היי אהובה,
אודה לפירוש בזמנך
החלום:
תחילת החלום מעורפלת - זכור לי איכשהו שהחלום התחיל עם עובד אחר שהיה בחדר הישיבות שלנו במשרד שאני עובדת. בכלל לא באתי לפגישה אפילו
עזרתי לו מרחוק, לא זוכרת אם זום או טלפון, אבל זוכרת שכן ראיתי אותו מרחוק.
בהמשך החלום איכשהו הייתי בחדר ישיבות אצלנו
החדר היה מסודר וגדול מהרגיל, נראה שונה קצת
היו שם שקיות של דברים אישיים של המנהל שלי, אבל הוא לא היה שם
צילמתי לו לפני ששהוא מגיע, הוא היה אמור לבוא
בהמשך החלום הוא כבר היה שם, ישב. היו לו דמעות בעיניים, ממש התרגש מהסיטואציה
וראיתי את זה, אמרתי לעצמי בראש עליו "מותר לך להתרגש"
זה הרגיש לי משהו ממש מוכר, המפגש איתו, זה הרגיש הדדי
הרגשתי מן חיבור כזה מאוד מיוחד, אבל לא הייתי מסוגלת להתקרב רגשית יותר
היה פחד ממנו, דיסטנס שלי ממנו כדי לשמור עליי
רקע חשוב:
העובד בתחילת החלום- נרקיסיסט. נפגעתי ממנו הרבה. אני לומדת מולו להציב גבולות, היום אחרי שנה וחצי זה הרבה יותר טוב, אבל לאט לאט, (התקדמות ולא שלמות) הייתי רוצה יותר. עדיין פוגשת מולו כיווץ, ולומדת לפעול למרות הכיווץשלי בבטן.
הוא מעצבן אותי הרבה (משתדלת לא להראות לו). הוא עצלן, אין לו יכולת (משהו פסיכי ממש) לשאת אשמה/אחריות שלו, הכל הלאה, זורק על אחרים. יש לו הערכה עצמית מאוד נמוכה, משחקי כוח, קהל, להראות לאחרים... יכול להיות שהוא מפגיש אותי עם הילדה הפנימית הלוחמנית, או עם החלק הביקורתי שהפנמתי מאמא.
לאחרונה הצטרפה מישהי רעילה למשרד (אני לומדת להתנהל מול זה). לשניהם יש פצע נטישה, לפני שהגיעה היה לי יותר קל.. בחודשיים האחרונים נהיה לו קהל (היא), זה הקשה עליי.
היו כמה סיטואציות שהרגשתי ששניהם עליי, (לומדת לא להיות איתם לבד, לא לתת על עצמי פרטים) יש מצב שזה העלה לי טריגר (אמא ואחותי עליי, שוב הילדה הקטנה) וזה מספיק ששניהם חושבים משהו שאני לא מסכימה איתו (הם חייבים אחד את השני, להקים "קואליציה" רגשית נגד מישהו, מלאי ביקורת ומיקוד בחלק החסר, אין להם את עצמם, תמיד קורבנות, תמיד הכל לא בסדר) לעיתים מופנה אליי בעקיפין, לרוב זו פשוט תפיסת העולם שלהם.
לגבי המנהל שלי- יש לי את המנהל (מנכ"ל) הכי טוב שיכולתי לבקש. אני אומרת תמיד שאם לא הורים, לפחות זכיתי במנהל כפיצוי.
יש לו הערכה עצמית גבוהה, הוא כ"כ עוצמתי ובטוח בעצמו עד שאין לו שום בעיה להודות בטעויות. אין איתו משחקים. הוא מאוד ישר וישיר.
מקום העבודה שלי, האנשים (בכללי) ובעיקר המנהלים (גם הסמנכ"ל אחלה) מאוד חשובים לי. הנטישה תמיד שם ברקע- (זה הולך ופוחת מולם) הפחד לאבד, שיעיפו אותי וכו'.. ואוו בהתחלה פחד ממש ממש, גם היה קורונה.. זה היה במחשבות, היום זה יותר בתאים שלי, ברקע.
עם המנהל שלי יש לי הרגשת ביטחון כזו שאני יודעת (שנה וחצי של היכרות) שאין הפתעות רעות. משהו לא טוב – אומרים.(לעומת האמא שהפנמתי פתאום בבום, אין הכנה מוקדמת, אמאלה פחד אלוהים כילדה. זו לא היזכרות... זה חלק מהחיים שלי ממש, עוד יוצאת מהמים הקשים של הילדות, בדרך ארוכה אל החוף של ההווה, של הכאן ועכשיו)
הוא לא אוגר ומתפוצץ, מאוד מכיר תודה ומעריך. הוא מוגן, בטיחותי, יציב. יש לו כזו תפיסת שפע על העולם ועל עצמו ועל אחרים. יש לו אינטלגנציה רגשית מטורפת – עם זאת לא פראייר. מציב גבולות בריאים, יכול להיות קפדן, אבל הכל מאוד ברוך, סבלנות וחמלה. בחיים לא הרים את הקול, הוא לא אדם כזה (הפחד מהצרחות של אמא מהעבר בתאים שלי. שוב לא האמא שהיא היום)
מה שנקרא- עוצמת הרכות. הוא מאוד אחראי לחייו, לחלק שלו, הוא לא רק מבוגר, הוא בוגר! עם זאת, אנושי עם חולשות משלו.
הוא אדם מאוד מיוחד בעיניי, הלוואי שיהיו סביבי אנשים כאלה חברתית (הוא 15 שנה מעליי). מאוד קל להתנהל מולו, אי אפשר להסביר את זה. יש לו אישור פנימי (מאושר). זה לא אומר שכל היום שמח ומשחק אותה. הוא כ"כ אותנטי! הוא כ"כ דוגמה אישית.
פעם ממש פחדתי, כי תפסתי ממנו "עליון" ואני "נחותה", היום לאט לאט פחות ופחות.. אבל עדיין אני לא מאוד טבעית, אני כן על המשמר, מקום העבודה שלי חשוב לי.
אגב ברמה אישית מאוד כיף להתייעץ איתו, אבל אני מפחדת לפעמים שיחשוב שאני טיפשה או משהו.. זה לא קשור אליו בכלל, זה קשור אליי.
הוא דמות הסמכות הראשונה שלי בחיים שהיא מאוד מאוד הוגנת, וגם אני שמה לב לזה ומכירה על זה תודה. (תודה שזימנתי אותו לחיי, דמיינתי בדיוק איך המנהל שלי יתנהג ואיך יהיה לי בעבודה, כשחיפשתי עבודה)
בתכנית שאני נמצאת בה זה ידוע לילדים שגדלו עם הורים רעילים שיש פחד מדמויות סמכות.
אצלו (בניגוד להורים שלי בילדות) קודם טובת הכלל. ולא ממקום של ריצוי! הבנאדם כ"כ מאוזן. הוא פשוט "איך שצריך להיות" אני כל הזמן מודה על דוגמה אישית. תפיסות העולם שלו, היחס שלו, אנושיות, חקירה, גבולות, יש בו הכל! הוא גם יכול להתייעץ איתי (הייתי בהלם בהתחלה) על משהו שאני מבינה בו. הוא מאוד פתוח, בגובה עיניים, אין כזה דבר אצלו היררכיה, כולם אצלו שווי ערך. אבל הוא לא הולך ומספר את זה. פשוט מרגישים ורואים את זה! יש לו את עצמו כזה, יש לו תחושת מוגנות כזו עם עצמו והעולם. הוא גם מצחיק. הוא לגמרי מכלול, אדם שלם עם כל החלקים.
אחרי הטיפול השבוע קיבלתי המון תובנות מהמטפלת שלי לגבי האנשים הרעילים בעבודה. זה מתיישב לי מול העובדים ובכלל עם אנשים -על עלבון, ואז אני נכנסת לפייט, משחקי כוח סמויים. זה לא משהו מודע, זה "חזק ממני", אני יודעת שזה קשור לטראומת הילדות.
על פניו בעבודה זה מקום סופר מכבד, אז לא מרימים את הקול וכו'.. זה הכל עקיף, משתמע.
העובדים האלה הם עשור מעליי, הורים בעצמם, אבל מאוד ילדותיים, שטחיים, ביקורתיים, רכים מעצמם, חוצי גבולות, זורקים אחריות, הכחשה חמורה.
***אני מפרידה בין ההתנהגות הרעילה שלהם מהרגישות שלי, יחד זה אש בוערת. השילוב הוא קטלני בחוויה שלי
זה מעניין, זיהיתי את הרגישות שלי לביקורת מהילדות, תפסתי על חם, כמה סחבתי את זה עד היום מבלי לדעת. תחושת נחיתות כזו, חוסר שייכות, שנואה (בשבט הראשוני, המשפחה- זה בחוויה שלי, הם יגידו אחרת..), בול הילדה ("בן בת" לדברי אמא) ההיפראקטיבית הזו, הקטנה, שלא יודעת כלום "שתגדלי תביני" מול 3 ענקים (הורים ואחותי). תמיד אמא שלי ואחותי צחקו עליי, הייתי עושה פרצוף כדי לא לבכות מולןם שהן צוחקות עליי ואז היו אומרות (אחותי ואמא דברו עליי כאילו אני לא מבינה!!! הבנתי הכל! כאילו אני לא שומעת, כאילו אני לא שם) "תראי אותה לא בוכה, היא תמות ולא תבכה", הן היו נקרעות על חשבוני, זה היה בלתי נסבל, הייתי כ"כ לבד בזה. גיל 4 מול אחותי שגדולה עליי בעשור (הייתה נראית לי עצומה) ומול אמא. והן גם 2 על 1.
חשבתי שאני חלשה, לא הבנתי שהסיטואציה לא בסדר. וזה מאוד עמוק, בכל התאים, מאוד קשה לי להפנים (תתמודע) והינה אני פוגשת את זה בחיים שוב ושוב.
אחותי הייתה נקרעת מזה שאני תחרותית, ועושה בכאילו היא רצה כדי שאשיג אותה, והן היו נקרעות עליי.
לא באמת היה לי סיכוי, וזה משתחזר עכשיו, אני שמה לב שקורית סיטואציה ואני לוקחת אישית גם אם זה לא אישי – מול כל מיני אנשים "גדולים" ממני/סמכות (בעל הדירה לשעבר) זה ישר מפעיל בי את הלוחמנות, משחקי כוח. גיליתי את העלבון רק לאחרונה, זה התחבטא ע"י תקיפה וכעס שלי, ולכן בכלל לא ידעתי שמתחת לזה יושב עלבון, פגיעה. הייתי עקשנית ברמות על חלל (אולי טוב שכך באיזשהו מקום) אז לא ראיתי את רגישות היתר שלי. אמאלה אלרגיה ברמות. זה מגיע גם עם קולטנים, אני רואה דברים שלאחרים אין סיכוי לראות.. (לומדת לאט לאט עם מי לדבר על מה)
שבוע אני מסתובבת עם משפט מדהים מהתכנית שאני נמצאת בה. דרכו הבנתי שאני לא מספיק סובלנית לחולשות של אחרים ושזה קשור לתחושת הנטישה שלי. חקרתי וחוקרת איך זה קשור אחד לשני(נטישה לפחות סובלנות), שאלתי מלא אנשים, מסכימה לעצמי להסתובב עם השאלה. התשובות מתחילות לבוא בהדרגה.
הבנתי לפני כמה ימים משהו משמעותי. אנשים הם מכלול. הם לא רק רע, או רק טוב (ראיית שחור לבן טראומטית). הם הכל, וכך גם אני, והחיים בכלל. הידיעה הזו משחררת אותי לחופשי – (רק להיום).
היום באתי לעבודה פחות לוחמנית, בינתיים זה עובד, מגיבים לזה אחרת. זה מאוד מעניין (תודה על מטפלת מדהימה שמלמדת אותי ונותנת לי כלים)
היא הסבירה לי שאני מסתובבת עם התחושה האיומה הזו ומריצה בלופים (מניסיון לשלוט בסיטואציה, לתקן את הנטישה וכו'), הם ממשיכים בשלהם, הם לא מנתחים ומתעסקים כמוני.
תפסתי על חם שהילדה שבי, המערכת העמוקה שלי (לא במחשבות, זה יותר מתחכם, בתאים שלי) לא מרגישה מספיק מוגנת מהבחינה הרגשית (לא מוגנת מעלבון והשפלה ממש ממש ממקום ילדי, המכסה שלי כבר מלאה עד 0 מקום)
מצאתי את זה גם מול סיטואציות שאני קישרתי לזהות שלי וזה בכלל היה קשור לסיטואציה. לעובדים (ה2 הספציפיים) לא חסר, אין ספק, אבל זה פגש את הטראומה שלי וזה התעצם.
שמתי לב שבשבועות האחרונים הדגש שלי היה על החולשות של אחרים, מתוך פחד, מדריכות, לבדוק מי הנרקיסיסט הבא שהולך לפגוע בי, לשים לב, לא ליפול בפח.
תקופה מאז הפרידה שמאוד מנתחת אחרי שנפלתי בפח מול האקסית הנרקיסיסטית שכנראה כנשמה נתנה לי שירות ועזרה לי לשחזר את פצע הנטישה כדי להחלים בהדרגה.
תכף שנה מהפרידה שהייתי כ"כ שבורה ומרוסקת, זה הגיע לנטישה הכי גדולה, לפצע הכי מדמם. לא האמנתי שנפלתי בפח, כאילו שלקחתי על עצמי מאז לשים לב יותר כל הזמן בכל מקום על כולם.
אתמול בערב הגיעו המון הבנות בעקבות הסשן.. ואז החלום הזה נחלם
למלש ביקרתי את עצמי על גבולות חריפים מדי. קיצוני- היעדר גבולות או גבולות יתר. ואז הבנתי שאני לא רוצה לוותר על גבולות חריפים, יש מצבים שחייבים את זה.
החכמה לתרגל מתי ועם מי, איפה, כמה וכו'
החכמה היא לפרק את זה, להבין שיש לי יכולת להגן על עצמי רגשית, שאני כבר לא הילדה חסרת הגבולות
זה עצוב, יש לי דמעות, כמה הגבולות שלי נחצו, לא כובדו. זה מגיע, זה לא שואל אותי, אני רואה את זה. אני רואה את הטראומות שלי, אני רואה את מה שאנשים לא מסוגלים להתמודד איתו גם עד גיל 90
אולי בצדק, זה לא פשוט..
אבל אצלי אני לא צריכה להיזכר מה היה כי שכחתי.. אלא לצאת מהילדות. אני שם, זה כ"כ הזוי, אני שם. זה כאילו קרה אתמול.
אני שנתיים מחוץ לבית אמא (אחרי 27 שנה) ועוד המערכת לא הפנימה שהסכנה הנוראית הזו חלפה.
אמא שלי (ומעט אחותי) פגעו בי בצורה קשה, עצוב לי שאני משלמת את המחיר, שלוקח לי המון זמן להחלים, אם לא כל החיים
אודה לפירוש בזמנך
החלום:
תחילת החלום מעורפלת - זכור לי איכשהו שהחלום התחיל עם עובד אחר שהיה בחדר הישיבות שלנו במשרד שאני עובדת. בכלל לא באתי לפגישה אפילו
עזרתי לו מרחוק, לא זוכרת אם זום או טלפון, אבל זוכרת שכן ראיתי אותו מרחוק.
בהמשך החלום איכשהו הייתי בחדר ישיבות אצלנו
החדר היה מסודר וגדול מהרגיל, נראה שונה קצת
היו שם שקיות של דברים אישיים של המנהל שלי, אבל הוא לא היה שם
צילמתי לו לפני ששהוא מגיע, הוא היה אמור לבוא
בהמשך החלום הוא כבר היה שם, ישב. היו לו דמעות בעיניים, ממש התרגש מהסיטואציה
וראיתי את זה, אמרתי לעצמי בראש עליו "מותר לך להתרגש"
זה הרגיש לי משהו ממש מוכר, המפגש איתו, זה הרגיש הדדי
הרגשתי מן חיבור כזה מאוד מיוחד, אבל לא הייתי מסוגלת להתקרב רגשית יותר
היה פחד ממנו, דיסטנס שלי ממנו כדי לשמור עליי
רקע חשוב:
העובד בתחילת החלום- נרקיסיסט. נפגעתי ממנו הרבה. אני לומדת מולו להציב גבולות, היום אחרי שנה וחצי זה הרבה יותר טוב, אבל לאט לאט, (התקדמות ולא שלמות) הייתי רוצה יותר. עדיין פוגשת מולו כיווץ, ולומדת לפעול למרות הכיווץשלי בבטן.
הוא מעצבן אותי הרבה (משתדלת לא להראות לו). הוא עצלן, אין לו יכולת (משהו פסיכי ממש) לשאת אשמה/אחריות שלו, הכל הלאה, זורק על אחרים. יש לו הערכה עצמית מאוד נמוכה, משחקי כוח, קהל, להראות לאחרים... יכול להיות שהוא מפגיש אותי עם הילדה הפנימית הלוחמנית, או עם החלק הביקורתי שהפנמתי מאמא.
לאחרונה הצטרפה מישהי רעילה למשרד (אני לומדת להתנהל מול זה). לשניהם יש פצע נטישה, לפני שהגיעה היה לי יותר קל.. בחודשיים האחרונים נהיה לו קהל (היא), זה הקשה עליי.
היו כמה סיטואציות שהרגשתי ששניהם עליי, (לומדת לא להיות איתם לבד, לא לתת על עצמי פרטים) יש מצב שזה העלה לי טריגר (אמא ואחותי עליי, שוב הילדה הקטנה) וזה מספיק ששניהם חושבים משהו שאני לא מסכימה איתו (הם חייבים אחד את השני, להקים "קואליציה" רגשית נגד מישהו, מלאי ביקורת ומיקוד בחלק החסר, אין להם את עצמם, תמיד קורבנות, תמיד הכל לא בסדר) לעיתים מופנה אליי בעקיפין, לרוב זו פשוט תפיסת העולם שלהם.
לגבי המנהל שלי- יש לי את המנהל (מנכ"ל) הכי טוב שיכולתי לבקש. אני אומרת תמיד שאם לא הורים, לפחות זכיתי במנהל כפיצוי.
יש לו הערכה עצמית גבוהה, הוא כ"כ עוצמתי ובטוח בעצמו עד שאין לו שום בעיה להודות בטעויות. אין איתו משחקים. הוא מאוד ישר וישיר.
מקום העבודה שלי, האנשים (בכללי) ובעיקר המנהלים (גם הסמנכ"ל אחלה) מאוד חשובים לי. הנטישה תמיד שם ברקע- (זה הולך ופוחת מולם) הפחד לאבד, שיעיפו אותי וכו'.. ואוו בהתחלה פחד ממש ממש, גם היה קורונה.. זה היה במחשבות, היום זה יותר בתאים שלי, ברקע.
עם המנהל שלי יש לי הרגשת ביטחון כזו שאני יודעת (שנה וחצי של היכרות) שאין הפתעות רעות. משהו לא טוב – אומרים.(לעומת האמא שהפנמתי פתאום בבום, אין הכנה מוקדמת, אמאלה פחד אלוהים כילדה. זו לא היזכרות... זה חלק מהחיים שלי ממש, עוד יוצאת מהמים הקשים של הילדות, בדרך ארוכה אל החוף של ההווה, של הכאן ועכשיו)
הוא לא אוגר ומתפוצץ, מאוד מכיר תודה ומעריך. הוא מוגן, בטיחותי, יציב. יש לו כזו תפיסת שפע על העולם ועל עצמו ועל אחרים. יש לו אינטלגנציה רגשית מטורפת – עם זאת לא פראייר. מציב גבולות בריאים, יכול להיות קפדן, אבל הכל מאוד ברוך, סבלנות וחמלה. בחיים לא הרים את הקול, הוא לא אדם כזה (הפחד מהצרחות של אמא מהעבר בתאים שלי. שוב לא האמא שהיא היום)
מה שנקרא- עוצמת הרכות. הוא מאוד אחראי לחייו, לחלק שלו, הוא לא רק מבוגר, הוא בוגר! עם זאת, אנושי עם חולשות משלו.
הוא אדם מאוד מיוחד בעיניי, הלוואי שיהיו סביבי אנשים כאלה חברתית (הוא 15 שנה מעליי). מאוד קל להתנהל מולו, אי אפשר להסביר את זה. יש לו אישור פנימי (מאושר). זה לא אומר שכל היום שמח ומשחק אותה. הוא כ"כ אותנטי! הוא כ"כ דוגמה אישית.
פעם ממש פחדתי, כי תפסתי ממנו "עליון" ואני "נחותה", היום לאט לאט פחות ופחות.. אבל עדיין אני לא מאוד טבעית, אני כן על המשמר, מקום העבודה שלי חשוב לי.
אגב ברמה אישית מאוד כיף להתייעץ איתו, אבל אני מפחדת לפעמים שיחשוב שאני טיפשה או משהו.. זה לא קשור אליו בכלל, זה קשור אליי.
הוא דמות הסמכות הראשונה שלי בחיים שהיא מאוד מאוד הוגנת, וגם אני שמה לב לזה ומכירה על זה תודה. (תודה שזימנתי אותו לחיי, דמיינתי בדיוק איך המנהל שלי יתנהג ואיך יהיה לי בעבודה, כשחיפשתי עבודה)
בתכנית שאני נמצאת בה זה ידוע לילדים שגדלו עם הורים רעילים שיש פחד מדמויות סמכות.
אצלו (בניגוד להורים שלי בילדות) קודם טובת הכלל. ולא ממקום של ריצוי! הבנאדם כ"כ מאוזן. הוא פשוט "איך שצריך להיות" אני כל הזמן מודה על דוגמה אישית. תפיסות העולם שלו, היחס שלו, אנושיות, חקירה, גבולות, יש בו הכל! הוא גם יכול להתייעץ איתי (הייתי בהלם בהתחלה) על משהו שאני מבינה בו. הוא מאוד פתוח, בגובה עיניים, אין כזה דבר אצלו היררכיה, כולם אצלו שווי ערך. אבל הוא לא הולך ומספר את זה. פשוט מרגישים ורואים את זה! יש לו את עצמו כזה, יש לו תחושת מוגנות כזו עם עצמו והעולם. הוא גם מצחיק. הוא לגמרי מכלול, אדם שלם עם כל החלקים.
אחרי הטיפול השבוע קיבלתי המון תובנות מהמטפלת שלי לגבי האנשים הרעילים בעבודה. זה מתיישב לי מול העובדים ובכלל עם אנשים -על עלבון, ואז אני נכנסת לפייט, משחקי כוח סמויים. זה לא משהו מודע, זה "חזק ממני", אני יודעת שזה קשור לטראומת הילדות.
על פניו בעבודה זה מקום סופר מכבד, אז לא מרימים את הקול וכו'.. זה הכל עקיף, משתמע.
העובדים האלה הם עשור מעליי, הורים בעצמם, אבל מאוד ילדותיים, שטחיים, ביקורתיים, רכים מעצמם, חוצי גבולות, זורקים אחריות, הכחשה חמורה.
***אני מפרידה בין ההתנהגות הרעילה שלהם מהרגישות שלי, יחד זה אש בוערת. השילוב הוא קטלני בחוויה שלי
זה מעניין, זיהיתי את הרגישות שלי לביקורת מהילדות, תפסתי על חם, כמה סחבתי את זה עד היום מבלי לדעת. תחושת נחיתות כזו, חוסר שייכות, שנואה (בשבט הראשוני, המשפחה- זה בחוויה שלי, הם יגידו אחרת..), בול הילדה ("בן בת" לדברי אמא) ההיפראקטיבית הזו, הקטנה, שלא יודעת כלום "שתגדלי תביני" מול 3 ענקים (הורים ואחותי). תמיד אמא שלי ואחותי צחקו עליי, הייתי עושה פרצוף כדי לא לבכות מולןם שהן צוחקות עליי ואז היו אומרות (אחותי ואמא דברו עליי כאילו אני לא מבינה!!! הבנתי הכל! כאילו אני לא שומעת, כאילו אני לא שם) "תראי אותה לא בוכה, היא תמות ולא תבכה", הן היו נקרעות על חשבוני, זה היה בלתי נסבל, הייתי כ"כ לבד בזה. גיל 4 מול אחותי שגדולה עליי בעשור (הייתה נראית לי עצומה) ומול אמא. והן גם 2 על 1.
חשבתי שאני חלשה, לא הבנתי שהסיטואציה לא בסדר. וזה מאוד עמוק, בכל התאים, מאוד קשה לי להפנים (תתמודע) והינה אני פוגשת את זה בחיים שוב ושוב.
אחותי הייתה נקרעת מזה שאני תחרותית, ועושה בכאילו היא רצה כדי שאשיג אותה, והן היו נקרעות עליי.
לא באמת היה לי סיכוי, וזה משתחזר עכשיו, אני שמה לב שקורית סיטואציה ואני לוקחת אישית גם אם זה לא אישי – מול כל מיני אנשים "גדולים" ממני/סמכות (בעל הדירה לשעבר) זה ישר מפעיל בי את הלוחמנות, משחקי כוח. גיליתי את העלבון רק לאחרונה, זה התחבטא ע"י תקיפה וכעס שלי, ולכן בכלל לא ידעתי שמתחת לזה יושב עלבון, פגיעה. הייתי עקשנית ברמות על חלל (אולי טוב שכך באיזשהו מקום) אז לא ראיתי את רגישות היתר שלי. אמאלה אלרגיה ברמות. זה מגיע גם עם קולטנים, אני רואה דברים שלאחרים אין סיכוי לראות.. (לומדת לאט לאט עם מי לדבר על מה)
שבוע אני מסתובבת עם משפט מדהים מהתכנית שאני נמצאת בה. דרכו הבנתי שאני לא מספיק סובלנית לחולשות של אחרים ושזה קשור לתחושת הנטישה שלי. חקרתי וחוקרת איך זה קשור אחד לשני(נטישה לפחות סובלנות), שאלתי מלא אנשים, מסכימה לעצמי להסתובב עם השאלה. התשובות מתחילות לבוא בהדרגה.
הבנתי לפני כמה ימים משהו משמעותי. אנשים הם מכלול. הם לא רק רע, או רק טוב (ראיית שחור לבן טראומטית). הם הכל, וכך גם אני, והחיים בכלל. הידיעה הזו משחררת אותי לחופשי – (רק להיום).
היום באתי לעבודה פחות לוחמנית, בינתיים זה עובד, מגיבים לזה אחרת. זה מאוד מעניין (תודה על מטפלת מדהימה שמלמדת אותי ונותנת לי כלים)
היא הסבירה לי שאני מסתובבת עם התחושה האיומה הזו ומריצה בלופים (מניסיון לשלוט בסיטואציה, לתקן את הנטישה וכו'), הם ממשיכים בשלהם, הם לא מנתחים ומתעסקים כמוני.
תפסתי על חם שהילדה שבי, המערכת העמוקה שלי (לא במחשבות, זה יותר מתחכם, בתאים שלי) לא מרגישה מספיק מוגנת מהבחינה הרגשית (לא מוגנת מעלבון והשפלה ממש ממש ממקום ילדי, המכסה שלי כבר מלאה עד 0 מקום)
מצאתי את זה גם מול סיטואציות שאני קישרתי לזהות שלי וזה בכלל היה קשור לסיטואציה. לעובדים (ה2 הספציפיים) לא חסר, אין ספק, אבל זה פגש את הטראומה שלי וזה התעצם.
שמתי לב שבשבועות האחרונים הדגש שלי היה על החולשות של אחרים, מתוך פחד, מדריכות, לבדוק מי הנרקיסיסט הבא שהולך לפגוע בי, לשים לב, לא ליפול בפח.
תקופה מאז הפרידה שמאוד מנתחת אחרי שנפלתי בפח מול האקסית הנרקיסיסטית שכנראה כנשמה נתנה לי שירות ועזרה לי לשחזר את פצע הנטישה כדי להחלים בהדרגה.
תכף שנה מהפרידה שהייתי כ"כ שבורה ומרוסקת, זה הגיע לנטישה הכי גדולה, לפצע הכי מדמם. לא האמנתי שנפלתי בפח, כאילו שלקחתי על עצמי מאז לשים לב יותר כל הזמן בכל מקום על כולם.
אתמול בערב הגיעו המון הבנות בעקבות הסשן.. ואז החלום הזה נחלם
למלש ביקרתי את עצמי על גבולות חריפים מדי. קיצוני- היעדר גבולות או גבולות יתר. ואז הבנתי שאני לא רוצה לוותר על גבולות חריפים, יש מצבים שחייבים את זה.
החכמה לתרגל מתי ועם מי, איפה, כמה וכו'
החכמה היא לפרק את זה, להבין שיש לי יכולת להגן על עצמי רגשית, שאני כבר לא הילדה חסרת הגבולות
זה עצוב, יש לי דמעות, כמה הגבולות שלי נחצו, לא כובדו. זה מגיע, זה לא שואל אותי, אני רואה את זה. אני רואה את הטראומות שלי, אני רואה את מה שאנשים לא מסוגלים להתמודד איתו גם עד גיל 90
אולי בצדק, זה לא פשוט..
אבל אצלי אני לא צריכה להיזכר מה היה כי שכחתי.. אלא לצאת מהילדות. אני שם, זה כ"כ הזוי, אני שם. זה כאילו קרה אתמול.
אני שנתיים מחוץ לבית אמא (אחרי 27 שנה) ועוד המערכת לא הפנימה שהסכנה הנוראית הזו חלפה.
אמא שלי (ומעט אחותי) פגעו בי בצורה קשה, עצוב לי שאני משלמת את המחיר, שלוקח לי המון זמן להחלים, אם לא כל החיים
נערך לאחרונה ב: