בוקר טוב יקירה,
החלום:
חלמתי שאמא של בת הזוג שלי הגיעה אלינו הביתה, הייתי באמצע לקפל כביסה בחדר השינה.
לא נגשתי אליה ישר לדלת, היא זו שבאה אליי לחדר להגיד שלום
האמא אמרה משהו מוזר ועניתי לה "מה שעושה לך טוב".
ואז קלטתי שעל החלון בחדר השינה יש מדבקה אחת של תחנת רדיו, ומדבקה נוספת בכפילות של איש מצוייר
הורדתי את המדבקות האלה (והן נקרעו) כי בת הזוג לא שאלה אותי אם היא יכולה להדביק במרחב המשותף
אמרתי לעצמי "זה לא היה, היא הדביקה לכבוד אמא שלה"
אז הורדתי כדי ללמד אותה לשאול אותי
כשהאמא חזרה לבת הזוג במטבח אמרתי לעצמי "לא ייאמן כמה היא צבועה ושזה נראה ממש אמיתי"
והזכרתי לעצמי שאם לא בא לי לחייך, אז אני לא חייבת
והייתי פשוט בשלי
רקע:
איזה קטע, בת הזוג סיפרה לי שחלמה על אמא שלה באותו לילה. היא חלמה שעמדה על שלה מול אמא שלה.
רקע לגבי החלום-
בבית אני זו שמקפלת את הכביסה.
לגבי המדבקות- בת הזוג שלי חובבת סגנון מסוים של הרדיו, יש לה כל מיני חולצות שלהם.. לגבי האיש המצוייר שעל המדבקה שהופיעה כמה פעמים, אין לי מושג מה זה..
את המדבקות הורדתי בחלום כשהייתי לבד בחדרר, לא זוכרת אם לפני או אחרי
עם אמא שלה תמיד צריך להיות בנחמדות טיפשית כזאת ולא הגיונית. די, זה צבוע! הרגשתי שהייתי חייבת לחייך גם כשאני לא רוצה, בפגישות איתה, ממש עד הפעם האחרונה לפני כמה שבועות.
בחלום הייתי ממש בשלי, הייתה ידיעה שלי בחלום, שאחרי שנכוויתי כבר הסקתי מסקנה ואין ימינה שמאלה.אין דיון, החלטתי.
אני כ"כ שמחה על זה, קמתי בתחושת סיפוק כזו, כי ההססנות מול אנשים רעילים מזיקה לי. אני יכולה לנסות להיות טובה איתם ומתאכזבת.
זה מתיישב על התווית ה"בעייתית" בבית הילדות. לא אהבו את העקשנות והנחישות שלי, רצו אותי צייתנית.
וגרמו לי להרגיש על זה אשמה שנים, אז לפעמים יוצא לי להיות בריצוי.. אני לומדת להגיע בחקירה וסקרנות, לבדוק, לבוא לא יודעת – בהתחלה כשאני לא מכירה
אבל אם זיהיתי, אז זהו, להסיק מסקנות בלי לאפשר לאדם הרעיל לעשות מניפולציות
לגבי האמא- (ובכלל עם הסביבה של בת הזוג) פחדתי "לא להתנהג יפה" והיא תנטוש אותי, לא תרצה להיות איתי. הודות למטפלת שלי למדתי שאני צריכה לפחד לאבד את עצמי, לא אותה. שאני צריכה להיות מי שאני. לא להיות בשליטה/דריכות כדי לנהל את מה שלא קשור אליי, בשם פחד הנטישה.
אמא שלה אובר מכילה כאילו. לא באמת התנתקה מהילדים שלה (חרדת נטישה של עצמה) היא מתנהגת לילדים שלה כמו לתינוקות (מעל גיל 34!). כאילו שאני איזה משהו שבא להשתלט על התינוקת שלה, היא מפחדת על ה"תינוקת" שלה כי בעבר נפלה בזה.
המטפלת שלי הסבירה לי שהורה טוב מכין את הילד לחיים, מלמד אותו ללכת לבד, בעצמו, להיו עצמאי. לא כל הזמן מגונן עליו כמו תינוק, בגרות היא לנתק את חבל הטבור.
לבת הזוג יש רקע של אחת שהשתלטו עליה. לאמא שלה יש תפיסת עולם של מליון % חמלה (מחלה!!! לא סתם משחק מילים) איך לא?
"לאפשר לאדם להיות הוא" זה טיפשי בעיניי. האדם צריך להיות הוא בכוחות עצמו, זה פשוט להיות. אין לי יכולת לתת את זה (צניעות!) זה לא משהו שנותנים (=שליטה, להתערב בביזנס של אלוהים, במה שבכלל לא תלוי בי) האחר יהיה הוא בזכותי? מי אני בכלל? האחר יהיה הוא בזכות עצמו. לא בזכותי ולא בזכותה.
אמא שלה פעם זרקה לה בטלפון "אני שמחה שיש גם דברים שלך בבית" כאילו שלא השתלטתי.. כי פעם השתלטו עליה
היא גם הסתירה מאמא שלה שאני מעשנת (בקושי 2 ביום וגם זה טבק טבעי) כאילו שאני איזו עבריינית. זה היה כאילו היא נסיכת הנילוס ואני איזה משהו מלוכלך שעוד רגע חוזר לכלא
לפני כחודש היא עשתה לאמא שלה שיחה ואמרה לה הכל. זה עבד מבחינת הזוגיות. אני מפרידה בין מה שקורה בינינו לבין מה שקורה לה עם האנשים שלה.
רקע ישן יותר:
בת הזוג שלי הייתה בריצוי מלא מול הסביבה שלה, מפגשים איתה ועם האנשים שלה היו לי ממש בלתי נסבלים. שיחזר לי את הנטישה ברמות של שוב הפצע המדמם.
זה להיות "בת זוג של"
ולא להיות מי שאני. זה היה להיבלע בסיטואציה, הרגשתי שקופה, "להתנהג יפה", ללטף שדים של אחרים... הרבה מהקרובים שלה בכלל לא חברים, הם "מטופלים" שלה. יש לה סבלנות רוך וחמלה ברמה יתרה בעיניי (היא יודעת ומודעת, אני מודה לה על זה, על האומץ, להסכים לעשות עבודה עצמית). היא יודעת שהיא צריכה ללמוד מתי להשתמש בזה ועם מי. אנשים מנצלים את זה!!!
יש לה חברה למשל (שהתרחקו חברית אבל חייבות להישאר בקשר עקב פרויקט שלהן)
החברה הזו בשם המצוקה שלה, יש לה רישיון "להרוג" אחרים.
זה אומר שהיא תמיד מסכנה וצריך לרחם עליה. אסור לענות לה, רק חמלה. ואם אתה שם אותה במקום (מאוד מניפולטיבית ומשוגעת), אם אתה מציב גבולות בריאים (כי היא מזיקה לאחרים בשם הפגיעה שלה, קורבן נצחי) אז אתה לא רגיש. כמה מגוחך
לא מתאים לה שאני מחלימה מטראומה. אני צריכה להיות מסכנה כמוהה ולהעצים אותה
סליחה לי שהרגשתי על זה טיפת אשמה (ממש ממש בהתחלה, כשעוד רק הכרנו ולא ידעתי).
בת הזוג שלי ממש בהתחלה שלנו קנתה את ההצגות שלה, גם מתוך הפחד על הפרויקט שלהן, ואמרה לה שאני קצת ביקורתית, אחרי יותר היכרות היא התעוררה והבינה. למרות האשמה שהרגשתי, לא ויתרתי
זו דוגמה סופר קיצונית, אני לא מאבחנת, אבל אני בטוחה שיש לבחורה הזו הפרעת אישיות. הילדה שבי מזהה את זה בקלות. התפרצויות זעם, היעדר ויסות רגשי, קורבנות, אלימות ברמה מסוימת.
וזו רק דוגמה קטנה.
בת הזוג שלי מדהימה, כולם רוצים "נתח" ממנה. חתיכה לעצמם. מה"עוגה" של הרוך והחמלה.
לפני כחודש אחרי שכמה פעמים התאכזבתי במפגשים איתה ועם האנשים שלה.. אני ציפיתי ממנה (ממקום ילדי ופגוע, "נרדמתי" רוחנית לרגע) שתראה גם אותי. לא כשאנחנו לבד. כשאנחנו עם אנשים. חח כאילו שהיא באיזה תפקיד של הצופה החומלת או משהו, ותחרות למי תהיה תשומת הלב, באיזשהו מקום.
תכלס לא היו פגישות של אנשים בוגרים. רק על מי היא חומלת
הייתה לה נטייה אוטומטית כזו שאני עוצמתית ואסתדר תמידדד, והאחרים תמיד לא יסתדרו. גם במצבים שהייתי אורחת/חדשה, או כל סיטואציה, אני זו שצריכה להכיל גם אם הצד השני משקר!!!! (היא לא זיהתה את זה, בשם החלמה ולתת לאחר להיות הוא = טיפשי בעיניי)
לכן המפגש הוא תכלס נטו הכלה שלהם ואם לא, אז אני לא רגישה. הרגשתי לבד שם. הרגשתי שהיא נוטשת אותי, התכווצתי כדי לא להרגיש את החריגות וחוסר השייכות. או איזו "אגרסיבית" חלילה
לפני כחודש בזמן השבר הגדול.. היה שם שיעור גדול, גדלתי מאוד לעוד עצמאות, לעוד הזדמנות להיות אני. יש לי פחד גדול מהשפלה וביקורת, אני עובדת על זה.
למזלי צלחנו את זה. זה כמעט נגמר בינינו.. כבר הייתי בציפייה של פיצוי ממנה באותה מידה, מול אנשים! לא לבד. שתחמול עליי, שתראה אותי כמו שהיא רואה את האחרים. ואז גיליתי כמה כוחות יש לנו יחד ולבד.
המטפלת המדהימה שלי הסבירה לי שאני צריכה להיות איתי ולא לנטוש את הילדה שבי. זה לא התפקיד שלה..
שהיא נוטשת עצמה מול האנשים שלה, ולכן נוטשת גם אותי (כי קרובה אליה) היא נוטשת עצמה, הזוגיות של שייכת אליה ולכן נוטשת גם אותה מול אנשים.
כיום כבר כמה שבועות שהיא בתהליך התעוררות חזק מול משפחה והאנשים שלה. מציבה להם גבולות סופסוף. בחרתי ממקום בוגר קודם כל להיות איתי, וגם לאפשר לה להיפגש איתם לבד ולבדוק את היחסים שלהה עם האחרים מבלי שאני מעורבבת בסיטואציה.
בינתיים זה עובד
החלום:
חלמתי שאמא של בת הזוג שלי הגיעה אלינו הביתה, הייתי באמצע לקפל כביסה בחדר השינה.
לא נגשתי אליה ישר לדלת, היא זו שבאה אליי לחדר להגיד שלום
האמא אמרה משהו מוזר ועניתי לה "מה שעושה לך טוב".
ואז קלטתי שעל החלון בחדר השינה יש מדבקה אחת של תחנת רדיו, ומדבקה נוספת בכפילות של איש מצוייר
הורדתי את המדבקות האלה (והן נקרעו) כי בת הזוג לא שאלה אותי אם היא יכולה להדביק במרחב המשותף
אמרתי לעצמי "זה לא היה, היא הדביקה לכבוד אמא שלה"
אז הורדתי כדי ללמד אותה לשאול אותי
כשהאמא חזרה לבת הזוג במטבח אמרתי לעצמי "לא ייאמן כמה היא צבועה ושזה נראה ממש אמיתי"
והזכרתי לעצמי שאם לא בא לי לחייך, אז אני לא חייבת
והייתי פשוט בשלי
רקע:
איזה קטע, בת הזוג סיפרה לי שחלמה על אמא שלה באותו לילה. היא חלמה שעמדה על שלה מול אמא שלה.
רקע לגבי החלום-
בבית אני זו שמקפלת את הכביסה.
לגבי המדבקות- בת הזוג שלי חובבת סגנון מסוים של הרדיו, יש לה כל מיני חולצות שלהם.. לגבי האיש המצוייר שעל המדבקה שהופיעה כמה פעמים, אין לי מושג מה זה..
את המדבקות הורדתי בחלום כשהייתי לבד בחדרר, לא זוכרת אם לפני או אחרי
עם אמא שלה תמיד צריך להיות בנחמדות טיפשית כזאת ולא הגיונית. די, זה צבוע! הרגשתי שהייתי חייבת לחייך גם כשאני לא רוצה, בפגישות איתה, ממש עד הפעם האחרונה לפני כמה שבועות.
בחלום הייתי ממש בשלי, הייתה ידיעה שלי בחלום, שאחרי שנכוויתי כבר הסקתי מסקנה ואין ימינה שמאלה.אין דיון, החלטתי.
אני כ"כ שמחה על זה, קמתי בתחושת סיפוק כזו, כי ההססנות מול אנשים רעילים מזיקה לי. אני יכולה לנסות להיות טובה איתם ומתאכזבת.
זה מתיישב על התווית ה"בעייתית" בבית הילדות. לא אהבו את העקשנות והנחישות שלי, רצו אותי צייתנית.
וגרמו לי להרגיש על זה אשמה שנים, אז לפעמים יוצא לי להיות בריצוי.. אני לומדת להגיע בחקירה וסקרנות, לבדוק, לבוא לא יודעת – בהתחלה כשאני לא מכירה
אבל אם זיהיתי, אז זהו, להסיק מסקנות בלי לאפשר לאדם הרעיל לעשות מניפולציות
לגבי האמא- (ובכלל עם הסביבה של בת הזוג) פחדתי "לא להתנהג יפה" והיא תנטוש אותי, לא תרצה להיות איתי. הודות למטפלת שלי למדתי שאני צריכה לפחד לאבד את עצמי, לא אותה. שאני צריכה להיות מי שאני. לא להיות בשליטה/דריכות כדי לנהל את מה שלא קשור אליי, בשם פחד הנטישה.
אמא שלה אובר מכילה כאילו. לא באמת התנתקה מהילדים שלה (חרדת נטישה של עצמה) היא מתנהגת לילדים שלה כמו לתינוקות (מעל גיל 34!). כאילו שאני איזה משהו שבא להשתלט על התינוקת שלה, היא מפחדת על ה"תינוקת" שלה כי בעבר נפלה בזה.
המטפלת שלי הסבירה לי שהורה טוב מכין את הילד לחיים, מלמד אותו ללכת לבד, בעצמו, להיו עצמאי. לא כל הזמן מגונן עליו כמו תינוק, בגרות היא לנתק את חבל הטבור.
לבת הזוג יש רקע של אחת שהשתלטו עליה. לאמא שלה יש תפיסת עולם של מליון % חמלה (מחלה!!! לא סתם משחק מילים) איך לא?
"לאפשר לאדם להיות הוא" זה טיפשי בעיניי. האדם צריך להיות הוא בכוחות עצמו, זה פשוט להיות. אין לי יכולת לתת את זה (צניעות!) זה לא משהו שנותנים (=שליטה, להתערב בביזנס של אלוהים, במה שבכלל לא תלוי בי) האחר יהיה הוא בזכותי? מי אני בכלל? האחר יהיה הוא בזכות עצמו. לא בזכותי ולא בזכותה.
אמא שלה פעם זרקה לה בטלפון "אני שמחה שיש גם דברים שלך בבית" כאילו שלא השתלטתי.. כי פעם השתלטו עליה
היא גם הסתירה מאמא שלה שאני מעשנת (בקושי 2 ביום וגם זה טבק טבעי) כאילו שאני איזו עבריינית. זה היה כאילו היא נסיכת הנילוס ואני איזה משהו מלוכלך שעוד רגע חוזר לכלא
לפני כחודש היא עשתה לאמא שלה שיחה ואמרה לה הכל. זה עבד מבחינת הזוגיות. אני מפרידה בין מה שקורה בינינו לבין מה שקורה לה עם האנשים שלה.
רקע ישן יותר:
בת הזוג שלי הייתה בריצוי מלא מול הסביבה שלה, מפגשים איתה ועם האנשים שלה היו לי ממש בלתי נסבלים. שיחזר לי את הנטישה ברמות של שוב הפצע המדמם.
זה להיות "בת זוג של"
ולא להיות מי שאני. זה היה להיבלע בסיטואציה, הרגשתי שקופה, "להתנהג יפה", ללטף שדים של אחרים... הרבה מהקרובים שלה בכלל לא חברים, הם "מטופלים" שלה. יש לה סבלנות רוך וחמלה ברמה יתרה בעיניי (היא יודעת ומודעת, אני מודה לה על זה, על האומץ, להסכים לעשות עבודה עצמית). היא יודעת שהיא צריכה ללמוד מתי להשתמש בזה ועם מי. אנשים מנצלים את זה!!!
יש לה חברה למשל (שהתרחקו חברית אבל חייבות להישאר בקשר עקב פרויקט שלהן)
החברה הזו בשם המצוקה שלה, יש לה רישיון "להרוג" אחרים.
זה אומר שהיא תמיד מסכנה וצריך לרחם עליה. אסור לענות לה, רק חמלה. ואם אתה שם אותה במקום (מאוד מניפולטיבית ומשוגעת), אם אתה מציב גבולות בריאים (כי היא מזיקה לאחרים בשם הפגיעה שלה, קורבן נצחי) אז אתה לא רגיש. כמה מגוחך
לא מתאים לה שאני מחלימה מטראומה. אני צריכה להיות מסכנה כמוהה ולהעצים אותה
סליחה לי שהרגשתי על זה טיפת אשמה (ממש ממש בהתחלה, כשעוד רק הכרנו ולא ידעתי).
בת הזוג שלי ממש בהתחלה שלנו קנתה את ההצגות שלה, גם מתוך הפחד על הפרויקט שלהן, ואמרה לה שאני קצת ביקורתית, אחרי יותר היכרות היא התעוררה והבינה. למרות האשמה שהרגשתי, לא ויתרתי
זו דוגמה סופר קיצונית, אני לא מאבחנת, אבל אני בטוחה שיש לבחורה הזו הפרעת אישיות. הילדה שבי מזהה את זה בקלות. התפרצויות זעם, היעדר ויסות רגשי, קורבנות, אלימות ברמה מסוימת.
וזו רק דוגמה קטנה.
בת הזוג שלי מדהימה, כולם רוצים "נתח" ממנה. חתיכה לעצמם. מה"עוגה" של הרוך והחמלה.
לפני כחודש אחרי שכמה פעמים התאכזבתי במפגשים איתה ועם האנשים שלה.. אני ציפיתי ממנה (ממקום ילדי ופגוע, "נרדמתי" רוחנית לרגע) שתראה גם אותי. לא כשאנחנו לבד. כשאנחנו עם אנשים. חח כאילו שהיא באיזה תפקיד של הצופה החומלת או משהו, ותחרות למי תהיה תשומת הלב, באיזשהו מקום.
תכלס לא היו פגישות של אנשים בוגרים. רק על מי היא חומלת
הייתה לה נטייה אוטומטית כזו שאני עוצמתית ואסתדר תמידדד, והאחרים תמיד לא יסתדרו. גם במצבים שהייתי אורחת/חדשה, או כל סיטואציה, אני זו שצריכה להכיל גם אם הצד השני משקר!!!! (היא לא זיהתה את זה, בשם החלמה ולתת לאחר להיות הוא = טיפשי בעיניי)
לכן המפגש הוא תכלס נטו הכלה שלהם ואם לא, אז אני לא רגישה. הרגשתי לבד שם. הרגשתי שהיא נוטשת אותי, התכווצתי כדי לא להרגיש את החריגות וחוסר השייכות. או איזו "אגרסיבית" חלילה
לפני כחודש בזמן השבר הגדול.. היה שם שיעור גדול, גדלתי מאוד לעוד עצמאות, לעוד הזדמנות להיות אני. יש לי פחד גדול מהשפלה וביקורת, אני עובדת על זה.
למזלי צלחנו את זה. זה כמעט נגמר בינינו.. כבר הייתי בציפייה של פיצוי ממנה באותה מידה, מול אנשים! לא לבד. שתחמול עליי, שתראה אותי כמו שהיא רואה את האחרים. ואז גיליתי כמה כוחות יש לנו יחד ולבד.
המטפלת המדהימה שלי הסבירה לי שאני צריכה להיות איתי ולא לנטוש את הילדה שבי. זה לא התפקיד שלה..
שהיא נוטשת עצמה מול האנשים שלה, ולכן נוטשת גם אותי (כי קרובה אליה) היא נוטשת עצמה, הזוגיות של שייכת אליה ולכן נוטשת גם אותה מול אנשים.
כיום כבר כמה שבועות שהיא בתהליך התעוררות חזק מול משפחה והאנשים שלה. מציבה להם גבולות סופסוף. בחרתי ממקום בוגר קודם כל להיות איתי, וגם לאפשר לה להיפגש איתם לבד ולבדוק את היחסים שלהה עם האחרים מבלי שאני מעורבבת בסיטואציה.
בינתיים זה עובד
