בובת פורצלן
New member
חלום שחלמתי לפני 3 ימים. חלק 1
"אנחנו לא מוצאים סיבה לצלם פעמיים, כן?" הם אמרו לי, "אם מבחן הבד שלך יהיה טוב, הוא יהיה גם הפרק הראשון בסדרה, אין לנו זמן לבזבז על זה, אז תעשי אותו כמו שצריך, טוב?" "טוב." אמרתי. ועשיתי כמיטב יכולתי. רב הדמויות בסדרה היו רוחות רפאים, כולל הדמות שלי. מעבר לזה לא ידעתי הרבה. לא ממש עניין אותי. אני לא שחקנית במקצועי. אף פעם לא למדתי, ויחסית לחובבנית אני יודעת שאני בסדר. מבצעת את המוטל עלי. מצליחה להעביר את הסצנה בצורה משכנעת ומרגשת. לא הרבה מעבר לזה. אף פעם לא חשבתי שאני מבריקה, שיש בי את ה'ניצוץ', אבל הפעם הייתי די מרוצה מעצמי. הרגשתי שהולך לי טוב. בסצינות הסולו שלי לפחות. כשהם הכניסו אותו, שביעות הרצון האופטימיות שאפפה אותי התפזרה פתאום, ואיתה המוטיבציה שלא ממש הספקתי להפנים לתוכי. מוטיבציה שלא יכולתי לשער שיש בי, ורק ב'טייק'ים האחרונים התחלתי לגלות. הייתי אמורה לשחק איתו בסצנות אינטימיות כאלה, לא סקס או משהו כזה, אבל אהבה, קשר רגשי חם, כאילו שאנחנו כבר יובלות ביחד, והמגע בינינו הוא טבעי, בוטח, יציב, עמוק. הוא עמד שם, נכון, מצפה בחוסר נוחות קליל, שערו היפה גולש בתלתלים גדולים ורכים, מלטף את כתפיו, שעדיין היו נעריות למרות שידעתי שהוא אמור להיות בערך בן גילי. ניכר היה שהוא חש את חוסר החשק שלי. את הקרירות. לא רציתי שיגע בי. לא רציתי שיעמיק מבטו הממיס לתוך עיני. לא רציתי שישעין את ראשי על חזהו וידבר אלי, ברוך, מילים מתוקות. נוכחותו הפריעה לי. הטרידה את שלוותי. נשארתי נאמנה לעצמי. המשחק לא היה שאיפת חיי. רק פרנסה מזדמנת. ידעתי שהסדרה תסתדר גם בלעדי, ואם ממש ירצו אותי, פשוט יחליפו שחקן (משהו שיחסית לאיכות שלי כשחקנית, לא ממש האמנתי שיקרה...). יבינו שאיתו, כנראה כבר מזמן אין לי כימיה. הסצנה שלי איתו היתה ממש מרוחקת וקרירה. בהחלט לא מוצלחת. * * * כשיצאתי מהבניין נדמה היה לי ששמעתי מישהי מעירה: "היא מעולה לתפקיד. כל-כך מרוחקת. לגמרי לא מתקשרת." חשבתי, לפי תוכן הדברים, שיכול להיות שדיברו עלי. זה היה קטע מוזר, והחלטתי שלא להטריד את עצמי בו. הסלולארי שלי צלצל. הודיעו לי שהתקבלתי. אם להיות כנה, הייתי מופתעת! הלכתי הביתה ברגל. השעה הייתה שעת צהריים, 13:30 בערך, והרחוב היה שטוף שמש והומה אדם. נראה שכולם יצאו להפסקות צהריים, או סידורים, כדי ליהנות משיטוט בעיר הקייצית והנעימה. הלכתי לי בתוך קהל האנשים, ולאט לאט חדרה אלי ההבנה- הם לא רואים אותי! שאלתי אנשים מה השעה, אבל הם לא התעכבו לענות לי או אפילו להביט בי. שאלתי אנשים איפה אני נמצאת, ואמרתי שהלכתי לאיבוד ואני מבוהלת, אבל הם לא שמעו אותי בכלל... הבנתי שמרוב שאני שחקנית גרועה כל-כך, לא עשיתי הפרדה בין התפקיד שלי בסדרה, לבין החיים, ולכן הפכתי להיות מה שאני משחקת, רוח רפאים! * * * כשהגעתי הביתה כבר הייתי פחות נסערת. למעשה רק הרגשתי מסוקרנת מעט. די רגועה. הסיטואציה החדשה נסכה בי ערנות שלֵווה. נכנסתי לחדר השינה, זרקתי את התיק שלי על כסא והתיישבתי בפינת המיטה. אורפיאוס בן זוגי לחיים נכנס לחדר עם ערמת כביסה בידיו. הוא סידר בגדים אל תוך מגירות השידה, בגבו אלי, ודיבר. סיפר על היום שעבר עליו בעבודה, האתגרים שנתקל בהם, ואיך הסתדר איתם יפה. חייכתי וחשבתי שאני יכולה בקלות לדמיין שהוא מדבר אלי. לולא ידעתי שאני בלתי נראית... אבל ככל שהשיחה נמשכה, הבנתי שהוא באמת מדבר אלי! הוא רואה אותי, והוא אפילו מבין שהפכתי לרוח רפאים, אבל הוא מתייחס לזה בשלוות נפש גמורה. הוא סיים לסדר את הכביסה, ונשכב על הצד שלו במיטה. לא משתלט על הכל. כאילו יש דפוס שהורגל בו, והימצאי או חסרוני לא משפיע עליו. אני, באקט שנבע מתוך דחף אימפולסיבי רגעי, שלחתי אצבעותיי אל זרועו, כדי לראות אם אוכל לאחוז בה, או שידי תעבור דרכה מבלי להיעצר. מופתעת גיליתי שאני אוחזת בזרועו, קרוב למפרק כף היד, אחיזה איתנה ויציבה ובטוחה. * * * למרות שקיבלתי תשובה לשאלה שסיקרנה אותי, המשכתי לאחוז בזרועו. הוא חייך ו'ניפנף' אותי בטון רגוע: "שלא תקבלי לך שום רעיונות משונים, את מלוכלכת עכשיו." מילותיו חדרו להכרתי, כמו שיר מוכר, הבוקע ממקלט הרדיו של שכנים מדירה סמוכה, והבנתי שהוא מתכוון לכך שראשי מבוקע מעט בצד, מעל המצח, ומלוכלך בשכבה עבה וסמיכה של דם דביק, אדמדם-חום. הדחקתי מיד את התובנה המטרידה הזו מתודעתי, והייתי שוב שלמה, באופן שבו היה לי קל יותר לתפוס את עצמי. חשבתי שזה מצד אחד נותן לי את החופש לחזור ללבוש את הבגדים שאני אוהבת כמו למשל כותנות הלילה הקצרצרות מהסאטן, אבל שלא הייתי לוקחת סיכון, כדי שלא יחליט להתרצות פתאום. חשבתי שזה היה עלול לקרות... חשבתי גם שאם כרגע הוא רואה אותי כמלוכלכת, אני מניחה שעדיף שלא אשתף אותו בעובדה שכשמתתי, הייתי במחזור, ועכשיו שהתהליכים הפיסיולוגיים בגופי כבר לא יכולים להתפתח, אני אפילו לא יכולה להיות בטוחה שהמחזור הזה יסתיים... יתכן שנידונתי לחיי נצח כרוח רפאים שלא תוכל אף פעם לנהל אינטימיות מינית, כי אני תמיד אהיה מלוכלכת בדם... אבל הייתה לי הרגשה שזה כן יסתיים, ואני אוכל לחזור ולהרגיש חופשית. * * * בינתיים מילאתי לי אמבט במים, ונכנסתי לתוכו בבגדים תחתוניים. רק כשיצאתי הבנתי שמילאתי את האמבט עד הסוף, ובכל זאת המים לא עלו על גדותיהם ונשפכו החוצה כשנכנסתי, כי אין לי מסה אמיתית... וגם הלבנים שלגופי נותרו יבשים. הבנתי פתאום שהמים לא נגעו בי באמת. זה הפריע לי. מים מסמלים בשבילי רגש והתחלתי להילחץ מהמשמעות של כל זה... הסתלקתי משם וחזרתי לביקתה שלי. פגשתי שם שני אנשים שהגיעו בשביל לתת לי עבודה. ג'וב קטן שהייתי צריכה לבצע בשביל החברה שמעסיקה אותי, ואחראית גם על סדרת הטלוויזיה. קיבלתי מהם מעטפה עם כסף, שהייתי צריכה להעביר לשני אנשים שביצעו עבודה עבורם. שאלתי את עצמי למה הם שולחים אותי לעשות את זה, והבנתי שאף אחד לא יוכל להתחקות אחרי העברת הכספים הזו, כי בגלל שאני רוח רפאים, אני והמעטפה שבידי, בלתי נראים. אבל איך הם יוכלו לראות אותי כדי לקבל את המעטפה? ואז הבנתי, הם יוכלו לראות אותי, כי הם אלה שרצחו אותי. הלכתי ועשיתי עבודה קצת יותר מתוחכמת – שתלתי במעטפה ראיות שקישרו בינם לבין הרצח שלי. כשחזרתי לביקתה, לא היה בה השקט הרגיל. אנשים עמדו בה. התקהלו בסמוך לירידה החסומה מטעמי בטיחות למרתף. גופתי כבר נחפרה החוצה ונלקחה משם, אבל הם התבוננו בתמונה מצולמת של הגופה, שהייתה מוצמדת באטב משרדי גדול לקבוצת דפים, וציינו שלא היה על הפנים מבט של הפתעה או כאב מהמוות, אלא מבט מאוד מרוצה. כשהסתכלתי גם אני על התמונה, חשבתי שהחיוך הגדול שהיה נסוך לי על הפנים, לא היה צריך להיות שם...
"אנחנו לא מוצאים סיבה לצלם פעמיים, כן?" הם אמרו לי, "אם מבחן הבד שלך יהיה טוב, הוא יהיה גם הפרק הראשון בסדרה, אין לנו זמן לבזבז על זה, אז תעשי אותו כמו שצריך, טוב?" "טוב." אמרתי. ועשיתי כמיטב יכולתי. רב הדמויות בסדרה היו רוחות רפאים, כולל הדמות שלי. מעבר לזה לא ידעתי הרבה. לא ממש עניין אותי. אני לא שחקנית במקצועי. אף פעם לא למדתי, ויחסית לחובבנית אני יודעת שאני בסדר. מבצעת את המוטל עלי. מצליחה להעביר את הסצנה בצורה משכנעת ומרגשת. לא הרבה מעבר לזה. אף פעם לא חשבתי שאני מבריקה, שיש בי את ה'ניצוץ', אבל הפעם הייתי די מרוצה מעצמי. הרגשתי שהולך לי טוב. בסצינות הסולו שלי לפחות. כשהם הכניסו אותו, שביעות הרצון האופטימיות שאפפה אותי התפזרה פתאום, ואיתה המוטיבציה שלא ממש הספקתי להפנים לתוכי. מוטיבציה שלא יכולתי לשער שיש בי, ורק ב'טייק'ים האחרונים התחלתי לגלות. הייתי אמורה לשחק איתו בסצנות אינטימיות כאלה, לא סקס או משהו כזה, אבל אהבה, קשר רגשי חם, כאילו שאנחנו כבר יובלות ביחד, והמגע בינינו הוא טבעי, בוטח, יציב, עמוק. הוא עמד שם, נכון, מצפה בחוסר נוחות קליל, שערו היפה גולש בתלתלים גדולים ורכים, מלטף את כתפיו, שעדיין היו נעריות למרות שידעתי שהוא אמור להיות בערך בן גילי. ניכר היה שהוא חש את חוסר החשק שלי. את הקרירות. לא רציתי שיגע בי. לא רציתי שיעמיק מבטו הממיס לתוך עיני. לא רציתי שישעין את ראשי על חזהו וידבר אלי, ברוך, מילים מתוקות. נוכחותו הפריעה לי. הטרידה את שלוותי. נשארתי נאמנה לעצמי. המשחק לא היה שאיפת חיי. רק פרנסה מזדמנת. ידעתי שהסדרה תסתדר גם בלעדי, ואם ממש ירצו אותי, פשוט יחליפו שחקן (משהו שיחסית לאיכות שלי כשחקנית, לא ממש האמנתי שיקרה...). יבינו שאיתו, כנראה כבר מזמן אין לי כימיה. הסצנה שלי איתו היתה ממש מרוחקת וקרירה. בהחלט לא מוצלחת. * * * כשיצאתי מהבניין נדמה היה לי ששמעתי מישהי מעירה: "היא מעולה לתפקיד. כל-כך מרוחקת. לגמרי לא מתקשרת." חשבתי, לפי תוכן הדברים, שיכול להיות שדיברו עלי. זה היה קטע מוזר, והחלטתי שלא להטריד את עצמי בו. הסלולארי שלי צלצל. הודיעו לי שהתקבלתי. אם להיות כנה, הייתי מופתעת! הלכתי הביתה ברגל. השעה הייתה שעת צהריים, 13:30 בערך, והרחוב היה שטוף שמש והומה אדם. נראה שכולם יצאו להפסקות צהריים, או סידורים, כדי ליהנות משיטוט בעיר הקייצית והנעימה. הלכתי לי בתוך קהל האנשים, ולאט לאט חדרה אלי ההבנה- הם לא רואים אותי! שאלתי אנשים מה השעה, אבל הם לא התעכבו לענות לי או אפילו להביט בי. שאלתי אנשים איפה אני נמצאת, ואמרתי שהלכתי לאיבוד ואני מבוהלת, אבל הם לא שמעו אותי בכלל... הבנתי שמרוב שאני שחקנית גרועה כל-כך, לא עשיתי הפרדה בין התפקיד שלי בסדרה, לבין החיים, ולכן הפכתי להיות מה שאני משחקת, רוח רפאים! * * * כשהגעתי הביתה כבר הייתי פחות נסערת. למעשה רק הרגשתי מסוקרנת מעט. די רגועה. הסיטואציה החדשה נסכה בי ערנות שלֵווה. נכנסתי לחדר השינה, זרקתי את התיק שלי על כסא והתיישבתי בפינת המיטה. אורפיאוס בן זוגי לחיים נכנס לחדר עם ערמת כביסה בידיו. הוא סידר בגדים אל תוך מגירות השידה, בגבו אלי, ודיבר. סיפר על היום שעבר עליו בעבודה, האתגרים שנתקל בהם, ואיך הסתדר איתם יפה. חייכתי וחשבתי שאני יכולה בקלות לדמיין שהוא מדבר אלי. לולא ידעתי שאני בלתי נראית... אבל ככל שהשיחה נמשכה, הבנתי שהוא באמת מדבר אלי! הוא רואה אותי, והוא אפילו מבין שהפכתי לרוח רפאים, אבל הוא מתייחס לזה בשלוות נפש גמורה. הוא סיים לסדר את הכביסה, ונשכב על הצד שלו במיטה. לא משתלט על הכל. כאילו יש דפוס שהורגל בו, והימצאי או חסרוני לא משפיע עליו. אני, באקט שנבע מתוך דחף אימפולסיבי רגעי, שלחתי אצבעותיי אל זרועו, כדי לראות אם אוכל לאחוז בה, או שידי תעבור דרכה מבלי להיעצר. מופתעת גיליתי שאני אוחזת בזרועו, קרוב למפרק כף היד, אחיזה איתנה ויציבה ובטוחה. * * * למרות שקיבלתי תשובה לשאלה שסיקרנה אותי, המשכתי לאחוז בזרועו. הוא חייך ו'ניפנף' אותי בטון רגוע: "שלא תקבלי לך שום רעיונות משונים, את מלוכלכת עכשיו." מילותיו חדרו להכרתי, כמו שיר מוכר, הבוקע ממקלט הרדיו של שכנים מדירה סמוכה, והבנתי שהוא מתכוון לכך שראשי מבוקע מעט בצד, מעל המצח, ומלוכלך בשכבה עבה וסמיכה של דם דביק, אדמדם-חום. הדחקתי מיד את התובנה המטרידה הזו מתודעתי, והייתי שוב שלמה, באופן שבו היה לי קל יותר לתפוס את עצמי. חשבתי שזה מצד אחד נותן לי את החופש לחזור ללבוש את הבגדים שאני אוהבת כמו למשל כותנות הלילה הקצרצרות מהסאטן, אבל שלא הייתי לוקחת סיכון, כדי שלא יחליט להתרצות פתאום. חשבתי שזה היה עלול לקרות... חשבתי גם שאם כרגע הוא רואה אותי כמלוכלכת, אני מניחה שעדיף שלא אשתף אותו בעובדה שכשמתתי, הייתי במחזור, ועכשיו שהתהליכים הפיסיולוגיים בגופי כבר לא יכולים להתפתח, אני אפילו לא יכולה להיות בטוחה שהמחזור הזה יסתיים... יתכן שנידונתי לחיי נצח כרוח רפאים שלא תוכל אף פעם לנהל אינטימיות מינית, כי אני תמיד אהיה מלוכלכת בדם... אבל הייתה לי הרגשה שזה כן יסתיים, ואני אוכל לחזור ולהרגיש חופשית. * * * בינתיים מילאתי לי אמבט במים, ונכנסתי לתוכו בבגדים תחתוניים. רק כשיצאתי הבנתי שמילאתי את האמבט עד הסוף, ובכל זאת המים לא עלו על גדותיהם ונשפכו החוצה כשנכנסתי, כי אין לי מסה אמיתית... וגם הלבנים שלגופי נותרו יבשים. הבנתי פתאום שהמים לא נגעו בי באמת. זה הפריע לי. מים מסמלים בשבילי רגש והתחלתי להילחץ מהמשמעות של כל זה... הסתלקתי משם וחזרתי לביקתה שלי. פגשתי שם שני אנשים שהגיעו בשביל לתת לי עבודה. ג'וב קטן שהייתי צריכה לבצע בשביל החברה שמעסיקה אותי, ואחראית גם על סדרת הטלוויזיה. קיבלתי מהם מעטפה עם כסף, שהייתי צריכה להעביר לשני אנשים שביצעו עבודה עבורם. שאלתי את עצמי למה הם שולחים אותי לעשות את זה, והבנתי שאף אחד לא יוכל להתחקות אחרי העברת הכספים הזו, כי בגלל שאני רוח רפאים, אני והמעטפה שבידי, בלתי נראים. אבל איך הם יוכלו לראות אותי כדי לקבל את המעטפה? ואז הבנתי, הם יוכלו לראות אותי, כי הם אלה שרצחו אותי. הלכתי ועשיתי עבודה קצת יותר מתוחכמת – שתלתי במעטפה ראיות שקישרו בינם לבין הרצח שלי. כשחזרתי לביקתה, לא היה בה השקט הרגיל. אנשים עמדו בה. התקהלו בסמוך לירידה החסומה מטעמי בטיחות למרתף. גופתי כבר נחפרה החוצה ונלקחה משם, אבל הם התבוננו בתמונה מצולמת של הגופה, שהייתה מוצמדת באטב משרדי גדול לקבוצת דפים, וציינו שלא היה על הפנים מבט של הפתעה או כאב מהמוות, אלא מבט מאוד מרוצה. כשהסתכלתי גם אני על התמונה, חשבתי שהחיוך הגדול שהיה נסוך לי על הפנים, לא היה צריך להיות שם...