ערב טוב יקירה, מה שלומך?
החלום נחלם בלילה בין שישי לשבת..
חלמתי על המטפלת הנוקשה. היינו כולם בבית סבתא ז"ל. המטפלת הכירה את כולם והייתה כמו בת בית בחלום
הייתה לה ילדה קטנה ממישהו. הייתי עם הילדה הקטנה, שיחקנו צחקנו (אני חושבת שהיא בערך בת שנתיים -3)
והתעלמתי מהמטפלת בכוונה, התייחסתי רק לילדה.
אני זוכרת שאמא שלי שאלה אותה מה קורה איתה לגבי זוגיות/מיניות, סיפרה קצת על האבא של הילדה, לא זוכרת מה בדיוק אמרה עליו
שוב זכור לי משהו עם פיפי ושירותים
אני חושבת שהיא הלכה וחזרה. אני זוכרת שתחילת החלום היה באחד החדרים, ואח"כ שחזרה, לא יודעת אם חזרה כי שכחה משהו... אז בכניסה ליד הדלת שאר החלום זכור לי.
בסוף החלום היא אמרה כמה הילדה שלה אוהבת אותי.
רקע:
כבר לא חושבת עליה כמעט בכלל בכלל. לא חושבת שכבר נמשכת... אפילו טיפה מגעיל אותי. (ככה זה עובד איתי באופן מאוד מוזר. רוצה ואז גועל)
כן עובדת על זה עם המטפלת שלי ככל יכולתי.
אני כן אוהבת אותה מאוד ומקווה שיום אחד עוד נדבר - אבל שהיא תיצור את הקשר, והפעם שוות ערך (או שלא יזיז לי
וכנ"ל עם אחותי ). אני מרגישה חיבור עם אנשים, אבל איתה היה משהו אחר.
אני לא מדברת בהכרח בקטע רומנטי. היא מאוד יקרה לי כאדם. גם היא אמרה שהיא מרגישה מאותו שבט. חיבור מאוד חזק.
עם הנוקשות שלה וגם לה אין ילדים... קלטתי שהיא כן אוהבת ילדים וזה גם חידד לי אצלי.
אין ככ קשר בין המטפלת הנוקשה למשפחה שלי במציאות. מלבד זה שהיא לימדה אותי המון כלים איך להתנהל איתם.
כרגע חזרתי קצת לעולם הילדים וטוב לי, אני עובדת איתם. לומדת מהם המון. הנשמה שלי פורחת, זה מרגיש מדויק בשלב הזה. משתדלת לא לתכנן, ולראותמה היקום מביא איתו. הם ממש ריפוי עבורי.
לצערי הייתי מאוד רחוקה מהנשמה שלי והדיכאון לא סתם הופיע. חשבתי שילדים הם "לחזור אחורה" כי עבדתי עם ילדים כסייעת ואז מובילה תוך כדי התואר שלמדתי. וחיכיתי ל"עבודה הגדולה" שמאוד איכזבה אותי, רוקנה אותי. האגו שלי רצה את זה, לא הנשמה.
אני קולטת כמה ילדים הם קסם ומממיסים לי את הלב, משקפים לי אותי ברמות גבוהות, ואני מרגישה מבורכת מולם. יש קסם שאי אפשר להסביר, אני גם לומדת להכיר אותי ואת היכולות שלי מחדש מולם וזה פשוט קסם. מלא שמחה ואפילו היפראקטיביות.
הפעם כמדריכה של חוגים - ומתאמנת על ה"מעמד". כשהתקדמתי למובילה לפני עשור, מפגש זה הדבר שהכי פחדתי ממנו.
כיום אני רואה כמה הילדים ואפילו הגננות מתלהבים.
ההומור שלי חוזר. ספונטניות, אילתור, הם נקרעים ממני ואני מהם
ילדים מבינים את ההומור שלי, אנחנו ממש באותו תדר. אני גם מתאמנת עליהם על עצם הקיום, כי מול מבוגרים יותר קשה לי.
אולי זה חשוב, לא יודעת - קלטתי שנניח המבוגרים לא יותר חכמים מהאחיינים שלי. כל הזמן התבאסתי על עצמי "שאני לא מספיק גדולה" ולא מסדתר עם המבוגרים, וכן יותר עם האחיינים. אבל הם פשוט בחיים! בנוכחות, וידיאו ולא תמונה תקועה. משהו במבוגרים לפעמים לצערי "קפא בזמן" בחוויה שלי, זומבים, רדומים.
אז תודה על חזרה למה שיותר מדויק לי, במקום להתיימר להיות משהו אחר, משהו שאני לא.
לצערי יש לי אובססיה חדשה. הפעם אני מבינה שיותר מדויק להגיד אובססיה מאשר התאהבות. הבנתי שמשיכה זה לא הבעיה שלי, אלא אובססיה.
מתפללת הרבה לאלוהים שישחרר אותי מזה.
כן קלטתי שיש איזו כמיהה לאסור, לדווקא, לשבור חוקים, להשיג את הבלתי מושג.
אימת הנטישה ממש מתחזקת ומאוד קשה לי עם זה, בעיקר מול אותה אישה.
הלוואי שאלוהים ישחרר אותי מהילדה שמחפשת אמא ומאובססיה כל פעם לאדם אחר. אני סובלת מזה וזה גדול ממני.
תודה מראש.
החלום נחלם בלילה בין שישי לשבת..
חלמתי על המטפלת הנוקשה. היינו כולם בבית סבתא ז"ל. המטפלת הכירה את כולם והייתה כמו בת בית בחלום
הייתה לה ילדה קטנה ממישהו. הייתי עם הילדה הקטנה, שיחקנו צחקנו (אני חושבת שהיא בערך בת שנתיים -3)
והתעלמתי מהמטפלת בכוונה, התייחסתי רק לילדה.
אני זוכרת שאמא שלי שאלה אותה מה קורה איתה לגבי זוגיות/מיניות, סיפרה קצת על האבא של הילדה, לא זוכרת מה בדיוק אמרה עליו
שוב זכור לי משהו עם פיפי ושירותים
אני חושבת שהיא הלכה וחזרה. אני זוכרת שתחילת החלום היה באחד החדרים, ואח"כ שחזרה, לא יודעת אם חזרה כי שכחה משהו... אז בכניסה ליד הדלת שאר החלום זכור לי.
בסוף החלום היא אמרה כמה הילדה שלה אוהבת אותי.
רקע:
כבר לא חושבת עליה כמעט בכלל בכלל. לא חושבת שכבר נמשכת... אפילו טיפה מגעיל אותי. (ככה זה עובד איתי באופן מאוד מוזר. רוצה ואז גועל)
כן עובדת על זה עם המטפלת שלי ככל יכולתי.
אני כן אוהבת אותה מאוד ומקווה שיום אחד עוד נדבר - אבל שהיא תיצור את הקשר, והפעם שוות ערך (או שלא יזיז לי
וכנ"ל עם אחותי ). אני מרגישה חיבור עם אנשים, אבל איתה היה משהו אחר.אני לא מדברת בהכרח בקטע רומנטי. היא מאוד יקרה לי כאדם. גם היא אמרה שהיא מרגישה מאותו שבט. חיבור מאוד חזק.
עם הנוקשות שלה וגם לה אין ילדים... קלטתי שהיא כן אוהבת ילדים וזה גם חידד לי אצלי.
אין ככ קשר בין המטפלת הנוקשה למשפחה שלי במציאות. מלבד זה שהיא לימדה אותי המון כלים איך להתנהל איתם.
כרגע חזרתי קצת לעולם הילדים וטוב לי, אני עובדת איתם. לומדת מהם המון. הנשמה שלי פורחת, זה מרגיש מדויק בשלב הזה. משתדלת לא לתכנן, ולראותמה היקום מביא איתו. הם ממש ריפוי עבורי.
לצערי הייתי מאוד רחוקה מהנשמה שלי והדיכאון לא סתם הופיע. חשבתי שילדים הם "לחזור אחורה" כי עבדתי עם ילדים כסייעת ואז מובילה תוך כדי התואר שלמדתי. וחיכיתי ל"עבודה הגדולה" שמאוד איכזבה אותי, רוקנה אותי. האגו שלי רצה את זה, לא הנשמה.
אני קולטת כמה ילדים הם קסם ומממיסים לי את הלב, משקפים לי אותי ברמות גבוהות, ואני מרגישה מבורכת מולם. יש קסם שאי אפשר להסביר, אני גם לומדת להכיר אותי ואת היכולות שלי מחדש מולם וזה פשוט קסם. מלא שמחה ואפילו היפראקטיביות.
הפעם כמדריכה של חוגים - ומתאמנת על ה"מעמד". כשהתקדמתי למובילה לפני עשור, מפגש זה הדבר שהכי פחדתי ממנו.
כיום אני רואה כמה הילדים ואפילו הגננות מתלהבים.
ההומור שלי חוזר. ספונטניות, אילתור, הם נקרעים ממני ואני מהם
ילדים מבינים את ההומור שלי, אנחנו ממש באותו תדר. אני גם מתאמנת עליהם על עצם הקיום, כי מול מבוגרים יותר קשה לי.
אולי זה חשוב, לא יודעת - קלטתי שנניח המבוגרים לא יותר חכמים מהאחיינים שלי. כל הזמן התבאסתי על עצמי "שאני לא מספיק גדולה" ולא מסדתר עם המבוגרים, וכן יותר עם האחיינים. אבל הם פשוט בחיים! בנוכחות, וידיאו ולא תמונה תקועה. משהו במבוגרים לפעמים לצערי "קפא בזמן" בחוויה שלי, זומבים, רדומים.
אז תודה על חזרה למה שיותר מדויק לי, במקום להתיימר להיות משהו אחר, משהו שאני לא.
לצערי יש לי אובססיה חדשה. הפעם אני מבינה שיותר מדויק להגיד אובססיה מאשר התאהבות. הבנתי שמשיכה זה לא הבעיה שלי, אלא אובססיה.
מתפללת הרבה לאלוהים שישחרר אותי מזה.
כן קלטתי שיש איזו כמיהה לאסור, לדווקא, לשבור חוקים, להשיג את הבלתי מושג.
אימת הנטישה ממש מתחזקת ומאוד קשה לי עם זה, בעיקר מול אותה אישה.
הלוואי שאלוהים ישחרר אותי מהילדה שמחפשת אמא ומאובססיה כל פעם לאדם אחר. אני סובלת מזה וזה גדול ממני.
תודה מראש.
נערך לאחרונה ב: