חלום של חייל משוחרר ...
אני הולך בין בתים לא גמורים, במסדרון אפור, מבט מלווה קנה (29 כדורים במחסנית), שוב עם מדים וקסדה, שוב עייף ומדוכא. בהתחלה זה הרגיש כמו ללכת לבקר חבר, כשאתה קטן, אבל עכשיו זה כבר לא נראה לי. פתאום מהעיקול שבסוף המסדרון מגיח בריצה ילד, הוא בקושי עוצר את עצמו ומסתכל עלי. אני רואה אותו מסובב את הקלע, ולפני שאני מספיק להבין מה קורה, נכנסת לי אבן לכתף. אני נהדף אחורה בחצי סיבוב (לא מרגיש כאב, רק עצבים!). כוס אמא של החרא הקטן הזה!!!! אני נכנס מאחורי עמוד בטון ושומע את האבנים מתנפצות עליו בקצב היסטרי. מציץ מהצד ורואה את הילדון הזה, בטחן בן 10 או משהו, זורק אבנים כמו משוגע, עם כלכך הרבה כעס, עם כלכך הרבה רצון לראות אותם פוגעות לי ישר בפרצוף - שוברות לי תשיניים (אני משתגע מעצבים). אני מרים את אחת האבנים שהוא זרק ומחכה שיתכוף שוב. בשנייה שהוא נעמד אני זורק, בכל הכח, בכל העצבים!. פאף! האבן פוגעת לו ישר בחזה, מהעוצמה יוצא לו אבק מהחולצה - הוא נופל על הכביש ומתקפל. אני מתחיל לרוץ אליו בטירוף, הכי מהר שאני יכול. לפני שהוא מספיק להתאושש ולקום אני כבר עליו, תוקע ברך בגב שלו, מסובב לו תיד אחורה ועם המרפק שלי דופק לו תראש בריצפה. "יא חתיכת חרא!!" אני צועק עליו ומוריד לו אגרוף לצלעות, שלא יצליח לנשום מצידי. (הלב שלי דופק מהר מהריצה). כוס-עמק, באמת שנשבר לי מזה!! הבנזונה הקטן כמעט הוציא לי תכתף מהמקום. אני סוגר את האגרוף שלי על השיער שלו, חזק, בלי רחמים,(שיכאב למניאק), ומתחיל לגרור אותו לכיוון הקיר. "בנזונה חוצפן" אני מסנן מתחת לשפה, נמאס לי, עכשיו אני הולך להפחיד לו תצורה, עד שיבכה כמו תינוק, עד שיחרבן על עצמו. אני צועק עליו שחאלס, שיסתום תפה ומצמיד אותו לקיר, מדביק את הצד של הפנים שלו לבטון, באגרסיביות, שיכאב, שיבין שזה לא משחק, שאף אחד לא צוחק איתו. אני עדיין לא משחרר את האגרוף שלי מהשיער שלו, ומושך לו תראש אחורה. צועק שישים ידיים על הקיר ושייפתח תרגליים, אבל לפני שהוא מספיק אני פותח לו אותם בבעיטה, מרחיק אותם מהקיר ומפשק אותם , עד שהוא כמעט נופל. הוא מתחיל לבכות. טוב מאוד, אני חושב לעצמי. על הזין שלי הבכי שלו, שיבכה.. שיבכה החרא הקטן.. שיבהל.. שימות מפחד, אולי יחשוב פעמיים לפני שירים עוד אבן. אני ממשיך לעשות עליו חיפוש, רק כדי שיבהל עוד קצת, ומידי פעם מוריד לו עוד כאפה ביחד עם "סתום תפה, בערבית. והנה ההורים שלו מתקרבים מסוף הרחוב. אני עוזב את השיער שלו בפעם הראשונה, שם עליו אזיקון, זורק אותו על הריצפה ונותן בו מבט רציני "דיר באלק.. שב ושתוק..". הם מגיעים עד אלי, מתחילים לצעוק ולבכות, עושים תנועות ידיים של בקשה, מנסים להחזיק לי תיד. אני נעמד מולם ומסמן להם עם האצבע שיסתמו. שם ידיים על המותן והנשק, ובקול ברור וסמכותי מסביר להם שיקשיבו לי טוב כי אני יגיד את זה רק פעם אחת. אני מסתכל להם ישר לעיניים, עם כל הכח שיש לי, עם כל הוסט והמפרולייט וממשיך: "באמת שאין לי כח, לא אליכם ולא אל הבן הדפוק שלכם, ותבינו (אני מגביר את הקול) לא מעניין אותי יותר שום דבר, עוד פעם אחת שאני תופס אותו עם אבן או משהו כזה אני מזיין לו תצורה, אתם מבינים?, אני נשבע לכם אתם לא תראו אותו יותר." האמא מנסה לדבר איתי, רטובה לגמרי מדמעות וזיעה. "זה לא איכפת לי" אני מפסיק אותה באמצע, אבל היא ממשיכה, מדברת אלי בערבית, כאילו אני מבין מילה ממה שהיא אומרת. "חאלאס, תסתמי כבר!!!" "תביני שזה לא מעניין אותי! אין לי כח ונשבר לי הזין מלהתעסק עם זה כל יום. ובכלל, זאת לא צריכה להיות הבעיה שלי, זאת רק הבעיה שלך, ואת יודעת למה זה??", אני אפילו לא מחכה שהיא תענה, "כי פעם הבא שזה קורה הילד שלך יחטוף כדור! את מבינה מה זה??כ-ד-ו-ר!!! ------------------------ אני מנסה להרגע, ולוקח נשימה עמוקה (מכניס מהאף, מוציא מהפה), אני מרגיש את הזיעה מטפטפת לי מתחת לקסדה ולקרמי, חושב על כמה אני עייף עכשיו ואיך הכל כלכך דפוק פה מסביב. אני על שעתיים שינה מאתמול, שעתיים! ואני גמור מעייפות. בסך הכל רוצה ללכת לישון. מה כבר ביקשתי, לישון. לשים את הראש ולשכח מכל הטירוף הזה, ובאמת ..על הזין כל השאר.
אני הולך בין בתים לא גמורים, במסדרון אפור, מבט מלווה קנה (29 כדורים במחסנית), שוב עם מדים וקסדה, שוב עייף ומדוכא. בהתחלה זה הרגיש כמו ללכת לבקר חבר, כשאתה קטן, אבל עכשיו זה כבר לא נראה לי. פתאום מהעיקול שבסוף המסדרון מגיח בריצה ילד, הוא בקושי עוצר את עצמו ומסתכל עלי. אני רואה אותו מסובב את הקלע, ולפני שאני מספיק להבין מה קורה, נכנסת לי אבן לכתף. אני נהדף אחורה בחצי סיבוב (לא מרגיש כאב, רק עצבים!). כוס אמא של החרא הקטן הזה!!!! אני נכנס מאחורי עמוד בטון ושומע את האבנים מתנפצות עליו בקצב היסטרי. מציץ מהצד ורואה את הילדון הזה, בטחן בן 10 או משהו, זורק אבנים כמו משוגע, עם כלכך הרבה כעס, עם כלכך הרבה רצון לראות אותם פוגעות לי ישר בפרצוף - שוברות לי תשיניים (אני משתגע מעצבים). אני מרים את אחת האבנים שהוא זרק ומחכה שיתכוף שוב. בשנייה שהוא נעמד אני זורק, בכל הכח, בכל העצבים!. פאף! האבן פוגעת לו ישר בחזה, מהעוצמה יוצא לו אבק מהחולצה - הוא נופל על הכביש ומתקפל. אני מתחיל לרוץ אליו בטירוף, הכי מהר שאני יכול. לפני שהוא מספיק להתאושש ולקום אני כבר עליו, תוקע ברך בגב שלו, מסובב לו תיד אחורה ועם המרפק שלי דופק לו תראש בריצפה. "יא חתיכת חרא!!" אני צועק עליו ומוריד לו אגרוף לצלעות, שלא יצליח לנשום מצידי. (הלב שלי דופק מהר מהריצה). כוס-עמק, באמת שנשבר לי מזה!! הבנזונה הקטן כמעט הוציא לי תכתף מהמקום. אני סוגר את האגרוף שלי על השיער שלו, חזק, בלי רחמים,(שיכאב למניאק), ומתחיל לגרור אותו לכיוון הקיר. "בנזונה חוצפן" אני מסנן מתחת לשפה, נמאס לי, עכשיו אני הולך להפחיד לו תצורה, עד שיבכה כמו תינוק, עד שיחרבן על עצמו. אני צועק עליו שחאלס, שיסתום תפה ומצמיד אותו לקיר, מדביק את הצד של הפנים שלו לבטון, באגרסיביות, שיכאב, שיבין שזה לא משחק, שאף אחד לא צוחק איתו. אני עדיין לא משחרר את האגרוף שלי מהשיער שלו, ומושך לו תראש אחורה. צועק שישים ידיים על הקיר ושייפתח תרגליים, אבל לפני שהוא מספיק אני פותח לו אותם בבעיטה, מרחיק אותם מהקיר ומפשק אותם , עד שהוא כמעט נופל. הוא מתחיל לבכות. טוב מאוד, אני חושב לעצמי. על הזין שלי הבכי שלו, שיבכה.. שיבכה החרא הקטן.. שיבהל.. שימות מפחד, אולי יחשוב פעמיים לפני שירים עוד אבן. אני ממשיך לעשות עליו חיפוש, רק כדי שיבהל עוד קצת, ומידי פעם מוריד לו עוד כאפה ביחד עם "סתום תפה, בערבית. והנה ההורים שלו מתקרבים מסוף הרחוב. אני עוזב את השיער שלו בפעם הראשונה, שם עליו אזיקון, זורק אותו על הריצפה ונותן בו מבט רציני "דיר באלק.. שב ושתוק..". הם מגיעים עד אלי, מתחילים לצעוק ולבכות, עושים תנועות ידיים של בקשה, מנסים להחזיק לי תיד. אני נעמד מולם ומסמן להם עם האצבע שיסתמו. שם ידיים על המותן והנשק, ובקול ברור וסמכותי מסביר להם שיקשיבו לי טוב כי אני יגיד את זה רק פעם אחת. אני מסתכל להם ישר לעיניים, עם כל הכח שיש לי, עם כל הוסט והמפרולייט וממשיך: "באמת שאין לי כח, לא אליכם ולא אל הבן הדפוק שלכם, ותבינו (אני מגביר את הקול) לא מעניין אותי יותר שום דבר, עוד פעם אחת שאני תופס אותו עם אבן או משהו כזה אני מזיין לו תצורה, אתם מבינים?, אני נשבע לכם אתם לא תראו אותו יותר." האמא מנסה לדבר איתי, רטובה לגמרי מדמעות וזיעה. "זה לא איכפת לי" אני מפסיק אותה באמצע, אבל היא ממשיכה, מדברת אלי בערבית, כאילו אני מבין מילה ממה שהיא אומרת. "חאלאס, תסתמי כבר!!!" "תביני שזה לא מעניין אותי! אין לי כח ונשבר לי הזין מלהתעסק עם זה כל יום. ובכלל, זאת לא צריכה להיות הבעיה שלי, זאת רק הבעיה שלך, ואת יודעת למה זה??", אני אפילו לא מחכה שהיא תענה, "כי פעם הבא שזה קורה הילד שלך יחטוף כדור! את מבינה מה זה??כ-ד-ו-ר!!! ------------------------ אני מנסה להרגע, ולוקח נשימה עמוקה (מכניס מהאף, מוציא מהפה), אני מרגיש את הזיעה מטפטפת לי מתחת לקסדה ולקרמי, חושב על כמה אני עייף עכשיו ואיך הכל כלכך דפוק פה מסביב. אני על שעתיים שינה מאתמול, שעתיים! ואני גמור מעייפות. בסך הכל רוצה ללכת לישון. מה כבר ביקשתי, לישון. לשים את הראש ולשכח מכל הטירוף הזה, ובאמת ..על הזין כל השאר.