני זוכר את המילים... Sleepy time, and I lie, With my love by my side, And she's breathing low. הבנות היו משוגעות עליו. אנחנו, הבנים, הערצנו אותו. הציעו לו אפילו להתקבל לחברות בקיבוץ. משום מה הוא סירב. שבועיים בערך אחרי שהוא הגיע, היינו עסוקים במלוא המרץ בשדה. הקומביין התקלקל בדיוק ואני נסעתי לשדה לבדוק אותו. בדיוק כשסיימתי ראיתי את גידי רץ לכיווני וצועק משהו לא ברור. רק כשהוא התקרב אליי, יכולתי לשמוע: "זה דייויד, הוא עוזב" - "מה זאת אומרת עוזב?" - "עוזב, חוזר הביתה" - "והוא עדיין בקיבוץ?" - "נראה לי שהוא מחכה בתחנה, שההסעה תיקח אותו". - "טוב, תודה גידי. אני הולך לתפוס אותו". רצתי בכל כוחי לעבר התחנה, אבל הוא כבר עזב. אחרי ארוחת הערב, כשחזרנו למגורים שלנו, מצאנו פתק מקומט ובו היה כתוב בעברית: 'אני מצטער, הייתי חייב ללכת. אולי יום אחד עוד תשמעו ממני. אוהב אותכם, ד.ג.'"
לעידית חלום ליל קיץ "חבוש: כל הלהקה שלנו כאן? שתי: מוטב שתקרא להם בכללם, איש איש בשמו, לפי הכתב." (חלום ליל קיץ, שייקספיר, מערכה א' מעמד שני) שרבט! שרבט לך מעט מילות פתיחה לכתבה זו, וראה מה יצא בסופם. חשוב ואז כתוב. כך עושים אלה, בעלי הדעה והדיו. הו, כמה פרימיטיביות, טיפשיות ולא ממצות הן אותן המילים. אולי בעצם עדיף ולא אכתוב בכלל. די! אכתוב ואכתוב עד שיצא עשן מבין ידי... עד שיישרף הדף! מה הם המילים אם לא סימנים? סימנים למה? למצוקה, כמדומני. המחשבות שהורסות לך כל חלקה טובה מגופך, המחשבות החומצתיות ששורפות את מוחך וגומרות את הנאות חייך. תוציא אותן, שישרפו את הדף ולא אותך. תוציא אותן, כי אם לא ייגמרו הן אותך! "ביני לבין מחשבותיי קיים חיץ, אני כלוא בשטח ההפקר שבין ההרגשה לבין הניסוח, ואף-על כל מאמצי להביע את עצמי, רק לעיתים נדירות אני מגיע למשהו שהוא יותר מגמגום מבולבל" (פול אוסטר, לוויתן) Meddle הפציע בחיי לפני חצי שנה, בערך. הוא לא היה אלבום הפינק פלויד הראשון שלי, גם לא זה שגרם לי להתאהב בלהקה. אך היום, לאחר זמן מה של האזנה לפינק פלויד בפרט ומוזיקה בכלל, הוא בהחלט האהוב עליי. האלבום, ובנוסף לו הסרט 'פומפיי', מציג את הלהקה בשיא כוחה היצירתי. פינק פלויד של תחילת שנות השבעים הייתה חבורה מגובשת של יוצרים בשלים, לפני שהם איבדו את תום נעוריהם ופנו למוזיקה צרכנית וסחירה יותר. הנושאים שמוצגים באלבום, הם נושאים פשוטים מאוד, בסיסייים ואפילו בנאליים: אהבה, טבע וגעגועים. אך לנו, בני דור ספקני, ציני ופרו-צרכני, הנושאים האלה הם כמו זיכרון עמום לתקופה רחוקה מאוד. בחרתי דווקא בשם "חלום ליל קיץ", שהוא מחזה מאת שייקספיר, בגלל שהשם מאוד נעם לי. הוא הזכיר לי את האלבום וחשבתי שהוא יהלום אותו. לאחר קריאת הספר אני מבין למה בדיוק התכוון שייקספיר. אז שבו לכם בניחותא, שימו לכם את Meddle ברקע ותתחילו לחלום. ככה בדיוק רצו חברי הלהקה שתשמעו את האלבום. אני בטוח בכך. One of these days- קצת רוח בהתחלה. בסדר, התרגלנו. אבל אז מגיע הריף הראשון של הגיטרה ואז עוד אחד ועוד אחד, גשם מתחיל לרדת. וגם קצת רעמים פה ושם. רוג'ר ודיוויד מסתופפים מתחת למעילים והמטריות ורצים במהירות הביתה. אבל אבוי, בוץ אנגלי טיפוסי. אררר... איזה עצבים. ומהעצבים האלה יצאה יצירת הרוק הנהדרת הזאת. כשאנחנו מזיעים בקיץ אנחנו מקללים, האנגלים פשוט כותבים מוזיקה. באמת קטע נהדר: תיפוף אגרסיבי וחסר-מנוחה של מייסון, אפקטים בקלידים של רייט, שמעבירים בצורה טובה את כל העניין, באס מחשמל של ווטרס ועבודת גיטרה מושלמת, איך לא, של גילמור, הלוא הוא גיל מור. איכשהו, לא הקטע הכי טוב באלבום, אבל בהחלט מצויין. "ה10 במאי, יום שבת, 2004 קמתי היום בשעה 8:00, לקול צרחות השעון המעורר שלי והסתכלתי עליו בתימהון מהול בזעם ששמור בדיוק לשעה הזאת ביום. 'למה לעזאזאל' שאלתי את עצמי 'הוא מצלצל כל כך מוקדם?'. לקח לי שנייה או שתיים כדי להיזכר שהבטחתי לדנה, החברה שלי מזה שבועיים וארבעה ימים, שאני אלך להסתובב איתה בעיר. או כמו שהיא קראה לזה- שופינג בסיטי. שמתי על עצמי את הג'ינס הכי נקי שראיתי, חולצה נקייה (!) מהארון, כפכפי 'אדידס' שחורות, מרחתי על עצמי דאודורנט וחיוך מטומטם והלכתי לכיוון הבית של דנה. 'ואוו, איזה מותק, באת לקחת אותי מהבית?' צווחה הבלונדה 'יו, בוא נלך כבר, אני צריכה לקנות דיסקים היום'. הלכנו לתחנת האוטובוס ולקחנו את הקו לכיוון מרכז העיר. וזהו הפלייליסט של דנה, כמו שנמסר לי על ידה, בצווחות חנוקות: 'היהודים השולטים, בריטני השווה, ושירי אהבה מתקתקים לקיץ 2004, שנוכל לשמוע ביחד'. הנהנתי בראשי. דנה לא הייתה שיא האינטיליגנציה, אבל היא נראיתה די טוב וחוצמזה, כמה בחורות (ובחורים) חכמים כבר יש? זה מה יש, אמרתי לעצמי. האוטובוס עצר בחריקה עייפה ודנה אצה רצה לה לחנות להשיג את מבוקשה, בעוד אני משתרך מאחור. נכנסתי לחנות ומיד הרגשתי את זה. המיזוג הנהדר. נשבעתי שזה הקיץ האחרון שלי פה. אני עובר לגור בצפון איסלנד. הלכתי לי לאגף הלועזיים, תוך כדי שאני מנסה להתחמק מזוגתי, כדי שחס וחלילה לא יקשרו אותי איתה. עברתי את כל האותיות, עד שהגעתי ל-P. שם, תפסה את עיני עטיפה שהייתה נראית לי כמו עצם חום, בתוך שלולית צלולה, עלייה נזרקות אבנים קטנות. אחזתי בו. פתאום שמעתי קול מאחוריי. "קח אותו". ראיתי מולי איש קצת מבוגר, עם זיפים ומשקפיים. זה היה המוכר. "קח אותו". טוב, אם הוא אומר, אני לא מתווכח. לקחתי אותו. כל הדרך חזרה סבלתי את הניקוצים הבלתי-פוסקים של דנה. אבל התנחמתי בכך שאני יגיע הביתה וישמע דיסק חדש. שמעתי אותו כבר פעמיים מאז שחזרתי. נשמע ממש נחמד. חוץ מהקטע האחרון, שהוא קצת ארוך. אבל אני אתן לו עוד צ'אנס. נראה לי שמחכה לי עוד רומן ארוך איתו" (מיומנו של מכור). "הוא הגיע לקיבוץ קצת לפני תחילת הקציר בשדות האספסת. גבוה, מרשים, עם חולצה משובצת שבכיסה מונחת לה קופסת מרלבורו אדומה וגיטרה שמונחת על הכתף. הוא כמעט ולא דיבר, אותו הבחור. המופנמות שלו נראתה טראומטית כמעט. אבל בלילות, אחרי שחזרנו מהעבודה ושכבנו על הדשא ליד חדר האוכל, עם הפנים כלפי הכוכבים, מנסים לזהות אם יש שם משהו, שם למעלה, הוא שר לנו שירים מוזרים-משהו אך יחד עם זאת מדהימים ביופיים, שירים שנראה כאילו נכתבו באיזו ארץ רחוקה, אירופאית, גלותית, אותה ארץ שבזנו לה והתרחקנו ממנה, אך גם נמשכנו אליה ונכספנו ליופייה. כל פריטה שלו על הגיטרה החומה-צהבהבה שהביא איתו הייתה כה נפלאה, עד שהתאהבת בו באופן מוחלט. גם המילים היו נפלאות: כל-כך טבעיות, אנושיות, אוניברסליות, עד שגם אנחנו, שהיינו כה רחוקים ממנו, הזדהינו איתם. כן, אני זוכר את המילים... Sleepy time, and I lie, With my love by my side, And she's breathing low. הבנות היו משוגעות עליו. אנחנו, הבנים, הערצנו אותו. הציעו לו אפילו להתקבל לחברות בקיבוץ. משום מה הוא סירב. שבועיים בערך אחרי שהוא הגיע, היינו עסוקים במלוא המרץ בשדה. הקומביין התקלקל בדיוק ואני נסעתי לשדה לבדוק אותו. בדיוק כשסיימתי ראיתי את גידי רץ לכיווני וצועק משהו לא ברור. רק כשהוא התקרב אליי, יכולתי לשמוע: "זה דייויד, הוא עוזב" - "מה זאת אומרת עוזב?" - "עוזב, חוזר הביתה" - "והוא עדיין בקיבוץ?" - "נראה לי שהוא מחכה בתחנה, שההסעה תיקח אותו". - "טוב, תודה גידי. אני הולך לתפוס אותו". רצתי בכל כוחי לעבר התחנה, אבל הוא כבר עזב. אחרי ארוחת הערב, כשחזרנו למגורים שלנו, מצאנו פתק מקומט ובו היה כתוב בעברית: 'אני מצטער, הייתי חייב ללכת. אולי יום אחד עוד תשמעו ממני. אוהב אותכם, ד.ג.'"
